ב26 במרץ 1979 חתם ראש הממשלה מנחם בגין על הסכם השלום עם מצרים, בכך מסיים באופן רשמי 31 שנים של עוינות בין שתי המדינות. הערכה הייתה שאנחנו נחזיר את סיני, על השטחים הנרחבים ושדות הנפט, ונקבל מהמצרים יחסי שלום חמים. האמת כמובן קודרת יותר: במהלך 28 השנים האחרונות היחסים שלנו עם הרפובליקה הערבית רק מידרדרים יותר ויותר כאשר עצם המשך קיום "השלום" נמצא בסכנה. הדבר החיובי היחיד בנוגע להסכם, אם אפשר לתפוס אותו כחיובי, הוא פירוז חצי האי סיני, מה שמעניק לישראל איזה שהוא ביטחון בדרום מפני פלישת פתע מצרית. מדוע מצרים מהווה איום על ישראל? שלוש נקודות מרכזיות שמצביעות על הסיכון שמצרים מהווה לנו:
1."שלום קר"- אחת התקוות הגדולות מהסכם השלום ב1979 הייתה שיתוף פעולה מצרי-ישראלי בתחומים שונים: כלכלה, תרבות וכו'. הבעיה בתקווה הזאת הייתה שעל ההסכם חתמנו עם ההנהגה המצרית שאינה מייצגת בשום דרך את העם המצרי (ואף ההנהגה תרמה לאנטישמיות שם). העם המצרי, לאורך השנים, סירב להשלים עם ההסכם ואת זה נוכל לראות בהחרמה של ישראל על ידי שלל האיגודים המקצועיים במצרים, תקשורת אנטי-ישראלית/אנטישמית, תעשייה רחבה של ספרים אנטישמים (שחלקם נמכרו ביריד הספרים הבין לאומי בקהיר בתחילת 2007) ועוד תקריות ודרישות של הרחוב ואנשי ציבור מצרים לבטל את ההסכמים עם ישראל ושנאה גלויה אלינו. המצב הזה משמש ככר פורה להתפתחות של תנועות קיצוניות שונות ובראשן ה"אחים המוסלמים" ומבהיר מעבר לכל ספק שהשלום עם מצרים הוא רק מסמך, לא שלום אמת.
2.התחזקות האחים המוסלמים- תנועת האחים המוסלמים הוקמה ב1929. התנועה מסומנת כתנועה אסלאמית קיצונית בעלת תפיסות של "חידוש הח'ליפות האסלאמית" וחוסר סבלנות לכל רעיון מערבי. מיותר לציין שמבחינת יחס לישראל האחים קוראים להפרת הסכם השלום ולהחזרה של מצרים לתוך מעגל מדינות העימות עם "האויב הציוני". התנועה, בעזרת פרוייקטים חברתיים שונים והפצת מסרה, התחזקה בקרב העם המצרי העני והמתוסכל שקיבל בשמחה את מסר האסלאם וכבר הכיל את השנאה היוקדת לישראל שמאפיינת את התנועה. הודות לבסיס הכוח בקרב האוכלוסייה הם השיגו כוח רב בפרלמנט המצרי, למרות ניסיונות של שלטון מוברק לדכא אותם, והם חותרים באופן תמידי נגד המשטר החילוני.
כפי שנראה הסיכויים לניסיון הפיכה לאחר מות מוברק או בזמן חילופי השלטון מהווה אפשרות סבירה בהחלט שתהפוך את מצרים שוב למדינת אויב אך הפעם בעלת נשק אמריקני מתקדם.
3.מגמות בתחום הביטחון- מצרים לאורך השנים השתמשה בנשק סובייטי במלחמותיה בישראל וסבלה מחוסר איכות לעומת צה"ל. המצב הזה השתנה בשנים האחרונות עם חתימת הסכם השלום ושיפור היחסים עם ארה"ב אפשרויות רכש צבאיות חדשות נפתחו בפני מצרים והיא ניצלה אותן. המצרים פתחו בכמה תוכניות חומש לשדרוג צבאם והפכו אותו למבוסס על כלים מערביים לרוב: טנקי M1A1 אברהמס, מטוסי F-16, מסוקי אפצ'י ועוד. יש להוסיף על זה את היכולות הכימיות של מצרים והרצון שלה להקים כורים גרעינים ללא פיקוח בין לאומי. השדרוגים אגב הם אינם רק בתחום קניית אמל"ח אלא גם בהשגת היכולת לייצור חלקי חילוף בשביל השגת יכולות עצמאיות.
ההשקעה הזאת, שמסתכמת במיליארדי דולרים שחלקם באים מכספי סיוע אמריקנים, מראה שהמצרים בונים צבא עצמאי למלחמה ובשביל לפלוש ללוב או לסודן אין צורך בכזה גודל או עוצמה. המצרים גם לכל הפחות אחראים באופן פסיבי להתחמשות המואצת של החמא"ס, דבר שמראה על חתירה נגד ישראל ובטחונה ושובר את התפיסה שהמדינות ה"מתונות" בעולם הערבי אכן נלחמת נגד הקיצוניות משום היותה קיצוניות ולא רק משום שהיא מאיימת על בסיס הכוח של השלטון (וכמובן, אם הקיצוניים פועלים בישראל מדוע לא לעזור?).
שלוש הנקודות האלו מעידות שמצרים איננה מעוניינת בשלום, השלטון החילוני והמערבי שבה נמצא בסכנת התמוטטות ובכל יום מצרים הופכת יותר ויותר לסיכון קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי על ישראל. כיום אי אפשר להשתמש במלוא המאמצים נגד האיום הגדל הזה משום שרוב המאמצים הישראלים מופנים, ובצדק, אל איראן. אך אם איראן אכן תיפול על ישראל להתחיל לפעול להקטנת הסיוע הכספי שהאמריקנים מעניקים למצרים ולהתכונן לכך שהשכנה הגדולה מדרום תהפוך להיות, שוב, אויב חזק מתמיד.
1."שלום קר"- אחת התקוות הגדולות מהסכם השלום ב1979 הייתה שיתוף פעולה מצרי-ישראלי בתחומים שונים: כלכלה, תרבות וכו'. הבעיה בתקווה הזאת הייתה שעל ההסכם חתמנו עם ההנהגה המצרית שאינה מייצגת בשום דרך את העם המצרי (ואף ההנהגה תרמה לאנטישמיות שם). העם המצרי, לאורך השנים, סירב להשלים עם ההסכם ואת זה נוכל לראות בהחרמה של ישראל על ידי שלל האיגודים המקצועיים במצרים, תקשורת אנטי-ישראלית/אנטישמית, תעשייה רחבה של ספרים אנטישמים (שחלקם נמכרו ביריד הספרים הבין לאומי בקהיר בתחילת 2007) ועוד תקריות ודרישות של הרחוב ואנשי ציבור מצרים לבטל את ההסכמים עם ישראל ושנאה גלויה אלינו. המצב הזה משמש ככר פורה להתפתחות של תנועות קיצוניות שונות ובראשן ה"אחים המוסלמים" ומבהיר מעבר לכל ספק שהשלום עם מצרים הוא רק מסמך, לא שלום אמת.
2.התחזקות האחים המוסלמים- תנועת האחים המוסלמים הוקמה ב1929. התנועה מסומנת כתנועה אסלאמית קיצונית בעלת תפיסות של "חידוש הח'ליפות האסלאמית" וחוסר סבלנות לכל רעיון מערבי. מיותר לציין שמבחינת יחס לישראל האחים קוראים להפרת הסכם השלום ולהחזרה של מצרים לתוך מעגל מדינות העימות עם "האויב הציוני". התנועה, בעזרת פרוייקטים חברתיים שונים והפצת מסרה, התחזקה בקרב העם המצרי העני והמתוסכל שקיבל בשמחה את מסר האסלאם וכבר הכיל את השנאה היוקדת לישראל שמאפיינת את התנועה. הודות לבסיס הכוח בקרב האוכלוסייה הם השיגו כוח רב בפרלמנט המצרי, למרות ניסיונות של שלטון מוברק לדכא אותם, והם חותרים באופן תמידי נגד המשטר החילוני.
כפי שנראה הסיכויים לניסיון הפיכה לאחר מות מוברק או בזמן חילופי השלטון מהווה אפשרות סבירה בהחלט שתהפוך את מצרים שוב למדינת אויב אך הפעם בעלת נשק אמריקני מתקדם.
3.מגמות בתחום הביטחון- מצרים לאורך השנים השתמשה בנשק סובייטי במלחמותיה בישראל וסבלה מחוסר איכות לעומת צה"ל. המצב הזה השתנה בשנים האחרונות עם חתימת הסכם השלום ושיפור היחסים עם ארה"ב אפשרויות רכש צבאיות חדשות נפתחו בפני מצרים והיא ניצלה אותן. המצרים פתחו בכמה תוכניות חומש לשדרוג צבאם והפכו אותו למבוסס על כלים מערביים לרוב: טנקי M1A1 אברהמס, מטוסי F-16, מסוקי אפצ'י ועוד. יש להוסיף על זה את היכולות הכימיות של מצרים והרצון שלה להקים כורים גרעינים ללא פיקוח בין לאומי. השדרוגים אגב הם אינם רק בתחום קניית אמל"ח אלא גם בהשגת היכולת לייצור חלקי חילוף בשביל השגת יכולות עצמאיות.
ההשקעה הזאת, שמסתכמת במיליארדי דולרים שחלקם באים מכספי סיוע אמריקנים, מראה שהמצרים בונים צבא עצמאי למלחמה ובשביל לפלוש ללוב או לסודן אין צורך בכזה גודל או עוצמה. המצרים גם לכל הפחות אחראים באופן פסיבי להתחמשות המואצת של החמא"ס, דבר שמראה על חתירה נגד ישראל ובטחונה ושובר את התפיסה שהמדינות ה"מתונות" בעולם הערבי אכן נלחמת נגד הקיצוניות משום היותה קיצוניות ולא רק משום שהיא מאיימת על בסיס הכוח של השלטון (וכמובן, אם הקיצוניים פועלים בישראל מדוע לא לעזור?).
שלוש הנקודות האלו מעידות שמצרים איננה מעוניינת בשלום, השלטון החילוני והמערבי שבה נמצא בסכנת התמוטטות ובכל יום מצרים הופכת יותר ויותר לסיכון קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי על ישראל. כיום אי אפשר להשתמש במלוא המאמצים נגד האיום הגדל הזה משום שרוב המאמצים הישראלים מופנים, ובצדק, אל איראן. אך אם איראן אכן תיפול על ישראל להתחיל לפעול להקטנת הסיוע הכספי שהאמריקנים מעניקים למצרים ולהתכונן לכך שהשכנה הגדולה מדרום תהפוך להיות, שוב, אויב חזק מתמיד.
