תרפיה קבוצתית דרך פיסול סביבתי
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

תרפיה קבוצתית דרך פיסול סביבתי 

מאת    [ 30/11/2011 ]
מילים במאמר: 711   [ נצפה 2536 פעמים ]

 
 

הפגישות התקיימו אחת לשבוע במסגרת ביה"ס, אורך המפגש כשעתיים-שלוש.

בפרויקט השתתפו 12 ילדים מכיתות ח.
התהליך החל בפיסול סקיצות שונות מחמר על ידי הילדים, בהצבעה שנערכה נבחרה אחת העבודות כמודל לפסל שיוקם.
הבחירה היתה קשה : נוצרו קואליציות והופעלו לחצים על-פי מקום המגורים וחברות, הדגש הושם פחות על בחירה אובייקטיבית של איכות העבודות.
תחילת העבודה על הפסל התאפיינה בהתרגשות, התגייסות ומוטיבציה גבוהה של רוב הילדים.
הילדים שתפו פעולה זה עם זה, העלו רעיונות ופתרו בעיות טכניות יחד.
אספנו גרוטאות וכיסאות שבורים, חיברנו אותם זה לזה, עטפנו אותם ברשת ברזל, מלאנו את החלל הריק בקנקלים, ניילונים וזבל והתחלנו לצקת בטון.
תהליך זה של יצירת השלד, התוכן והמעטפת הוא תהליך מקביל לגיבוש ותחילת התהוות הקבוצה: השלד המשותף, התוכן המשותף, המשימה המשותפת, הכללים והשפה.
כלומר בדינמיקה הקבוצתית היו בהתחלה קואליציות, ירידות, קנטרנות ומתח בין המשתתפים, לכן שמתי דגש על בניית שפה אמפטית, ופיתוח היכולת להעביר ביקורת בונה וקונקרטית במקום אווירת הקנטרנות הכללית.

המשך העבודה מתאפיין בעייפות, בקושי להתמיד אצל חלקם, שוב ושוב אנו מכינים בטון ומצפים את השלד. זו עבודה מונוטונית ומתישה במקביל נוצרים קיבועים בתפקידים בתוך הקבוצה (המציקן, החרוצים, העצלנים, מכין ומערבב הבטון...), נוצרים כעסים ומתחים מיניים בין בנים לבנות, בדינמיקה אנו דנים באפשרויות לשינוי הקיבעונות בתפקידים שנוצרו בקבוצה - מה המחיר והרווח המשני של התפקיד שלי, האם אני מרוצה ממנו או שהייתי רוצה לשנותו וכיצד, מכאן עלתה שיחה כללית על לחץ חברתי, על איך אומרים לא, אסרטיביות.
דנו ביחסי הבנים בנות- מתי הפלירטות הופך להצקה והטרדה מינית, היכן הגבול, שבנות אומרות די האם זה רק חלק ממשחק החיזור או שהן באמת מתכוונות לכך, כיצד להגיד לא ברור ונשמע...
בשלב זה יש קצת ייאוש בקבוצה חלק מהילדים חשים שלא יצא מהפסל כלום, הוא לא מוצלח ויפה, אני מאפשרת את מגוון הרגשות ורוב הילדים מגייסים כוחות להמשיך, בשלב זה עולה תדירות, אורך המפגשים ולחץ העבודה על מנת שנספיק לסיים את הפסל עד סוף שנת הלימודים.
לקראת סוף השנה אני מאפשרת לכמה ילדים שלא היו חלק מהקבוצה לעזור לנו בעבודה, מה שמעורר אצל חלק מחברי הקבוצה כעס ותחושה שמישהו מבחוץ משתלט על הפסל שלהם, אצל אחרים זה הביא לתחושת הקלה, סולידריות של האחרים איתם תחושת עזרה ותמיכה בלחץ הזמן והמטלות שנוצר.
גם על כך דנו בקבוצה ונתנו מקום למגוון הרגשות שעלו.
בשלב האחרון של בנית הפסל מרחנו חומר להחלקת הפסל, ליטשנו, החלקנו, עשינו מסגרת וצבענו את הפסל. הציורים שנבחרו היו רעיונות וסקיצות מהווי החיים והערכים של הילדים, למשל: "love" , "don't worry be happy."

בשלב זה ניכר שהקבוצה מגובשת, יש תחושת שייכות לקבוצה ובעלות על הפסל, יש בקבוצה הומור פנימי, הווי של בדיחות, סיפורים אישיים, שיתוף אחד את השני מהווי כתתם, חוויות מהבית והשכונה, מורות, סיום שנה... במקביל גם הפסל מתחיל לקבל צורה מגובשת ומוגמרת (שלמה), צבעוני, מגוון, תוסס וחי.

בשיחת הסיכום נאמרו דברים מרגשים:
שהעבודה היתה קשה אך מספקת, שלמדו לבנות, להיות סבלנים לתהליך היצירה וסובלניים כלפי חבריהם השונים, לקבל את השונות, הייחוד והאיכות של כל אחד. אחד הילדים אמר: " בהתחלה הרגשתי שהפסל הזה סתם חרא ולא יצא ממנו שום דבר, אבל עכשיו הוא מזה יפה ואני מאד גאה בו", (מדובר בילד שבתחילה נגרר אחרי חברו העצל ולא שיתף פעולה בעבודה, אט אט ראיתיו מתנתק מחברו ומסרב להצעותיו להתחמק מהעבודה, ממש ניכר היה שביטחונו העצמי גדל, התפתחה האסרטיביות והיכולת שלו להגיד לא, ולא להיכנע ללחצי חברו.), שיקפתי לו שאמירתו לגבי הפסל היא גם אמירה שלו כלפי עצמו- שבהתחלה הרגיש עם עצמו "חרא" ושלא יצא ממנו שום דבר והיום הוא גאה בעצמו ויודע שהוא מסוגל בזכות עצמו, לא צריך להיגרר יותר אחרי מישהו אחר.
הילדה שסקיצת החמר שלה נבחרה להיות הפסל הסביבתי היתה עסוקה בתחילת התהליך בהשגת תשומת הלב של הבנים על ידי פלירטות איתם, הדימוי העצמי שלה נסב סביב יכולתה למשוך את תשומת ליבם, היא התקשתה להתרכז ולהתמיד בעבודה וחזרה שוב ושוב לחבורת הבנים לפטפט ולפלרטט איתם, במהלך הזמן מאסה בתפקיד זה והחלה להיות מעורבת יותר בתהליך עשיית הפסל. בשלב זה החלה להתלונן על הצקותיו והערותיו המיניות של אחד הילדים כלפיה, ולמדה להציב לו גבול ולומר באסרטיביות שהתנהגותו מטרידה אותה. לקראת סוף השנה היתה עסוקה הרבה פחות ביחסיה עם בנים והתרכזה יותר בפסל, הדימוי העצמי שלה התרכז סביב היכולת להרגיש שווה והיכולת לעשות משהו משמעותי לא רק בזכות נשיותה ומיניותה אלא בזכות כישוריה, התמדתה ועבודה קשה.
בפגישת הסיום התרגשתי מאד כשהיא אמרה: "זה הדבר הראשון שעשיתי בחיים שלי".

תרפיסטית באומנות. מטפלת בקליניקה פרטית באבן יהודה, מרצה בבית ברל בתוכנית למטפלים באומנות. בוגרת תואר ראשון מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, תואר שני מאונברסיטת חיפה.  (השכלה נוספת : לימודי המשך בפסיכותראפיה פסיכואנליטית. רישיון של משרד הבריאות לעסוק במקצוע פרה-רפואי) .בעלת ניסיון מקצועי של מעל לעשור. בקליניקה הפרטית מטפלת ב: בעיות  הסתגלות בבית ספר, ובבית. קשיי למידה , הפרעות קשב וריכוז, היפראקטיביות ... בעיות חברתיות ורגשיות. דימוי עצמי נמוך וחוסר בטחון. משברי חיים- עקב גירושין מחלה ו/או אובדן...חרדות ,פחדים ודיכאון. בעיות פסיכוסומאטיות. ועוד.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב