בשביל לדעת מי רצח את הרוק בישראל צריך לשאול את השאלות הגדולות באמת: מה היו נסיבות הרצח? למה בוצע הרצח? והאם הרוק הישראלי אכן מת?
אוקיי, בשביל להתחיל עם אווירה יותר נעימה אני אפסיק עם הדימויים הקרימינולוגיים, אבל באמת מעניין להבין את השינוי שהתחולל בקו המוזיקלי של אוזנו של הישראלי הממוצע - נראה שפעם להקים להקת רוק הייתה המקבילה המוזיקלית להקמת חברת סטארט אפ היום , רק לרוע המזל היום להקות רוק נראות מבחינה כלכלית כמו החקלאים של פעם - עובדים שנה שלמה בשביל כלום כסף וגם מריחים כמו חרא של פרות. וזה ממש לא מצחיק.
מה קרה לימים בהם חיים יבין התרעם על מסריהם הבוטים של "להקות הרוק הצעירות" ?, איפה הזמנים שכל איש שני שהחזיק גיטרה וגידל שיער ארוך ומג´וייף קיבל חוזה בחברת תקליטים נחשבת ?, מה קרה ליכולת למלא את פארק הירקון באלפי בני נוער שרוצים לשמוע דיסטורשן צווח, תופים אימתניים, באס מתלהם וצעקות לא מתפשרות של אנשים שנמצאים תדירות על הקצה ?, או כמו שנאמר : איפה איפה איפה הילד ?
אפשר להסביר את זה במצב הבטחוני / מדיני אבל זה יהיה פשוט מדי, קל מדי ונוח מדי, הרי תמיד היה כאן חרא מבחינה בטחונית ודווקא בגלל זה הצורך במחאה מוזיקלית הוא גדול יותר (קצת קשה לחיות בשוויץ ולכתוב שיר רוק על האבטלה, העוני, הממשלה המסריחה והצבא )
--------------------------------------------------------------------------------
אז מה קרה כאן בעצם ?
לפי דעתי ישנן כמה סיבות עיקריות למותו בטרם עת של הרוק העברי (השם יקום דמו) :
1 - קרנו של הרוק בכל העולם צנחה אחרי מותו של קורט קוביין - ואנחנו נהגנו ככל העמים (למרות שדווקא פה האיחור הכל כך ישראלי ולא אופנתי שלנו דווקא היה לטובה).
2 - פריחתן של המוזיקה האלקטרונית ההיפ הופ והראפ שכמו תפסו את מקומן של הגיטרות המכסחות והמסרים הבו(ע)טים.
3 - עצלנות - חוסר רצון להגיע ולהזיע בהופעות, לשנן מילים בעל פה ולאהוב זמרים במקום זה הליכה למועדונים חסרי ייחוד בעלי מוזיקה חסרת מילים עם קצב דומה בלי מלחינים או מחברים עם אישיות שניתן להזדהות עימה.
4 - המצב (הכלכלי, בטחוני, חברתי, פוליטי) - "ראינו חדשות כבר בבית אין לנו כוח להטפות מוסר גם במועדון" (למה לי פוליטיקה עכשיו - - לא נכחיש) - וכמובן אנשים מפחדים לצאת מהבית.
5 - פריחת הרוק המחודשת (אל תרימו גבה פשוט תמשיכו לקרוא)? שילוב של כמה סגנונות שבבסיסם מצוי הרוק (ניו - מטאל לדוגמא) הייתה של רוק הרבה יותר חד, מהוקצע, נותן בראש ולא מתפשר הכולל גיטרות מן הגיהינום, באס מקרקעית האוקינוס וצרחות אימים מאללה יודע איפה - הטענה אומרת שזה קצת גדול עלינו, קצת רועש בשבילנו וקצת אמריקה מדי בשבילנו, מה גם שכידוע אנחנו דואגים לשמוע את מה שכבר כולם שכחו באיחור (מאוד לא) אופנתי משאר העולם (ראו סעיף 1).
6 - מוזיקה היא עסק לא קל בארץ אז רוק בעברית - הצחקתם אותי (טוקבקיסטים תתחילו להרגיע).
7 - האופי המרדני של הרוק (למרות שזאת בעצם הסיבה שכולנו כל כך אוהבים אותו לא?) - בתקופה כל כך פולאיכסילי קורקט זה כבר לא נחמד לשיר על מוות והתאבדויות - תנו לי מן הדרבוקה דרבוקה הזאת (יאסו).
8 - טלויזיה ,מחשב, בית וגלגל"צ - הפכנו להיות בטטות שמקבלות את התרבות שלהן דרך הבית או האוטו. ומספקי התרבות האלה לא הפסיקו להרדים אותנו על ההגה ואל מול המסך ולהוליד לנו כוכבים מתים ולהרוג לנו כוכבים חיים. רשת , לא זזים מהבית? אתם אמרתם.
אגב, כאן חייבת לבוא הערה מתבקשת : להבדיל אלף אלפי הבדלות האינטרנט והמחשב הביתי הצליחו לשמר איזו תרבות רוקית מסויימת ואף לחדש ולעניין עם יוצרים אנונימיים שהמחשב והרשת פתחו בפניהם עולם חדש של יצירה (רמז לבמה החדשה? אממממ... כן ).
9 - חברות התקליטים אוי חברות התקליטים - נו "זה לא כלכלי" , "אין לזה שוק" ,"גלגל"צ יכעסו", "החרדים יכעסו" ,"חברי הכנסת יכעסו", "לימור לבנת תכעס" (איך אפשר שלא עם להקות כמו "כאפה לפנים של לימור לבנת"?), "זה רועש מדי" ,"אני מפסיד עליך", "מה איכפת לך לעשות דואט עם סרנגה / פרנס / גבי ברלין / שמעון פרס" או לחילופין "מה איכפת לך לעשות איזה קאבר ככה בקטנה לסרנגה / פרנס / גבי ברלין / שמעון פרס " (אל תקיפו בעיגול את הנבחר).
10 - מוזיקאים פחדנים - כן, כן, אחרי הכל, לפני הכל ובין לבין נמצאים המוזיקאים שהתכופפו לנוכח המציאות / רדיו / טלויזיה המדכאים והפכו לבובות על חוט של כל אותם אנשי "זה לא כלכלי" למיניהם, או שפשוט התייאשו ונכנעו לגמרי.
--------------------------------------------------------------------------------
אז מי בכל זאת אשם -
זה לא יהיה הוגן להאשים רק את הקהל, או רק את גלגל"ערוצ 2, כוכב נולד הדור הבא-עלינו-לרעה וילדי הקרחנה למיניהם אבל כולם קשורים האחד בשני - מותו של הרוק הוא בעצם מותה הלא הירואי והמזדקן של המחאה - או לפחות גסיסתה והתחושה הלא נכונה והמקוממת (?) כאילו היא אינה רלוונטית כמעט.
הרוק החבול הוא המטאפורה הכי יפה לכאפות שקיבלנו בשנים האחרונות - סוף עידן התמימות הישראלי אם תרצו- ההבנה שמשקרים לנו, ההכרה בשחיתות הפוליטית הלא-מתביישת, הצורך לשרוד בכל מחיר בלי לקחת אחריות, הפיגועים, רצח רבין , לבנון , שטחים, שלום ומה לא בעצם - הפכנו לשונאי דיסטורשן כי הדיסטורשן נמצא עמוק עמוק במציאות היומיומית שלנו - הוא נמצא על הכביש, בחדשות, במילואים ובבתים שלנו - הפכנו אלימים יותר, שונאים יותר, צורמים ובועטים יותר ממש כמו פידבק של גיטרה חשמלית, ככה שכשהאזנו למוזיקה רצינו את האשליה המתקתקה בדמות ילדה בת 17 ששרה על כלום או ראפר ימני שמעריץ את המדינה אבל לא ממש ברור על מה הוא מוחה, ולפעמים כשהיינו ממש אבל ממש עייפים רצינו לחזור לימים של פעם, לפני 20 30 שנה כי כל מה ששרו פעם היום נשמע כל כך דלוח ולא מזיק כמו שאנשים שרוצים לברוח אוהבים.
אז אחרי שכילינו את זעמנו ובעטנו בגיטרות החשמליות ואחר כך שרפנו את התופים והבאס נשארנו רק עם ילדות קופצות ונערים שריריים ששרים שירים שאנחנו מכירים בעל פה ?וכדי שהילדים שלנו יסתמו את הפה שלהם נתנו להם קצת כסף וכדורים שילכו לשמוע מוזיקה שאין בה מילים ואם יש אז הם באנגלית קלוקלת (שרק לא יתחילו לחשוב לי בטעות) ושיסתדרו.
--------------------------------------------------------------------------------
אז מה הלאה? (או: ניסיונות החייאה אחרונים)
הרשו לי לנסות ולמצוא נחמה באגף "המתחדשים" ,אם אפשר לקרוא לו ככה, (אני כולל בתוכו גם את אנשי ההיפ הופ והאלקטרוניקה הציוניים) שמתחילים לחספס את עצמם ולהכניס לתוך המוזיקה שלהם את הרוק הטוב והבועט של פעם בטעם של היום - סצינה שמתחילה להרים את ראשה אל מול פרצופנו הנדהם, הרשו לי גם ובעיקר לציין את אלו שלא מוותרים - הלהקות שממשיכות לעשות רוק ישראלי חם בעברית כנגד כל הסיכויים ומחפשות להגיד משהו שקצת יעיר אותנו מתנומת הכבישים שלנו, אני שמח לבשר (בזהירות המתבקשת) שיש עוד תקווה, היא אומנם קצת חוששת כי הבטיחו לה שלא נהיה אדישים לה אבל היא שם - מתחבאת בין חדרי חזרות מעופשים עם ילדים שמחזיקים גיטרה חשמלית ומרגישים שהם הם אלו שהמציאו את החשמל.
הם ,הילדים עם העיניים המצועפות והקול השבור, הם בעצם אנחנו שכל כך צורם לנו לשמוע על מה הם שרים - והם שרים על איך אנחנו נעלמים בתוך אשליה אדישה כל כך, מרדימה עוד יותר שלא מעניין אותה מה קורה לה מתחת לרגליים, אשלייה שרק מסתכלת בטלויזיה ואומרת אוי ואבוי אבל לא ממש זוכרת את השם של ההוא ואת הפנים של הזה - הם אלו שאומרים לנו : היי תעצרו שנייה, תשמעו משהו, תקשיבו דקה .
*
המאמר פורסם ב"מגזין במה"
http://stagemag.co.il/Articles/169
אוקיי, בשביל להתחיל עם אווירה יותר נעימה אני אפסיק עם הדימויים הקרימינולוגיים, אבל באמת מעניין להבין את השינוי שהתחולל בקו המוזיקלי של אוזנו של הישראלי הממוצע - נראה שפעם להקים להקת רוק הייתה המקבילה המוזיקלית להקמת חברת סטארט אפ היום , רק לרוע המזל היום להקות רוק נראות מבחינה כלכלית כמו החקלאים של פעם - עובדים שנה שלמה בשביל כלום כסף וגם מריחים כמו חרא של פרות. וזה ממש לא מצחיק.
מה קרה לימים בהם חיים יבין התרעם על מסריהם הבוטים של "להקות הרוק הצעירות" ?, איפה הזמנים שכל איש שני שהחזיק גיטרה וגידל שיער ארוך ומג´וייף קיבל חוזה בחברת תקליטים נחשבת ?, מה קרה ליכולת למלא את פארק הירקון באלפי בני נוער שרוצים לשמוע דיסטורשן צווח, תופים אימתניים, באס מתלהם וצעקות לא מתפשרות של אנשים שנמצאים תדירות על הקצה ?, או כמו שנאמר : איפה איפה איפה הילד ?
אפשר להסביר את זה במצב הבטחוני / מדיני אבל זה יהיה פשוט מדי, קל מדי ונוח מדי, הרי תמיד היה כאן חרא מבחינה בטחונית ודווקא בגלל זה הצורך במחאה מוזיקלית הוא גדול יותר (קצת קשה לחיות בשוויץ ולכתוב שיר רוק על האבטלה, העוני, הממשלה המסריחה והצבא )
--------------------------------------------------------------------------------
אז מה קרה כאן בעצם ?
לפי דעתי ישנן כמה סיבות עיקריות למותו בטרם עת של הרוק העברי (השם יקום דמו) :
1 - קרנו של הרוק בכל העולם צנחה אחרי מותו של קורט קוביין - ואנחנו נהגנו ככל העמים (למרות שדווקא פה האיחור הכל כך ישראלי ולא אופנתי שלנו דווקא היה לטובה).
2 - פריחתן של המוזיקה האלקטרונית ההיפ הופ והראפ שכמו תפסו את מקומן של הגיטרות המכסחות והמסרים הבו(ע)טים.
3 - עצלנות - חוסר רצון להגיע ולהזיע בהופעות, לשנן מילים בעל פה ולאהוב זמרים במקום זה הליכה למועדונים חסרי ייחוד בעלי מוזיקה חסרת מילים עם קצב דומה בלי מלחינים או מחברים עם אישיות שניתן להזדהות עימה.
4 - המצב (הכלכלי, בטחוני, חברתי, פוליטי) - "ראינו חדשות כבר בבית אין לנו כוח להטפות מוסר גם במועדון" (למה לי פוליטיקה עכשיו - - לא נכחיש) - וכמובן אנשים מפחדים לצאת מהבית.
5 - פריחת הרוק המחודשת (אל תרימו גבה פשוט תמשיכו לקרוא)? שילוב של כמה סגנונות שבבסיסם מצוי הרוק (ניו - מטאל לדוגמא) הייתה של רוק הרבה יותר חד, מהוקצע, נותן בראש ולא מתפשר הכולל גיטרות מן הגיהינום, באס מקרקעית האוקינוס וצרחות אימים מאללה יודע איפה - הטענה אומרת שזה קצת גדול עלינו, קצת רועש בשבילנו וקצת אמריקה מדי בשבילנו, מה גם שכידוע אנחנו דואגים לשמוע את מה שכבר כולם שכחו באיחור (מאוד לא) אופנתי משאר העולם (ראו סעיף 1).
6 - מוזיקה היא עסק לא קל בארץ אז רוק בעברית - הצחקתם אותי (טוקבקיסטים תתחילו להרגיע).
7 - האופי המרדני של הרוק (למרות שזאת בעצם הסיבה שכולנו כל כך אוהבים אותו לא?) - בתקופה כל כך פולאיכסילי קורקט זה כבר לא נחמד לשיר על מוות והתאבדויות - תנו לי מן הדרבוקה דרבוקה הזאת (יאסו).
8 - טלויזיה ,מחשב, בית וגלגל"צ - הפכנו להיות בטטות שמקבלות את התרבות שלהן דרך הבית או האוטו. ומספקי התרבות האלה לא הפסיקו להרדים אותנו על ההגה ואל מול המסך ולהוליד לנו כוכבים מתים ולהרוג לנו כוכבים חיים. רשת , לא זזים מהבית? אתם אמרתם.
אגב, כאן חייבת לבוא הערה מתבקשת : להבדיל אלף אלפי הבדלות האינטרנט והמחשב הביתי הצליחו לשמר איזו תרבות רוקית מסויימת ואף לחדש ולעניין עם יוצרים אנונימיים שהמחשב והרשת פתחו בפניהם עולם חדש של יצירה (רמז לבמה החדשה? אממממ... כן ).
9 - חברות התקליטים אוי חברות התקליטים - נו "זה לא כלכלי" , "אין לזה שוק" ,"גלגל"צ יכעסו", "החרדים יכעסו" ,"חברי הכנסת יכעסו", "לימור לבנת תכעס" (איך אפשר שלא עם להקות כמו "כאפה לפנים של לימור לבנת"?), "זה רועש מדי" ,"אני מפסיד עליך", "מה איכפת לך לעשות דואט עם סרנגה / פרנס / גבי ברלין / שמעון פרס" או לחילופין "מה איכפת לך לעשות איזה קאבר ככה בקטנה לסרנגה / פרנס / גבי ברלין / שמעון פרס " (אל תקיפו בעיגול את הנבחר).
10 - מוזיקאים פחדנים - כן, כן, אחרי הכל, לפני הכל ובין לבין נמצאים המוזיקאים שהתכופפו לנוכח המציאות / רדיו / טלויזיה המדכאים והפכו לבובות על חוט של כל אותם אנשי "זה לא כלכלי" למיניהם, או שפשוט התייאשו ונכנעו לגמרי.
--------------------------------------------------------------------------------
אז מי בכל זאת אשם -
זה לא יהיה הוגן להאשים רק את הקהל, או רק את גלגל"ערוצ 2, כוכב נולד הדור הבא-עלינו-לרעה וילדי הקרחנה למיניהם אבל כולם קשורים האחד בשני - מותו של הרוק הוא בעצם מותה הלא הירואי והמזדקן של המחאה - או לפחות גסיסתה והתחושה הלא נכונה והמקוממת (?) כאילו היא אינה רלוונטית כמעט.
הרוק החבול הוא המטאפורה הכי יפה לכאפות שקיבלנו בשנים האחרונות - סוף עידן התמימות הישראלי אם תרצו- ההבנה שמשקרים לנו, ההכרה בשחיתות הפוליטית הלא-מתביישת, הצורך לשרוד בכל מחיר בלי לקחת אחריות, הפיגועים, רצח רבין , לבנון , שטחים, שלום ומה לא בעצם - הפכנו לשונאי דיסטורשן כי הדיסטורשן נמצא עמוק עמוק במציאות היומיומית שלנו - הוא נמצא על הכביש, בחדשות, במילואים ובבתים שלנו - הפכנו אלימים יותר, שונאים יותר, צורמים ובועטים יותר ממש כמו פידבק של גיטרה חשמלית, ככה שכשהאזנו למוזיקה רצינו את האשליה המתקתקה בדמות ילדה בת 17 ששרה על כלום או ראפר ימני שמעריץ את המדינה אבל לא ממש ברור על מה הוא מוחה, ולפעמים כשהיינו ממש אבל ממש עייפים רצינו לחזור לימים של פעם, לפני 20 30 שנה כי כל מה ששרו פעם היום נשמע כל כך דלוח ולא מזיק כמו שאנשים שרוצים לברוח אוהבים.
אז אחרי שכילינו את זעמנו ובעטנו בגיטרות החשמליות ואחר כך שרפנו את התופים והבאס נשארנו רק עם ילדות קופצות ונערים שריריים ששרים שירים שאנחנו מכירים בעל פה ?וכדי שהילדים שלנו יסתמו את הפה שלהם נתנו להם קצת כסף וכדורים שילכו לשמוע מוזיקה שאין בה מילים ואם יש אז הם באנגלית קלוקלת (שרק לא יתחילו לחשוב לי בטעות) ושיסתדרו.
--------------------------------------------------------------------------------
אז מה הלאה? (או: ניסיונות החייאה אחרונים)
הרשו לי לנסות ולמצוא נחמה באגף "המתחדשים" ,אם אפשר לקרוא לו ככה, (אני כולל בתוכו גם את אנשי ההיפ הופ והאלקטרוניקה הציוניים) שמתחילים לחספס את עצמם ולהכניס לתוך המוזיקה שלהם את הרוק הטוב והבועט של פעם בטעם של היום - סצינה שמתחילה להרים את ראשה אל מול פרצופנו הנדהם, הרשו לי גם ובעיקר לציין את אלו שלא מוותרים - הלהקות שממשיכות לעשות רוק ישראלי חם בעברית כנגד כל הסיכויים ומחפשות להגיד משהו שקצת יעיר אותנו מתנומת הכבישים שלנו, אני שמח לבשר (בזהירות המתבקשת) שיש עוד תקווה, היא אומנם קצת חוששת כי הבטיחו לה שלא נהיה אדישים לה אבל היא שם - מתחבאת בין חדרי חזרות מעופשים עם ילדים שמחזיקים גיטרה חשמלית ומרגישים שהם הם אלו שהמציאו את החשמל.
הם ,הילדים עם העיניים המצועפות והקול השבור, הם בעצם אנחנו שכל כך צורם לנו לשמוע על מה הם שרים - והם שרים על איך אנחנו נעלמים בתוך אשליה אדישה כל כך, מרדימה עוד יותר שלא מעניין אותה מה קורה לה מתחת לרגליים, אשלייה שרק מסתכלת בטלויזיה ואומרת אוי ואבוי אבל לא ממש זוכרת את השם של ההוא ואת הפנים של הזה - הם אלו שאומרים לנו : היי תעצרו שנייה, תשמעו משהו, תקשיבו דקה .
*
המאמר פורסם ב"מגזין במה"
http://stagemag.co.il/Articles/169
