הבוס הטוב או הבוס הרע? 

הבוס הטוב או הבוס הרע?

בעבר, כאשר בני היה צעיר יותר ונזקקתי לכל פיסת מידע על הפרעות קשב, שמעתי אינספור הרצאות בנושא זה. אחת המרצות, פסיכולוגית קלינית, שמטפלת לא מעט גם בהדרכת הורים, ביקשה מהמשתתפים להיזכר בבוס הכי גרוע שהיה להם. ואז היא שאלה מה עשה אותו לכל כך גרוע. רוב התשובות היו: "הוא לא מעריך מה שאנחנו עושים", "הוא אף פעם לא מפרגן", "הוא לא מתעניין ברגשות שלנו", "הוא נטפל לקטנות, ועושה מכל טעות קטנה אסון בינלאומי", ו"הכל נראה לו מובן מאליו". אחר כך, המרצה ביקשה לחשוב על הבוס הכי טוב שהיה לנו, ושאלה, כצפוי, מה היו התכונות שבזכותן אנו מחשיבים אותו לבוס טוב.

הפעם התשובות היו הפוכות: "הוא מבין מה אנחנו מרגישים גם בלי שנדבר", "הוא מעריך אותנו וסומך עלינו", "הוא מאמין בנו, ונותן לנו לבצע גם מטלות שלא חשבנו שנוכל לעשות", "הוא מעודד אותנו גם אם לא הצלחנו", "הוא מדריך אותנו ותומך בנו", "הוא תמיד מפרגן לנו".

 כשסיימנו שלפה המרצה את הארנב מהכובע, והודיעה לנו שהבוס זה אנחנו, לטוב או לרע. בעיני הילדים שלנו אנחנו (כמובן ההגדרה יכולה לכלול צמד הורים) מנהלי הבית (כך, בכל אופן, זה צריך להיות, ולא הפוך!) בכל ענייני הבית אנחנו הקובעים: אם זה בחוקי הבית, ניהול התקציב, סדרי העדיפויות, סדר היום, חיי חברה וכו'. גם אם נותנים לילד חופש בחירה מסוים (וכך צריך להיות) אנחנו ראש הממשלה, ובעצם גם הממשלה כולה: שר האוצר, שר החינוך, שר הבריאות וכו'. אם נרחיק לכת אז אנחנו, ההורים, כל שלוש הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת.

 אז אין כל ספק שאנחנו הבוס לכל דבר ועניין. אנחנו יכולים להיות קשוחים, רכים, מבינים, אמפתיים או אדישים, אבל אנחנו הבוסים. אם תחשבו גם אתם על תמונת הבוס הטוב מול הבוס הרע, תוכלו לצייר תמונה די ברורה של התנהגות שהיא אמנם סמכותית, אבל גם מצמיחה. משתתפי ההרצאה, גם כאשר תיארו את הבוס הרע, לא פקפקו בצורך לנוכחות של בוס. גם ילדינו מצפים שמישהו יספק את צורכי הקיום עבורם, וגם יתמוך, ידריך, יעודד  ויראה אמפתיה. אנחנו יכולים לעשות את המינימום הנדרש, ואנחנו יכולים גם להיות אלה שידחפו את ילדיהם לתחושת מסוגלות, לביטחון עצמי תקין ולהישגים ראויים.

אז, אם כך, איך להיות הבוס הטוב? לשם כך בואו נחזור רגע לתמונת הבוס הרע. דמיינו את הבוס הכי גרוע שלכם. נסו לחשוב כמה מוטיבציה היתה לכם תחת שרביטו. האם היה לכם חשק לבצע מטלות מאתגרות? באיזה מצב רוח היתם מגיעים לעבודה, וכמה מותשים הייתם בסיומה? איך היתה האווירה הכללית במקום העבודה? האם היתה תחושת עשייה משותפת? האם, כאשר נדרשתם לעבוד בצורה מאומצת, היתה אווירה של עזרה הדדית או תחושת מתח, האשמות הדדיות וחוסר רצון לשתף פעולה?

 אחרי שעניתם על השאלות, נבדוק מה קרה לכם תחת ניהולו של הבוס הכי טוב שהיה לכם אי פעם. חשבו על המוטיבציה שלכם, על דימוי העצמי, על האווירה במקום העבודה ועל הנכונות לקחת על עצמכם יותר אחריות. הבוסית הטובה ביותר שלי היתה מנהלת אולפן. מאחר ששמו הטוב של האולפן שהיא ניהלה הלך לפניו, העבודה היתה תובענית. שיטות העבודה המיוחדות באולפן הזה חייבו את המורות שם להכניס לכיתה חומרי עבודה ייחודיים, ולהשקיע שעות רבות גם מחוץ לכיתה. כל המורות עשו ברצון את כל זה, משום שקיבלו תמיכה אדירה ופרגון. גם התוצאות היו ניכרות לעין, ורוב התלמידים יצאו משם מצוידים בכלים טובים להשתלבות בחיים בארץ. 

בואו נעבור אל הבית שלכם. נסו לענות לעצמכם בכנות איך מתנהלת האווירה בבית. האווירה והתוצאות, כלומר איך הילדים מרגישים, מתנהגים ולומדים, מושפעת כמובן מאופיו של הבוס ומצורת ניהול הבית. אם אתם לא מרוצים מהתוצאות, בדקו את עצמכם. היזכרו בתכונות של הבוס הגרוע ושל הבוס הטוב. מאחר שאני מלמדת אסטרטגיות למידה, ונמצאת בקשר עם הרבה תלמידים בני-עשרה, אני יכולה להעיד כמה הם כמהים לבוס טוב, וכמה זה משפיע על המוטיבציה שלהם להצליח בלימודים. מה שיוצר מוטיבציה הוא התחושה שאכפת ממך, שמאמינים בך, שגם אם טעית –  יש עם מי לדבר, וגם שמצפים ממך. כל התלמידים: רגילים, מצוינים, לקויי למידה ובעלי הפרעות קשב - יצליחו יותר וירגישו טוב יותר אם תצליחו להביא את "הניהול הרגשי" אל ביתכם ולהיות הבוס הטוב. 

ואולי הדבר הכי חשוב: טוב או רע, מתחשב או תובעני, מפרגן או מלחיץ - הבוס הוא תמיד הבוס. צריך שיהיה ברור גם לילדים: ההורים הם מנהלי הבית. זה חוק הטבע וחוק העולם. אם רוצים להשתפר, תמיד יש מקום לעשות יותר טוב, והתוצאות בהחלט יתבטאו בעתיד הקרוב או הרחוק.

בהצלחה.