מה כאב לאדיפוס? 

"מה כאב לאדיפוס?"  מיצב.  שרה קליגמן.סמולבמה6, אוק' 2007, אוניברסיטת תל-אביב

"בסיום ראיון מ-1966 בו 'מסביר' אריה ארוך את הציור "צ'קפר", הוא מתייחס לצורה האליפטית המופיעה בו ובציור 'דיוקן אבי האמן', והוא אומר: "...וכדי להשיב לשאלתך: את הקשר שבין ה"צ'קפר" שבצורה הסגלגלה לבין "דיוקן אבי" מ-1955 ימצאו אחרים"

ריתקה אותי פנייתו של ארוך לעסוק בצילומו של אביו. תחושותיי כלפי הצילום היו שאין דבר אובייקטיבי במדיה הזו. אבי נפטר כשהייתי ילדה והותיר צילומים שבאמצעותם ניסה לשמר את אהבתו אלי. מאמי קיבלתי צילומים קרועים, שבמשך הזמן הבנתי שהיו אלה ניסיונותיה להוציא את עצמה מהשקר שהונצח שם – 'משפחה'. אובססיה של תיעוד וניסיון של מחיקה של תיעוד, לצד הבניית מציאות מצד הורי, באמצעות אלבום הצילומים המשפחתי.

בציור 'תפנים עם דיוקן אבי האמן', משנת 1955, מצאתי פנים שונות לצילום האב. אריה ארוך מתרגם את צילום אביו והציור הופך למוצר טכני וגם לביטוי רגשי. הצילום/ציור בדומה לצורה האליפטית - מכיל שני מוקדים, אובייקטיבי וסובייקטיבי. ציור הצילום שולל את המוחלטות של הבנת העולם רק על ידי חקירה מדעית אובייקטיבית, ונותן גם חשיבות  לרלאטיביזציה של עמדת הצופה, שינוי שהתרחש עם המעבר לתפיסה ההליוצנטרית בשנת 1543 . הביטוי "המהפכה הקופרניקאית", המתייחס להשערה ההליוצנטרית של קופרניקוס, מקורו בדבריו של עמנואל קאנט במבוא למהדורה השניה של "ביקורת התבונה הטהורה" שבהם הוא משווה את החידוש שחידש בתורה הפילוסופיה הביקורתית שלו אל רעיונו של קופרניקוס. במאה ה-17 הגיע קפלר למסקנה שתנועת כדור הארץ אינה מעגלית אלא אלפסית.

הדואליות היא מוטיב מרכזי של הבריאה. על אלוהים נכתב בתפילת השחר: "והוא אחד ואין שני".  מיתוס הבריאה מתאר כיצד על ידי פגימה באחדות תוך פיצול והגבלה, נוצרה המציאות האנושית.

קאנט מבסס את המציאות על מגבלות הקוגניציה האנושית, וניטשה תוך אמביוולנטיות, דורש מהאדם התגברות וקבלת רעיון  השיבה הנצחית כאשר הוא יודע שהאדם לא מסוגל לכך, מתוך אנושיותו.

אריה ארוך חוזר על מוטיבים דואליים ומדגיש את הפיצול אשר באמצעותו נוצרה המציאות האנושית.

ב'המשתה' מגדיר אפלטון את האל ארוס בין המלא לריק. "ובכן, אפשר לסכם," אמרה, (דיוטימה) "שארוס אינו אלא ההשתוקקות לכך שהטוב יהיה שלנו לצמיתות".

"כיצד יכלתם למחות את האופק עד תום?"

על הדואליות באדם, על המקום ש'בין', על ההשתוקקות,  ועל המקום שאין להגיע אליו, כותב ניטשה:

"מה מסכן הוא האדם!" חשב בלבו "מה מכוער, מה מחרחר ומלא בושה נסתרת!

אומרים לי כי את עצמו יאהב האדם: הה, כי גדולה היא וודאי אהבת-עצמו זו! מה רב הבוז אשר בזה לעצמה! גם זה האיש אהב עצמו כפי שבז לעצמו - אוהב גדול הוא בעיני ומבזה גדול.

מעודי לא מצאתי איש אשר העמיק ממנו לבוז לעצמו: גם זו מעלה. אבוי! שמא היה הוא האדם העליון אשר את זעקתו שמעתי?..."