יש לך אנטי וירוס מעודכן?
ובא... והגיד לכהן... כנגע נראה לי בבית... והסגיר את הבית שבעת ימים... והנה פשה הנגע... וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא: ואת הבית יקצע... ושפכו את העפר... אל מחוץ לעיר אל מקום טמא... ואם ישוב הנגע ופרח בבית... צרעת ממארת... בבית, טמא הוא: ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית, והוציא אל מחוץ לעיר אל מקום טמא: והבא אל הבית... יטמא עד הערב: והשכב בבית... והאכל בבית, יכבס את בגדיו: (ויקרא י"ד ל"ה - מ"ז).
בפרשת מצורע מודיעה התורה לכל היהודים המתוקים, כולל העיתונאים ומשחררי הסקופים הנפלאים (שלפעמים כתבותיהם נעשות על חשבון דמם של הזולת), שמי שמדבר לשון הרע על יהודי - נענש בעונש רוחני שנקרא "צרעת", וחובה על אדם זה להתנתק ממשפחתו וידידיו - ולהיות "בבידוד והסגר" מחוץ למחנה, עד שישוב בתשובה וירסן את לשונו.
ומדוע מי שמדבר לשון הרע נענש בעונש זה? כשם שהוא גרם על ידי לשונו הרכלנית - להפריד בן איש לאשתו ואיש וידידו, כאשר עשה כן יעשה לו - וגם הוא נענש ומופרד ממכריו וחבריו, עד שירסן את לשונו וימתן את מילותיו.
זו המציאות שהייתה בזמן שבית המקדש היה קיים. לצערנו, היום אין לנו בית מקדש, ואחת ההשלכות לכך זה שאין כבר את העונש הרוחני ששמו "צרעת", ומי שמדבר לשון הרע - לא קורה לו דבר.
לכאורה נראה שזכינו "בבונוס טוב"! שהרי הצרעת הייתה מחלה רוחנית מאוד נוראה, ומי שחלה בה סבל מאוד. הוא היה צריך להשמיד את ביתו המנוגע, לגלח את שערותיו, להיות בבידוד, להתבזות וכו', ומה אנחנו צריכים את כל כאב הראש הזה? אלא שחכמנו מגלים לנו שתי ידיעות מעניינות, ומהם מתברר שזה שאין היום את עונש הצרעת - זה הפסד לאומה!
ידיעה ראשונה: כאשר היה בעולם את נושא הצרעת, הלשון של כולם הייתה נקייה. לא היה מצב שמרכלים מאחרי הגב, שמגלים סודות, שמחרחרים ריב ומחלוקת, האמון בין האנשים היה על רמה, האחדות הייתה מושלמת, וחיי כולם טבלו בטוב ובנעימים.
אך בימינו שאין צרעת, אנשים מתירים לעצמם לשרבב את לשונם לכל פינה וללעוס אחד את השני, ולטחון את כבודו באכזריות נוראה. כבר אין פחד ממחלוקת ומריבות, מרכלים על ימין ועל שמאל - וגורמים לבני אדם להתגרש, להסתלק מהעבודה, מקנטרים ומשמיצים אחד את השני ללא גבול, "זכינו" כבר להגיע לפסגה - ויש לנו היום עיתונים וערוצים שיש בהם מדור מיוחד שנקרא "רכילות", זכינו גם שיש כאלו שמתפרנסים "מסקופים" וסיפורי רכילות עסיסיים, וככל שהם כותבים תגלית יותר רכלנית ועסיסית - כך מקדמים אותם יותר בעבודה, וכבר הגיע המצב לידי כך שהתקיים בנו המשפט המטופש "אדם לאדם זאב" - ואיבדנו את האמון בכולם!
ולמרבה הצער, המציאות הזו פגעה לנו באיכות חינוך הילדים, בשלום בית, בחיי החברה והקהילה, וזה לא פלא שהמצב הכללי שלנו נראה כמו אחרי הפצצה אווירית ותאונה חזיתית.
אילו היה בימנו את "נגע הצרעת", אנשים היו מאלצים את עצמם להתרסן ולשמור על דיבורם, וכל החברה שלנו הייתה נראית אחרת. יותר אוהדת ומכובדת, עם אמון ואנושיות, והעלייה שלנו בעבודת ה' הייתה יותר גבוהה. האין זה פספוס והחמצה?
ידיעה שנייה: הצרעת הייתה אחת ההוכחות הכי חזקות לכך שיש בורא לעולם, ושתורת משה - אמת. לא היה צ'אנס לאף אחד לטעון אחרת!
תאר לך שאתה מרכל על השכן, ופתאום הקיר שלך נהיה חולה, אחרי זה הבגדים, אחרי זה הגוף, בדיוק כמו שכתוב בתורה. אתה הולך לרופאים ויועצים וטבעונים וקשקשנים, נמרח בכל מיני תרופות וסגולות וממצה את כל הפתרונות, עושה ניתוחים פלסטיים והשתלת עור וזנב, ולמרות הכל, הנגע לא סר ממך. אתה צועד ברחובות העיר דך ונכלם, מתבייש מכולם, ונחרב עליך העולם. יום רודף יום ומצבך מאוד איום, ואינך מוצא פיתרון למצוקתך.
יום אחד אתה פוגש איזה חרדי מזוקן ממאה שערים, והוא מגלה לך שמחלתך היא "רוחנית" - ושמה "צרעת", ואלוקים כתב בתורה שזה מגיע כעונש למי שמרכל על הזולת ומספר לשון הרע.
החרדי המזוקן מוסיף ומודיע לך שבתורה כתוב שיש פיתרון למחלתך. ואם תפסיק לדבר לשון הרע ותהרהר בתשובה על העבר ותתוודה על כך, מחלתך תעלם. בלי תרופות ושאר ירקות, וללא שום פעולות נוספות.
אתה שומע את הדברים הללו ומאמץ את "הפיתרון התורני" - ומפסיק לדבר לשון הרע, וראה זה פלא. הצרעת נעלמת "בדיוק כמו שכתוב בתורה".
נו, האם יש לך עוד ספק אם יש בורא לעולם? האם אתה עדיין לא בטוח שתורת משה אמת? בזכות הצרעת לא היה צריך לעשות סמינרים ופעילויות לחזרה בתשובה, והאמת הייתה בהירה וברורה לכולם.
לאור שתי ידיעות אלו, מתברר שהצרעת מועילה מאוד לאנושות. אם כן מדוע בורא עולם לא נותן אותה גם היום?
משום שאלוקים הוא "אבא רחמן", ואוהב אותנו מאוד ולא חפץ ברעתנו! מה כוונת המשורר החזן והפייטן?
לצערנו, היום אין לנו בית מקדש. ואם חלילה אדם היה מקבל צרעת, לא היה לו איך להתמודד איתה - והוא היה צריך להישאר בבידוד עד סוף ימיו. ומחמת שבורא עולם אוהב אותנו והוא יודעשלא נוכל להתמודד עם המצב הזה, הוא "הקפיא" את עניין הצרעת עד שיבנה בית המקדש.
אומנם מבואר בספרים הקדושים, שהגם שבימינו מי שמדבר לשון הרע - גופו לא מצטרע, מכל מקום נשמתו מצטרעת. ועד שהאדם לא יעשה תשובה וישמור את פיו ולשונו, נשמתו נשארת כך.
האמת היא שגם בזמן שבית המקדש היה קיים - גם אז בורא עולם נהג ברחמים עם הבריות, ואדם שנכשל בלשון הרע לא היה מקבל צרעת באותו רגע, אלא זה היה בא עליו בשלבים.
בתחילה ביתו היה מקבל צרעת. ובית שחלה במחלת הצרעת, זו הייתה "פרשייה רצינית"! היה צריך לרוקן את תכולתו ולקרוא לכהן, והכהן היה שם את הבית "בבידוד והסגר" שבעה ימים - כדי לדעת האם מחלתו היא "סופנית" או לא. באותו זמן כולם היו צריכים לשמור מרחק מאותו בית, שהרי על פי ההלכה - האוויר של הבית הזה טמא ומטמא, ומי שנכנס אליו צריך לכבס את בגדיו ולטבול.
והיה אם לאחר שבוע התברר שמחלתו של הבית הולכת ומחמירה והבית כבר "חולה אנוש", היה הרופא הרוחני - הכהן המאבחן, נותן הוראה שהבית מהווה "מפגע ציבורי" ויש לנפצו ולהחריבו, ואת גופת הבית (האבנים והטיח), יש לקבור מחוץ לעיר במקום טמא, רחוק מדרך המלך וממגע יד בני האדם.
ורק אם עדיין עמד האדם במריו ולא הטיב דרכיו ולא שם רסן למילותיו, הייתה הצרעת נדבקת בבגדיו ובגופו - והוא היה מורחק אל מחוץ למחנה עד שישוב מדרכו הרעה.
הוא אשר אמרנו. גם בזמן שהיה את עונש הצרעת, גם אז בורא עולם נהג עם הבריות במידת הרחמים, ולא העניש את האדם "בצרעת הגוף" באותו רגע, אלא הוא נתן לו לפני כן הרבה איתותים והזדמנויות להשתנות.
עד כאן הנושא המרכזי של פרשת "מצורע". נשמע מעניין נכון? "בית חולה", בגד חולה", "בית שבוע בבידוד והסגר", "קבורת אבנים וחול", "אוויר מדבק"... אלו מושגים שלא חלמנו עליהם.
אלא שישנו פרט אחד תמוה בכל העסק הזה, שדורש ביאור ובירור:
מדוע התורה מבקשת מהאדם לקבור את האבנים המצורעות מחוץ למחנה? מה זה מעניין אותה היכן ישימו אותם? ועוד יותר תמוה, שעל הפרט השולי הזה חזרה התורה שלושה פעמים, והכריזה שיש להוציא את האבנים המצורעות והעפר הטמא - אל מחוץ לעיר אל מקום טמא. וכל זאת למה?
התורה הקדושה רוצה להעביר לנו כאן מסר גדול ויסוד עצום לחיים:
"טומאה", זה דבר שמחלחל ומשתרש ונתפס ונדבק ונאחז כל כך עמוק, עד כדי כך שאפילו "אבנים" דוממות, כאשר הם באים במגע עם טומאה - הם מושפעות ונטמאות. ולא רק שהאבנים נטמאות, אלא בכוחם עוד להעביר הלאה את הטומאה למי שייגע בהם. ולא רק זה, אלא אפילו אחרי שישברו את הבית וינפצו את האבנים, עדיין הטומאה אחוזה באבנים והיא מוקרנת מהם הלאה, ומשום כך יש להקפיד להוציא את האבנים הללו מחוץ למחנה - למקום טמא - מקום שבני אדם שומרים ממנו מרחק (עיין רש"י י"ד מ').
ומחמת שמדובר ביסוד גדול בעבודת ה' - ורצתה התורה שנפנים את המסר הזה, לכן היא חזרה על העניין הזה שלושה פעמים. כדי שנשריש את הידיעה הזו בקרבנו, ולא נעז להקל ראש בענייני טומאה.
לא יאומן! מי חלם שזה עד כדי כך? מי האמין שטומאה זה עניין כל כך עמוק - ובעצם מדובר "בתופעה מדבקת", עד כדי כך שאפילו חפץ שנטמא, הגם שהוא נשבר ונזרק אל מחוץ למחנה, עדיין בכוחו לטמא את מי שנוגע בו?
הבעיה היא שאנו מאוד גשמיים, ואין לנו את "הרגש" הרוחני הזה להבין שכל בדל של טומאה זו סכנת שמד רוחנית, וצריכים לשמור ממנו מרחק.
אך מי שזכה לזכך את עצמו ולהתחבר לבוראו, יש לו את הרגש והשכל להבין זאת, וכמו שרואים בסיפור הבא:
ר' אהרון קוטלר זצ"ל, אחד מעמודי העולם שהיה ליהדות, נמנה על אותם הבודדים שזכו לעבור את השואה הארורה - ולהישאר בחיים. כאחד שכזה, הוא ידע "בדיוק" מה עומק הזוועה הטמונה במילה "שואה".
מסופר על צדיק זה שלעת זיקנתו נחשף פעם אחת ברחוב "למעשה אסור", מעשה שבורא עולם כתב עליו את המילה "לא". באותו רגע נזדעזע הרב מכך שמראה אסור חדר לעיניו, הצער אחז בו והוא נצמד אל קיר הרחוב ופרץ בבכי, ואמר: ריבונו של עולם! את כולם לקחת [בשואה]. למה השארת אותי?
רבי אהרון קוטלר זכה לפתח את הרגש הרוחני - ולהבין שטומאה זה הרס רוחני רב, עד כדי כך שכאשר הוא ראה מראה אסור "שלא באשמתו", זה גרם לו צער נורא - והוא שאל את נפשו למות.
משום שהוא ידע "שראייה זה סוג של התחברות", ומי שרואה דבר פגום - זה מחלחל בו ומשפיע עליו, וכמו שנפסק בהלכה שאסור להסתכל על עבודה זרה, שהרי "הסתכלות" זה סוג של התחברות - וזה משפיע על האדם (עיין בחינוך רי"ג).
לכן גם הורו לנו חכמי הגמרא שלא להביט בפני אדם רשע (מגילה כח.). משום שההבטה מחברת את האדם עם הדבר שעליו הוא מסתכל, וזה גם סוג של "נגיעה בטומאה". הוסיפו חכמנו וגילו לנו שהחטאים של הרשע נחקקים במצחו ורוח טומאה שורה עליו, ומי שמסתכל על פניו, אותה הבטה מחברת אותו עם רוח הטומאה שעל הרשע - וגורמת לו "לשכחה" (תורת חיים סנהדרין צ.).
avi
