צמיחה, זמן ומסורת
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

צמיחה, זמן ומסורת 

מאת    [ 13/02/2012 ]
מילים במאמר: 779   [ נצפה 1935 פעמים ]

 
 

המונח "צמיחה" נזכר למן שנות ה-80 בכל ניתוח כלכלי המכבד את עצמו. מונח זה השתרש במקומותינו כאחד מאותם מושגים יפים שתמיד נאה להתגנדר בהם, וזאת מבלי לומר משהו מחייב. "אנו נביא לצמיחת המשק", "העם רוצה צמיחה" וכיו"ב סיסמאות הנחמדות לאוזן והריקות מתוכן ממשי. המודלים להתייחסות הם אירופה, המזרח הרחוק וארה"ב כאשר בתחלס אין כמעט כל ניסיון לשנות נורמות התנהגות בסיסיות המונעות תרגום השאיפות למעשים.

                   ארצות מפותחות מן הבחינה הכלכלית הכירו זה מכבר כי זמן הוא כסף, או שווה כסף. מלגלגות הן בארצות הלטין ובמושג ה"מניינה" השגור שם. מגזרים מסוימים באוכלוסית ישראל אמצו את סיסמת "זמן הוא כסף" אף הן. כל מי שנזקק לשרותי עורך דין חש זאת היטב בכיסו. גם התעשיות עתירות הידע מכירות בחשיבות גורם הזמן. אולם, על מנת שתהא צמיחה יש צורך בהתיעלות כלל המגזר הציבורי אשר תתבטא במתן שירותים ללקוח תוך בזבוז מינימלי של שעות עבודה. בישראל ההנחה היא כי כאשר לקוח נזקק לשירותים ציבוריים עליו לקחת בחשבון כי "נשרף" לו יום. בכל מקום חוגג חוסר היעילות וכפועל יוצא חוגג הניכור וחוסר ההתייחסות לבני אדם. זלזול בזמנו של אדם נתפס במושאי ההתייחסות במדינות מפותחות כחוסר כבוד. אדם המאחר לפגישה ביפן קרוב לודאי שמבקש לשדר גלים שליליים לממתין לו. במגזר הציבורי בישראל ההנחה היא הפוכה. התפיסה הרווחת במקומותינו הינה שככל שתבזבז את זמנו של הלקוח כך יעריך הוא יותר את השרות שאתה נותן לו. אנו הורגלנו לבהות בפקידים שעושים הכל מלבד להתעניין בנו. בעל כרחנו אנו מפתחים נורמות של מציצנות עת עדים אנו לריכולים של פלוני ואלמוני בדבר ליל אמש, מהווים קהל לפקיד המשוחח בניחותא בטלפון על הפוזמקים שקנה לאשתו, ונדרשים להמתין בסבלנות עד שנותני השירות יסיימו את הסנדויץ והשוקו. אנו הרי עם גמיש הרגיל ובקי בלחצים וקשיים וזה לא מה שישבור אותנו. הפקידים יודעים זאת, אנחנו יודעים זאת וכך אנו מזדקנים בעצבים מרוטים.

                   אדם הולך לבנק לקבל מעט חמצן שיאפשר לו לקנות במכולת. נעמד הוא בתור וממתין בסבלנות. שני פקידים בלבד משרתים את הצבור בעוד אחרים עוסקים במאות ניירות המסודרים בערמות נוראיות. ניתן לחשוב כי בשעת לחץ אותם פקידים יעזבו את המשימות השוטפות על מנת לשרת את הצבור הנותן להם את לחמם אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אנו משלמים עבור כל פיפס שאנו עושים בבנק וזכאים לכל הפחות לשירות הוגן. אולם אנו הורגלנו לגסות ולחוצפה ואין לנו את האנרגיה והמוטיבציה לשנות "סדרי עולם".

                   המלכוד הינו שלם שכן האיום בעזיבת הסניף ומעבר לנותן חנקן אחר קרוב לודאי שלא יפתרו דבר. הפרצופים ישתנו אך כל הסיכויים שהיחס ישאר בעינו. הנורמות של הזלזול בזמנו של הלקוח מושרשות היטב ורק באיים מסוימים (דוגמת תעשיות עתירות הידע) ניסו לשרשם. כאשר העירותי פעם לפקידה מדוע אין פותחים עוד אשנב קבלה ענתה היא לי כי "כאן לא אירופה" ויש אילוצים המחייבים, בעצם, זלזול בלקוח.

                   נותני חמצן (תרתי משמע) אחרים הם בתי חולים. כל הנזקק לשרותים של מרפאות חוץ מסוימות צריך לדעת שנגזר עליו לבלות את יומו בין כתלי המקום. הללו נוקטים בשיטה נפלאה: חמישים איש מוזמנים לאותה שעה כך שבהחלט יתכן כי המוזמן לשעה 8 בבקר יזכה לראות את הרופא אך בצהרי היום, לעיתים למחרת אותו יום. שאלתי פעם למה בעצם זה קורה. התשובה היתה, לא תאמינו, "מסורת". נאמר לי שזהו הנוהג מימים ימימה ואין מה לעשות. כלומר, הפקידה הכירה בצדקת הטיעון שעדיף להזמין, לשם דוגמא, עשרה ולא חמישים איש לשעה על מנת לווסת את התור בצורה מעט יותר הגיונית. ואולם, אז שלפה היא את הטענה הניצחת בדבר מסורת. לשמע תשובה זאת נססתמו כל טענותי. מי אני שאוכל להלחם במסורת?

                   מסורת, ניתן להניח, הנחתה נותני שירותים אחרים. זאת הסיבה שעניינים פעוטים אותם ניתן היה לפתור בטלפון צורכים את המצאותו הפיזית של הלקוח במשרד נותן השרות. והרי הללו נוהגים כמנהג קודמיהם ולאבותיהם לא היה טלפון. נותני השירות דהיום נוצרים זכר אבותיהם בברכה ומתוך הזדהות מוחלטת ושמירה על קודי הנוהג והמסורת מסרבים אף הם לדבר אל תוך שפורפרות מפלסטיק. וכך נגזר עלינו להדחק בתורים עצומים ולהמתין שעות במס הכנסה, מס ערך מוסף, מס שבח, מס מקרקעין, עיריה ועוד מרעין בישין אחרים שהמציא לנו השלטון וכל זאת בגלל מסורת. למשרדים רבים בשורת בזק "זה כן לטלפון" בוששה להגיע. קשה, אולי בלתי אפשרי, להתחיל במסורת של צמיחה כל זמן שמסורת הזלזול ו"התבוא מחר" נמשכה.

                   מעט פיצוי על הזמן האבוד מבקש הישראלי להשיג בכביש. פה כל אחד מראה לשני עד כמה הוא ממהר. את כל תסכולי ההתרוצצויות, "התבוא מחר" ומסורת חוסר הכבוד הוא מוציא בנהיגה. ברכבו הוא המנהיג ומדוע יתן זכות קדימה לזולת המשטה בו ללא הרף? נורמות הזלזול ההדדי לא נעצרות באדום ובכביש הן מתרגמות לקטל נוראי. תאונת הדרכים הם האויב מספר אחד של הישראלי. הגורם האנושי הוא המרכזי בגרימת תאונות הדרכים ועל מנת להלחם בו יש לשנות נורמות התנהגות בסיסיות. היחס לגורם הזמן הוא מרכזי בהקשר זה. כאשר מוסדות צבור ידאגו לאזרח ויבקשו להקל על חייו במקום להערים מכשולים על דרכו, אז ניתן יהיה להגיע לנורמות של כבוד הדדי גם בכביש. אז ניתן יהיה לחשוב על מציאות שתנביט גלעיני צמיחה.

בברכה

רפי כהן-אלמגור
http://almagor.blogspot.com



Website: http://www.hull.ac.uk/rca>


Twitter: @almagor35

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב