מסתרי הקול האנושי - חלק ב' : הסיבות לחוסר הנוחות שבשימוש בקול שלנו, והדרכים להקלתו. 

מסתרי הקול האנושי  

חלק שני : הסיבות לחוסר הנוחות שבשימוש בקול שלנו, והדרכים להקלתו

 מאת : אורנה סוסק, זמרת ומנחה של סדנאות-קול

 קיימת אי נוחות מרובה ונפוצה באשר להשמעת הקול האישי, במיוחד אם הוא בודד, "סולו" ולא שירת מקהלה. אנסה לפרט את סוגי אי הנוחות, סיבותיהן המשוערות והדרכים להקלתן:

אי נוחות באשר לעצם הדחף להשמיע את קולנו

אנחנו  מופגזים ללא הרף בדימויים תקשורתיים וטלויזיוניים של השמעת הקול כערוץ של פרסום, קניית תהילה, מעמד, כסף וכדומה. אנחנו מורגלים לחשוב על הקול האנושי כמדיד, בר-השוואה, תחרותי. כצופים אנחנו לרוב מתחלקים לשתי קבוצות, אלה הנוהים בעיוורון אחר דימויים אלה ומאמינים שהם מייצגים את מלוא משמעותה של השירה, והאחרים הבקורתיים כלפי רוח זו כתרבות המונים זולה ומבזה. מבקרי הסדנאות שלי משתייכים על פי רוב לסוג השני, ואני נוכחת שעצם הדחף לשיר מול קהל נגוע אף עבורם באותה ביקורתיות חריפה שהם חשים כלפי הדימוי התקשורתי של הקול. קשה להם לראות בדחף שלהם עצמם את טיבו הראשוני, הטבעי: רצון להטביע חותם רגשי, להשמיע קול ייחודי, להנכיח את מהותם, לזכות בחיבוק ואהדה, בתיקוף שלהם כיצורים מרגישים ומביעים.

בעידן הנוכחי אני מוצאת שחשוב במיוחד לחזור ולשייך את הקול אל ממלכתו האמיתית, הרוחנית, הגבוהה, שנועדה ליצור קשרים וזיקות בין בני אדם לבין עצמם ולבין מהויות גבוהות יותר, שאין לה דבר עם רדיפת כבוד וממון ותהילה. יש לומר זאת מפורשות, יש לעודד את המשתתפים להיענות לדחף הטבעי שלהם ולסייע להם להיפטר מהקונפליקט הפנימי המייסר.

חשש מחוסר יכולת קולית או מוזיקלית ומשיפוטיות הקהל

כחברה מערבית, אנחנו נתונים תחת השפעתה התרבותית של המוסיקה הקלאסית. למרות היותנו חשופים למגוון עצום של ז'אנרים וסגנונות מוסיקליים כיום, הקלאסיקה עדיין מונחת ביסוד התפיסה שלנו. כל ז'אנר של שירה דוחה מתוכו בהתמדה במשך מאות ואלפי שנים סממנים סיגנוניים שאינם שייכים לו.

כך, לדוגמא, דוחים סגנונות השירה ההודיים והערביים הקלאסיים את שירת הראש והקלאסיקה המערבית דוחה את השירה האפית או האוורירית. לכשעצמה, אין תופעה זו בעייתית, היא מסייעת בשמירה על יחודיותו של כל ז'אנר או צליל עממי מקומי ומעניקה לנו שפע של סגנונות שירה בעלי עיצוב ברור ויחודי. הבעיה נוצרת כאשר לדחיית הבלתי שייך לז'אנר מתווספת נימה של זילזול, תוקפנות והירארכיה, כאשר הצידוק לדחייה איננו מוסבר בבהירות כשמירה על ייחודיות הז'אנר, כי אם כדחיית המכוער, הבלתי ראוי, הבלתי נכון והנחות.

התרבות המערבית ככללה התיחסה כך בגלוי אל כל מה שלא השתייך אליה במשך מאות שנים ויחס זה עדיין מלווה רבים מאיתנו כלפי מה שנחשב בעיננו "בלתי ראוי" בקולנו אנו. חוסר דיוק במלודיה, צרידות, חוסר שליטה בקול, אינם נחווים כפשוטם כי אם כמשפילים, כנחותים ומעידים על חוסר תרבות. רגש זה מקפל בתוכו את יחסה של תרבות המערב אל האחר וגורם לחרדה עמוקה.

 בקבוצה לעבודה קולית יש לבסס אווירה של פלוראליזם תפיסתי וסיגנוני, של חוסר שיפוטיות עקרוני וטוטאלי, של נהייה אחר האוטנתי, אחר הביטוי הלבבי והכנה, יותר מאשר אחר שלמות סגנונית מהוקצעת. יש לחזור ולהדגיש את יופיו של השברירי, הבלתי שלם, המחפש, הראשוני, המבטא את אנושיותו וסופניותו של האדם, לעומת ההוד הקלאסי המושלם המבטא סדר אלוהי נשגב.

תפיסה כזו, שהיא אומנותית וטיפולית כאחד, מאפשרת לזמר המתחיל מרחב נשימה בו איננו חש כבול לתפיסה אסטטית סגנונית מסויימת, בו אפילו הדבר הנורא המתקרא "זיוף", שאין לבטא את שמו מגודל המורא שהוא מפיל, אפילו הוא עשוי להיחוות כיפה ואותנטי. קבלה כזו מאפשרת לנו לחבוק גם את חוסר היכולת וחוסר השלמות שבנו במקום לדחות אותם במשטמה וחרדה. באורח פלא, דווקא התנאים האלה הם המאפשרים לרבים להשתחרר ממתחים מיותרים המכבידים על היכולת שלהם, ולשיר באופן צלול ומדויק יותר.

חוסר נוחות כתוצאה משבירת הרגלים קוליים

לכל אחד מאתנו סדרה של נטיות קוליות. הנטיה לשיר חזק או חלש, בסולם גבוה או נמוך, בצליל חזה או צליל ראש, במסלול קול ישר, אפי או גרוני, עם או בלי אויר בקול, בהגיה רפויה או עזה ועוד ועוד. בסדנת הקול אנחנו מנתחים את מאפייני הקול האנושי ומאבחנים ז'אנרים שונים של שירה, סגנונות דיבור של בעלי מקצוע שונים, ואת קולותנו שלנו. כדי להרחיב את פלטת הצבעים הקולית האישית, אני מעודדת את המשתתפים להתנסות, רק לשם תרגול, במאפייני קול המנוגדים להרגליהם. לעיתים קרובות נחווית התנסות זו כמכבידה ואף כמביכה ומעוררת התנגדות. ככל שהמטען הרגשי שגרם לביסוסם והתקבעותם של ההרגלים הקוליים כבד וסבוך יותר, כך תגבר ההתנגדות לשנות אותם ואף תלווה בתחושות של מיאוס ודחייה, ואיום על עצם זהותו של האדם השר. אותם מרכיבים קוליים שהפרט דוחה אותם, מייצגים פנים של העצמי שלו שהוא איננו מעוניין לחשוף. היכולת להאבק בהרגל ולהנכיח את עצמנו על כל האפשרויות הקוליות הגלומות בגופנו מקבילה ליכולת להכיר ולקבל גם את הפנים הנסתרים, הפחות פופולאריים, השרויים באבק ובעלטה, של אישיותנו.

כך, ללא צורך לעסוק בתכנים פסיכולוגיים ישירים, טמון בהתנסות הקולית פוטנציאל לשחרור נפשי שאין לחזות את היקפו והשלכותיו. כאשר אחד המשתתפים בסדנא מצהיר שהוא "לא אוהב את הקול שלו ככה" או "לא שר ככה", אינני מוותרת, אני חוזרת ומדגישה שזהו תרגיל בלבד ומפצירה בו להתעמת עם כל הזהויות הגלומות בקולו ומהותו, להכיר בקיומם ולשבור את הטאבו.