חתולים אך לא בצמרת - מי דואג לחתולי הרחוב? 

קשה למצוא בעלי חיים שיש להם נוכחות כל-כך אינטנסיבית וניראות כל-כך בולטת במרחב הציבורי, כמו חתולים בעיר גדולה. מי מאיתנו לא מכיר אותם – חתולי רחוב חכמי מבט שחוצים את הכביש לפתע, חוטפים משהו קטן משאריות הסופר השכונתי, או מחטטים בפח הקרוב. שחורים, מנומרים, אפורים, ג'ינג'ים – חתולים של אף אחד שמשימתם תמיד אחת: להשיג את הארוחה הבאה או להתחמק מהתחבורה השועטת. קשים הם חיי חתול עירוני; חיה שאבות אבותיה נלכדו ובויתו כדי לארח חברה לבני האדם ולצוד את המכרסמים שהקשו על חייהם, נאלצת כעת לחזור להרגלי הפרא כדי לשרוד בשוליים.

קשה למצוא חיות מחמד שיש להם נוכחות כל-כך מועטת במרחב הציבורי, כמו חתולים גזעיים. אלה מסתגרים בבתיהם המטופחים, חושפים את יופיים המהונדס רק בפני אורחים ברי מזל. פרסיים, בנגאלים, אנגורה, סיאמיים – אפילו השמות שלהם כאילו מבטאים געגועים ליעדים אקזוטיים ותקופות קולניאליות מן העבר. חתולים שנראים כאילו עוצבו על-מנת לככב על דפי ז'ורנלים כשהם נחים על צעיפי קשמיר של בעלות בית עשירות, או מנמנמים בין סדיני סאטן של מיטות בתי מידות.

אז מה לאלה ולאלה ואיפה אנחנו נכנסים בכל הסיפור הזה? חתולי רחוב או חתולי זבל וחתולים גזעיים יקרי ערך, כולם הם צאצאיהם של חתולים שבויתו והפכו חיות בית. למרות ההבדלים, לכולם גנטיקה של חתול – כולם מייללים, לכולם זנב וציפורניים ארוכות, כולם ישמחו לארוחות בשריות דשנות. כולם יוכלו להעמיד צאצאים זה עם זה. ההבדל, מבחינה חתולית, הוא ויזואלי בלבד. מראית עין גרידא. לעומת זאת, ההבדל הגדול באמת, הוא ביחסנו אנו כחברה וכפרטים, אל החתולים החיים בקרבה.

למרות שמרבית ההשקעה והפינוק שמורים לחתולי הבית, יותר ויותר גופים ואנשים מתייחסים כיום גם אל חתולי רחוב כאל מי שראויים לתנאי חיים משופרים. כלי האכלה ובהם מזון חתולים מפוזרים ברחובות על-ידי אנשים טובים. יש גם מי שדואג להשקות חתולים צמאים ביום חם. עמותות מיוחדות נרתמות לטיפול בחתולים פצועים. כך מדגימים לנו חתולי הרחוב את חשיבותה של ערבות הדדית בין אדם וחיה. הלוואי שהאמונה כי גם לחתולי רחוב תשע נשמות, תאפשר להם גלגול מפנק יותר בעתיד. מיאו.