במסגרת הסכמי העסקה רבים נכללת תניה המסדירה את סוגיית אי התחרות, או במילים אחרות, התחייבות העובד לא להתחרות במעביד למשך פרק זמן מסוים, הן על ידי העסקתו אצל מתחרי החברה והן על ידי הקמת עסק מתחרה. תנית אי-תחרות מאוד נפוצה בקרב חברות טכנולוגיות (היי-טק), בהן קיים ערך עליון לקניינה הרוחני של החברה.
עובדים רבים, בעת תחילת העסקתם אצל המעביד, חותמים על אותו הסכם העסקה "סטנדרטי" הכולל בחובו את תנית אי התחרות, וזאת ללא מתן התייחסות הולמת לסוגיה זו והפנמתה כראוי.
בהקשר זה עלינו לקחת בחשבון שני דברים. האחד, ברוב רובם של המקרים העובד מעדיף להימנע מהתנגשות חזיתית עם המעביד בשלב המקדמי של תחילת ההעסקה, ובשל כך מסכים העובד לתנאי זה ללא כל הסתייגות. השני, יכולת המו"מ של העובד בשלב זה (ובייחוד בסוגיה זו) נמוכה מאוד, נוכח יחסי הכוחות בין הצדדים.
אם כן, מה משמעותה של אותה תנית אי-תחרות?
הרציונאל העומד בבסיס תנית אי-התחרות הינו רצון המעביד לשמור על יתרונו היחסי בשוק התחרותי והגנה על קניינו, על ידי מניעה (זמנית) של מעבר עובד הנושא עימו ידע יקר וכישורים מיוחדים לחברה מתחרה (בייחוד אצל חברות בהן אותו ידע הינו קניינן העיקרי). בכל הקשור לתקופת ההגבלה, היא נעה בין תקופות של חצי שנה לשנתיים.
על אף רצון המעביד כאמור, בחרו בתי המשפט בישראל ללכת בכיוון הנוטה לטובת העובד, תוך הגנה על חופש עיסוקו וחופש התחרות במשק, אך עם זאת, תוך התחשבות בהגנה (המינימאלית יש שיאמרו) המגיעה למעביד.
הפסיקה בישראל קבעה כי תניה המגבילה את חופש העיסוק של העובד לאחר סיום העסקתו ואינה באה להגן על אינטרס לגיטימי של המעביד, כגון אינטרס קנייני או מעין קנייני, הינה בניגוד לתקנת הציבור (דוגמא לאינטרס לגיטימי שכזה הינה מניעת הפצתו של סוד מסחרי, כהגדרתו (הצרה) בחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999).
כמו כן, קבעה הפסיקה תנאים מסוימים בהם יהיה ניתן ליתן תוקף לאותה תנית אי-תחרות כגון שימוש שלא כדין בסוד מסחרי, בפטנט רשום או בזכויות יוצרים, הכשרה מיוחדת של העובד (הכוללת בחובה התחייבות חוזית לעבודה של העובד לפרק זמן מינימאלי), תמורה מיוחדת בגין הגבלת התחרות ובחינת תום הלב וחובת האמון בין הצדדים.
בהיבט משפטי משווה, ניתן לראות כי בארה"ב (ברוב המדינות) תנית אי-תחרות ניתנת לאכיפה כל עוד ההגבלה לצורך ההגנה על האינטרס הקנייני של המעביד הינה סבירה. עם זאת, בקליפורניה לדוגמא (מקום מושבו של עמק הסיליקון הנודע), הכללת תנית אי-תחרות בהסכם העסקה אינה חוקית, למעט במקרים מסוימים בהם אותו עובד לשעבר היה שותף או בעל מניות של החברה. בהקשר זה נציין, כי גם בית המשפט העליון בישראל אישר הגבלת תחרות במקרה של שותפות עסקית, שכן חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לבין כוחו של המעסיק לא קמה במקרה שכזה (ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה (1) 939).
בכל מקרה, בבואנו להתמודד עם סוגיית אי-תחרות יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה לגופו, שכן בהתקיים תנאים מסוימים יהיה ניתן לאכוף את תנית אי-התחרות, ובתכנון מוקדם נכון יהיה ניתן לבסס את ההגנה הראויה למעביד.
אין האמור לעיל מהווה ייעוץ משפטי ו/או חוות דעת משפטית מכל סוג שהוא. המידע במאמר זה הינו כללי ואינפורמטיבי בלבד.
הכותב הינו שותף במשרד עורכי הדין לשם - פריד - ליבוביץ. המשרד עוסק בתחום האזרחי מסחרי, תוך התמחות בליטיגציה אזרחית ומסחרית, משפט מסחרי וחברות, הי-טק, טכנולוגיה ומקרקעין.
