אני - גם הקיבוץ חוגג יום הולדת 

נכתב: ב 1.1.2007 ומתאים בכול עת.
מאזן ביניים
מונולוג של חבר קיבוץ ניר יצחק מזה 57 שנה, ללא קריאות ביניים.

הקדמה.

הגעתי כנער כמעט ילד.

כפליט של מלחמה גדולה לחופי המדינה שבדרך. מספסלי התנועה החינוכית אל
ההגשמה הגדולה-הקיבוץ.

רכבת המאורעות בארץ טלטלה גם אותי. מעמק הירדן הנלחם מול הסורים, דרך
עמק יזרעאל הדואג שלא ינותק אל הרי אפרים והופ ! לנגב.

הגשמת הציונות, ישוב השממה, ספר הספרים. אולי לא אידיאולוג גדול, גם לא
נואם חוצב להבות, אבל מסור בלב ונפש, מתנדב כל בוקר לקום ולתרום לעשייה
הגדולה שעתידה להיות- ביתי, המולדת הפרטית, המקום שגדל וצמח והתפתח
ועליו אני אמור להיות גאה. ואני כבר בן חצי המניין המיוחל.

הפאסיב

שבת
בחוץ, יום חורף קיצי.
הגשם האחרון חלף.
הראות הטובה מאפשרת להקיף בעין עד האופק הרחוק.

סביבנו צמחה התיישבות חדשה. בתים וחממות ואורות וכבישים ותחבורה וירק
ועצים. המדבר נסוג. דרך חלון ביתי או מקצה המדרכה הקרובה, אני מזהה את
הבתים החדשים בשכונת "הקטאמונים". שם הבן הגדול והנכדים, וחברים רבים
שזכו מוקדם יותר לנחלה מרווחת.

דשאים ירוקים ונוי מתופח, מדרכות באדום ואפור בתי ילדים מטופחים, חדר
האוכל רחב ידיים ומטבח מודרני, מועדונים לכל אחד, ושלווה מסביב.
לחיות בתוך גן.

ומעבר לכביש החוצה את הקיבוץ לשניים, הלולים והרפת החדשה, והסנטר
והמוסך ופולישק עם עשרת המגדלים הרואים אותם למרחקים, והכל שלנו. וגם
שלי.

אני יכול לזהות עדיין בבירור מקומות בהם עוד ניתן למצאו טביעות אצבעותיי
או לחוש בטיפות הזעה אשר ניגרה בלהט העשייה והחום- מבחוץ ומבפנים.
אף פעם לא לבד. אבל גם לא בלי דני. לא יותר מאחרים אבל גם לא פחות.

והרכוש הוא רב . הבוחן צד זה של המאזן אינו יכול שלא להתפעל מתוצאות
המאמץ והעשייה. ואני גאה שהייתה לי ההזדמנות להיות שוטף.

ובדברי הימים של המקום הזה ימצא מקום קטן להזכיר גם את שמי. דאגתי
שיהיה קצר פן יקופח חלקם של אחרים המבקשים לעצמם שורה שלימה.


האקטיב.

צד החובות והזכאים המבקשים לנגוס ברכוש, בהישגים וברגשות הנחת.

אין נחת
רוחי נסערת

הרגשת ניכור ויאויש.

כאדם העומד מול קיר גבוה וארוך וחזק. מתקשה היום לעבור מעליו, מתקשה
להקיף אותו ואינו בטוח שניתן לפרוץ בו דרך חדשה.

הרגשת מחנק ותלות באנשים שאת רובם אני אוהב ומכבד ומאחרים הייתי מתרחק
כל עוד נפשי בי.

לא רק השגים צברנו. גם ?קופות שרצים" ?ותיבות פנדורה" ?ואגדות"
?ובולים" "ואחיות זונות" שמעולם לא היו לי.

וזה מכביד.

לא הבוטנים והברזלים, לא הכסף והרכוש נותנים את הרגשת הנחת והעושר.

כולנו מכירים סיפורים על עשירים עצובים ועניים שמחים.

התעשרנו ונעצבנו.

נעשינו גדולים אבל קטנים.
יותר רע מאשר במקומות אחרים? לא!.

בשום אופן לא!.

יותר משארצה? כן. משום שהציפיות והתקוות היו אחרות.

כאשר בחברות אחרות "מטפסים איש על רעהו" אני אומר זה טבעי. כאשר קורא
בביתי שלי אני אומר זה אסון:

אני מגלה שוב ושוב "שוטים מהמימיה שלי" בהיותי שקוע בעשיה.

עם רבים, אפילו כולם, גם היום הייתי יוצא לקרב על הגנת המולדת.

אבל לא עם כולם הייתי שוב יוצא אל המדבר רק כדי לגדל גזר.

ואולי גם הם לא היו יוצאים איתי. זה משנה?

זה אולי מוכיח שיש עוד המרגישים כמוני.

משמח אותי - לא.

הרבה עצובים אינו מגביר נחת.
הרבה אי הסכמה אינה תרופה לשיתוף. הרבה מדי החלטות רוב כתחליף לשכנוע
מיעוט, אינה דרך בטוחה לביצוע יעיל ואמין.

פחות ופחות סבלנות להקשיב.

יותר ויותר שיחות הגולשות לגופו של הדובר מאשר לגופם של הדברים.

והרגשת החברות מפנה מקומה לרגשות אפיקורסיים, לכפירה בקיים ולאי נחת
מצטבר אשר בעוצמתו מסוגל לסחוף ולהרוס את כל אשר נבנה.

מזג האויר מסביב מסייעה.

ההנהגה התחלפה "בקדנציות" הדואגות לעבור בשלום בין הטיפות ואם אפשר גם
להציב איזה "מונומנט" למזכרת.

ומה להגיד לבנים?

זה טוב? זה רע?

להיכן חותרים? מהו האור אליו אנחנו הולכים ומהו הדגל תחתיו אנחנו
חוסים?

למי שיש תשובות של ממש שיקום!

ומי שמעז לנסח תשובות כל שהן מסתכן שיסכלוהו בביתו.

ניסיון ראשון צריך לעשות באוזני השכנים. הם סבלנים יותר- והנימוס מחייב.

כנראה שיותר מהחברות.זאת המציאות. וגם עובדה היא פקט.

ולסיום הפרק הזה.
עייפתי במקצת. אני מזדקק ליותר ויותר זמן ועיון בדברי "גדולי הדור"
כדי להתאושש.

אני מדמיין את עצמי לאיש אשר ניקלע לתוך סופה עזה ולפניו שתי ברירות.

להיאחז ולהתמודד תוך מאמץ, עד עבור זעם או להיגרר עם הרוח תוך סכנה
להתרסק פיזית ונפשית.

יש גם עוד אפשרויות? אולי?

כמו למשל: להתחיל מחדש.

השורה בשיר הידוע: "עולם ישן עד היסוד נחריבה", נכתבה ע"י משורר של מלך אחר, אבל הרעיון נשאר אוניברסאלי ואולי הוא תיקווה הבנים.

להתחיל מהתחלה. אולי לא באותו הרכב, על יסודות קצת שונים. בהיקפים אחרים
ועם רמת ציפיות אחרות. ולהשתדל לא להיכשל.

והיכן אני?
אני מחזיק בזיז שבקיר פן אסחף עם הרוח. והימים יגידו, האם יש בי עוד
כוח להיאבק או שמע נשאיר זאת לאחרים.

בשמחה? לא. בדמעה.

אני מתבייש? לא.

אני מרגיש כמי שנגולה אבן מליבו.

וכאשר אתאושש, יש לי גם מה להציע ולתרום. אם וכאשר.

ואם יהיה מי שיאזין, ואם יהיה למי לתת כתף, ואם יהיה כדאי המאמץ.

וזהו המקום לחתום.

ואלה אשר יגיעו בקריאתם עד כאן, ומרגישים כי כתבתי גם בשמם, יצרפו
חתימותיהם. באם נהיה רבים מספיק כדאי יהיה לשוב ולנסות.
דני.