To be or not to be - על מיגור האופציה האובדנית 

שלום שותפה לסבל, 

קראתי ושמעתי את זעקתך וייאושך הרב. אני רוצה לתת לך רק עצה אחת שאולי תשמע לך קצת לא מציאותית, אבל זה עניין שעובד. 

הפניה לכיוון אובדני בזמני דיכאון היא אחת האופציות שחולים כמונו נכנסים אליה בקלות. היא הופכת להרגל:
דיכאון --> חשיבה אובדנית. ואז כמובן הדיכאון מחמיר --> חשיבה אובדנית מוגברת. כך נוצר מעגל קסמים שלילי והרסני שמביא איתו המון סבל ואף גרוע מזה: הוא יוצר החמרה במצב הדיכאוני העלולה להוביל לכיוון של אשפוז/ אובדנות. 

לכאורה, האופציה הזו היא כפויה. נדמה לנו שהיא משהו בלתי רצוני, בלתי מודע, ובלתי נשלט - אך מניסיוני לאורך השנים אפשר בהדרגה ועם הרבה נחישות לסגור בפני עצמנו/ מוחנו את האופציה האובדנית. כלומר, המטרה להגיע למצב בו גם כאשר מתחיל אצלנו דיכאון, אנו לא נגרום להחמרתו על ידי פניה לאופציות אובדניות, ובכך אולי נגביר את הסיכוי להצליח לצאת מהדיכאון בשלב מוקדם יחסית בכוחות עצמנו או בלוויית עזרה חיצונית מתאימה. 

כמובן נשארה השאלה הגדולה: איך סוגרים אופציה אובדנית כאשר יש לנו נטייה חזקה להישאב לתוכה בלי משים? התשובה לשאלה זו אולי מעט מפתיעה: זהו עניין של החלטה נחושה המלווה בהתנסות לאורך ציר הזמן. למשל, בצעירותי הייתי לוחש לעצמי במשך ימים שלמים, עוד לפני פרוץ הדיכאון וכהכנה מודעת לקראת בואו המפחיד: "אסור אף פעם לחשוב על התאבדות. אני אחיה בכל מצב! אני אתמודד בכל מחיר!".

אבל ברור, שהלחישות החובבניות האלה היוו רק טכניקה מסייעת. הן עצמן לא עשו את העבודה הבלתי אפשרית, לכאורה. ההחלטה הפנימית הבלתי מתפשרת מצידי היא זו שפעלה עלי ובלמה חשיבה אובדנית כאשר הדיכאון התחיל להתגנב אלי כגנב בלילה. אחרי מספר שנים בהם דחיתי מראשי כל מחשבה שנגעה, אפילו קצת, באובדנות, הגעתי למצב בו המחשבות הנוראות האלה כבר לא באו יותר לבקר אצלי. ואפילו אם עולה לעתים רחוקות איזשהו הרהורון (שכידוע הוא בהחלט הרהור מצוי, לעתים, גם בקרב "הבריאים"), זה לא נורא - כי הוא מגורש באופן מיידי והחלטי ורצון הקיום והחיים רק הולך ומתחזק. החליטי גם את, החלטה עמוקה ובלתי מתפשרת, לבחור בחיים בכל רגע נתון ובכל מחיר! 

בהצלחה ! 

"ובחרת בחיים למען תחיה"
(דברים פרק ל' פסוק י"ט)