אלימות: אולי גם אצלך? 

הכירו את ליאת (הפרטים והשמות שונו כדי למנוע זיהוי): ליאת היא בת 26, מנקה עם תואר ראשון, חכמה, יפהפייה, צנועה וחייכנית. לליאת יש משפחה חמה ואוהבת, חברות טובות ובן זוג שאוהב אותה. נורא. ליאת לא נפגשה עם המשפחה ועם החברות שלה כבר למעלה משלושה חודשים כי הוא לא אוהב את החברות שלה, נעלב מהמשפחה שלה ונפגע כשהיא רוצה לצאת בלעדיו. ליאת אוהבת סקס. ליאת גם עושה סקס. כל הזמן. בבוקר. בלילה. במחזור. וגם כשכואב. ליאת מחייכת. עוד כמה חודשים היא תתאבד.     

נשמע קיצוני ומזעזע? אולי. אבל הסיפור הזה לא לגמרי רחוק מהמציאות (ההבדל היחיד הוא שחברה טובה גילתה את המצב בזמן). נשים רבות חיות תחת אלימות שהן לעתים לא מודעות אליה, אבל היא מחלחלת והורגת אותן מבפנים. נשים רבות עוברות אונס על ידי מכר ואפילו בן זוג, אך לא מסוגלות להודות בזה והרבה פעמים מאשימות את עצמן.

היום הבינלאומי לציון המאבק באלימות נגד נשים מעלה סוגיות קשות וטעונות, שמראות שאלימות זה לא רק מכות ואונס לא מתבצע רק בסמטאות חשוכות על ידי גבר לא מוכר. אז מהי באמת אלימות נגד נשים ומהן נורות האזהרה? על כך בכתבה שלפניכם.

לפני הכל, הנה עובדה שתדהים אתכם: לפי נתוני מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, אחת מכל שלוש נשים תעבור תקיפה מינית, ואחת מכל ארבע נשים נאנסת.

אנשים: קראו שוב את המשפט הזה, ועכשיו תחשבו על הנשים בחייכם. תחשבו על החברות שלכם ושלכן, הידידות, הנשים שאתם/ן עובדים/ות איתן, על קרובות המשפחה שלכם/ן. אתם יכולים להיות בטוחים שכמה מהן עברו תקיפה מינית כזו או אחרת - ואולי אפילו אונס. קשה להאמין, הא? לפעמים גם אותן נשים עצמן לא מבינות שהן עברו חוויה כזו, לא מאמינות שהן חיות תחת אלימות ובמקרים רבים גם מאשימות את עצמן במה שקרה להן.

"כל אישה שלישית תעבור סוג של תקיפה מינית: מהטרדה מילולית ועד לאונס, גילוי עריות ואונס קבוצתי", אומרת מיכל רוזין, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע ולנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית. "השבוע אף פרסמנו סקר שעל פיו 80% מהנשים בתל אביב הוטרדו מינית במרחב הציבורי". רוזין מחדדת ואומרת שבעצם כל אישה שנייה יודעת מה זה להרגיש לא בטוחה בתחנה המרכזית, ברחוב בלילה, יודעת מה זה כששורקים לה ברחוב, מעירים הערות, מצפצפים, מתחככים בה באוטובוסים ובמקומות ציבוריים. גם בעבודה נשים נתקלות בהטרדות מיניות - עד למצב של התנכלות!

מקרי האונס והתקיפה המינית אינם תמיד כמו שאנחנו מדמיינים אותם. לא מדובר רק באישה שעוברת בסמטה חשוכה ולפתע גבר זר תוקף אותה ואונס אותה, בעוד היא צועקת ובוכה. רוזין מספרת ש-87% מהנשים שפנו למרכזי הסיוע דיווחו על תקיפה בידי אדם מוכר, ובהרבה מהמקרים מדובר בהיכרות אמיתית ולא שטחית. זה יכול להיות בן זוג, קרוב משפחה, ידיד, מישהו שיצאת איתו לדייט או אפילו לכמה.

רוזין מציינת כי כ-40,000 נשים מתקשרות מדי שנה לקו החירום של מרכזי הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית (1202 לנשים, 1203 לגברים). חלק מהנשים מתקשרות פעם בחודש או פעם בשנה כי קשה להן והן רוצות לשתף. נשים רבות מתקשרות אחרי לידה, פרידה מבן זוג, פרסום של פרשיית מין (כמו משפט רמון, קצב ועוד) - אירועים שמעוררים אצלן את הרגשות והזיכרונות. לקווים מגיעות כ-8,000 פניות חדשות מדי שנה. רוזין מציינת שלאורך כל השנים, כרבע מהמתלוננות הן בגירות שמדווחות על פגיעה בילדות.

נשים רבות עוברות תקיפה מינית בלי לספר על כך לאיש, ואפילו בינן לבין עצמן לא מסוגלות לומר שהן נאנסו. יותר מכך: רוזין טוענת כי רוב הנשים שהותקפו בידי אנשים שמוכרים להן מרגישות אשמות, ולכן לא מדווחות. לטענתה, הסיבה נעוצה בהתייחסות החברה לאישה שעברה תקיפה מינית ובאצבע המאשימה שהיא מפנה הרבה פעמים כלפי האישה, כמו האמירות החוזרות ונשנות במצבים מסוג זה, כמו "למה שתית?", "למה הלכת איתו?" ו"למה הזמנת אותו לדירה שלך?"

כמו כן, נשים רבות שהותקפו מאשימות את עצמן - בגלל שהן נכנסו עם אותו גבר למיטה מלכתחילה (כאן המקום להדגיש שאם הגבר מאלץ אותך לבצע תנוחות מיניות שאינן מקובלות עלייך או שאינך מעוניינת בהן - גם כאן מדובר באלימות, ולא משנה אם הוא בן זוג קבוע ולא משנה אם נכנסת איתו למיטה מרצונך).

"להיות במקום שבו האישה מסוגלת להגיד: 'הפסקתי לתפקד', 'הפסקתי להיות שם', ולהודות בינה לבין עצמה שהיא נאנסה זה עניין קשה ומורכב", מוסיפה רוזין, "ולכן נשים צריכות לאזור אומץ גם כדי להתקשר לקווי החירום ולדבר על זה".

"אנשים חושבים שאלימות זה רק מכות, אבל לאלימות יש צדדים רבים נוספים", אומרת דניאלה קהת, מנכ"לית עמותת ל.א, הנלחמת באלימות נגד נשים, ומפעילה מקלטים וקווי חירום, מעניקה ייעוץ משפטי ועורכת הרצאות. "יש אלימות נפשית, המתבטאת ביחס משפיל ובשכנוע האישה שהיא אפס, אלימות כלכלית - שבה לא ניתן כסף אלא רק על פי החלטה של אדם אחד ועוד". היא מדגישה כי אלימות ביחסים היא בעצם השתלטות על החיים של האחר וקבלת החלטות בשבילו.

קהת מציינת שלגברים אלימים יש שיטות פעולה דומות. אחת העיקריות שביניהן היא לבודד את האישה מהסביבה התומכת: מהחברות ("היא לא חברה טובה שלך"), מהמשפחה (כשהוא טוען שהוא נעלב מההורים שלה, למשל, ומנסה להרחיק אותה מהם), וכך יש לו יותר כוח עליה.

רונית ארנפרוינד-כהן, מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו ויו"ר ארגון הגג של המקלטים לנשים מוכות, מדגישה שתחת המונח הגדול "אלימות נגד נשים", נמצאת גם אלימות תעסוקתית: "יש נשים אקדמאיות, בעלות תואר שני, שרוצות לעשות קריירה אחרי שהילדים גדלו - והגבר לא רוצה בכך אלא רוצה שהן יישארו בבית - וזה הופך לטרור של ממש".

בויצ"ו יצאו השנה בקמפיין המדגיש את נושא האלימות הנפשית. הקמפיין מעלה נורות אזהרה לאלימות נפשית. הוא מדגיש בפני נשים שלא יעגלו פינות, שלא יחשבו שהגבר רק דואג קצת יותר מדי, שיש נורות כאלה שאם מתעלמים מהן, הן מתעצמות. "אלימות פיזית היא יותר ברורה וקלה יחסית לטיפול ולאכיפה של המשטרה. אלימות נפשית, לעומת זאת, היא כל כך מתעתעת, כך שקשה לאכוף אותה - ולכן גם אם נדלקת לא נורה - אלא גחלילית של אזהרה, צריך ללכת לייעוץ ולטיפול", מדגישה ארנפרוינד-כהן.

מהי אלימות נפשית?
ארנפרוינד-כהן מסבירה כי אלימות נפשית מתבטאת, בין השאר, בערעור שפיות הדעת. גברים רבים מאיימים על האישה שהם יתלוננו בפני רשויות הרווחה שהיא לא מחוברת למציאות, שהיא לא כשירה כאם, גורמים לה להיכנס לדיכאון ובאופן כללי מבלבלים אותה. הגבר יוצר סביב האישה מציאות של תעתוע. למשל: כשאישה מתעמתת עם בן זוגה על כך שהוא עקב אחריה, והוא טוען שהוא לא עשה את זה - זה מערער את הביטחון האישי שלה במה נכון ומה לא, ובמה היא ראתה ומה היא לא ראתה.
    
גם כשהגבר לא נותן בכלל מרווח נשימה, כשהוא משפיל אותה בפני אחרים, כשהוא מבטל אותה, סוגר ומבודד אותה ולא מאפשר לה להתפתח, כשכל הזמן מרחפים על ראשה חשדות של בגידה, כשכל דבר עובר תחקיר לא פשוט וכל הזמן יש לאישה סימן שאלה אחד גדול לגבי האמינות והתמימות ביחסים. בוודאי שהשפלה נכללת תחת אלימות מסוג זה. משפטים כמו "אף אחד לא ירצה אותך חוץ ממני", "את לא שווה" וכדומה - זו גם אלימות נפשית שמערערת את האישה ומחזקת את הגבר ואת התלות שלה בו. 

יש גברים שמעירים לאישה שלהם על הדרך שבה היא מתלבשת, כשהם חושבים שהבגד פרובוקטיבי מדי. יש כאלה שמביעים קנאה כלפיה, והרבה פעמים זה מחמיא ומראה שלגבר אכפת מהאישה שלו. אבל קהת מדגישה שההבדל שבין קנאה בריאה להתנהגות אלימה הוא כשמשולב אלמנט הפחד. כשאישה לא עושה דברים מסוימים בגלל שהיא מפחדת - מדובר באלימות.

"באופן עקרוני, לאף אדם לא צריכה להיות שליטה באדם אחר - לא על איך שהאישה מתלבשת ומדברת ולא על כמות השעות שהיא נמצאת בחוץ לבית. הניסיון של הגבר לשלוט באישה נובע מחוסר הביטחון שלו, שאותו הוא מחזק בעזרת טקטיקות של הפחדה", אומרת קהת.

גם ארנפרוינד-כהן מדגישה כי אלימות מתבטאת גם בפלישה של הגבר לתחום קבלת ההחלטות האישיות: "אם הוא לא מוכן שהאישה תלמד או תעבוד, אם הוא מבייש אותה מול המעביד שלה, אם הוא מונע ממנה להיפגש עם חברות או לא מרשה לאישה ללבוש בגד שהוא סקסי - כשהדברים חוזרים על עצמם, זה בעייתי".

גם קהת, כמו רוזין, מצביעה על האשם שנעוץ בחברה שבה אנחנו חיים: "המקום הכי חזק שמאפשר את האלימות הוא חברתי, כלומר כשהחברה לא דוגלת באמת בשוויון בין המינים. כשמגדלים כך את הילדות, והן מבינות שלגבר מותר הכל, שהוא יכול לדרוש מין כשהוא רוצה ושהכל מותר - אז האישה מוצאת את עצמה במצבים שלא נוחים לה, שכואבים לה ושמפחידים אותה - והיא מרגישה שאין לה שום גיבוי".

גם לרצון שלנו, הנשים שהזוגיות שלנו תהיה טובה ומושלמת, יש חלק באלימות: "לנשים יש רצון שהכל יהיה טוב, שתהיה הרמוניה בבית ושהגבר שלהן יהיה מרוצה. כשאישה נמצאת בתוך מערכת יחסים היא מוכנה לעשות דברים - שרק בראייה לאחור היא מבינה שהם לא היו טובים עבורה. נשים מוכנות לסבול שנים של התנהגות אלימה, כי אולי הן עשו משהו לא בסדר. בדרך כלל זה מגיע מהבית - היחס שאותן נשים מקבלות בבית לא שונה ממה שהן קיבלו בעבר", אומרת קהת.

*** הכתבה התפרסמה לראשונה באתר www.ifeel.co.il של חברת מוטו תקשורת, המוציאה לאור מגזינים בתחומים שונים, ובהם "הורים וילדים", "דרך האוכל", "חיים אחרים", "נישה", "הגה", "MBA", עוד. האתר כולל תכנים מהמגזינים ותכנים חיצוניים, ועוסק בהורות, זוגיות, אופנה, הריון ולידה, אוכל, בריאות וכושר, תיירות, תרבות ובידור, רוחניות, ניהול ועסקים ועוד ***