בראשית שנות האלפיים הביא ניהול ממשלתי כושל של מפעל לאריחי בטון מעוטרים (בלטות), הנמצא בפאתי העיר המערביים, לסף פשיטת רגל. זהו מפעל קטן המכיל מספר מכבשים הידראוליים פשוטים, ואוסף מרשים של תבניות ייצור ידני בגדלים ותצורות שונות ומגוונות, שהתאספו בו במרוצת השנים, עוד מימי השלטון הצרפתי. אף אחד לא סגר את המפעל, אף אחד לא טרח לפטר את העובדים. אין אבטלה בווייטנאם ואין גם דמי אבטלה. אלא שהם מצאו עצמם עומדים כל בוקר מול מכונות דוממות, מכיוון שלא היה מי שיכול היה לספק מלאי הזמנות המתאים ליכולת הייצור. כך קרה שאותם הפועלים פנו ביזמתם לאחד מקנייניו של המפעל, וביקשו ממנו להקים את המפעל מחדש. מן הרגע שבו הוזרק לתוך המערכת עירוי הדם הקפיטליסטי הוותיק והטוב, חזר המפעל לשגשג. כיום הוא מספק אריחים מעוטרים, באיכות הגבוהה ביותר המוכרת בסגנון הריצוף והחיפוי הייחודי הזה, אריחים המוכרים לנו בעיקר מבתים ובניינים ציבוריים של ראשית המאה הקודמת בארץ ובחו"ל.
ומה הפלא. במקום שבו יכולים לעמוד יום אחרי יום במשך 12 שעות רצופות אנשים קטני גוף ורזים ברגליים יחפות, משני צדי מכבש הידראולי מכוסה אבק, ולשפוך בדייקנות ובסבלנות אין סופית כמעט, צבעים נוזליים לתוך תבניות נחושת מפותלות, כך במשך שבועיים רצופים של עבודה, שרק לאחריהם הם זוכים ליום אחד של מנוחה, במקום כזה המנוהל למופת על ידי משפחה מקומית חרוצה ועקבית לא פחות מאשר עובדיהם, מקום כזה אי אפשר שלא יצליח. אין פה שום קסם ואין כאן גם לא צל צילו של היי-טק. זהו מוצר עתיק יומין המסמל בעצם קיומו את העולם של פעם. אבל במבט בוחן אפשר לראות בכל אריח כזה את אותה חריצות ואת אותה דייקנות, ואת אותו כבוד לערכים הישנים של עבודת כפיים אשר הולכים ועוברים מן העולם המתועש והמהיר של תעשיות הסמארט-פון וביט הדיגיטאלי המהיר. המהיר מדי. ומה שעוד יותר יפה בכך, שלעולם לא יהיה אפשר לייצר את האריח הזה באופן ממוכן ותעשייתי, וזאת לא רק משום ששום מכונה לא תשווה למגע יד האדם, אלא משום שכל אבן כזאת מיוצרת בתצורות ובמבחר צבעים שונה, על פי טעמו ותפישתו האמנותית של הלקוח, כך שלעולם לא יהיה שווה לייצר סוג אריח כלשהו בייצור סדרתי ממוכן. המסקנה המתבקשת היא שהדברים הטובים באמת אינם מושגים בקלות. לערכים הישנים של חריצות והתמדה יש עדיין ערך גם בעולם המודרני.
וייטנאם של סוף שנת 2011 היא המקום שבו מתרחשים אותם תהליכים אשר השלכותיהם על הציוויליזציה האנושית של המאה הזאת, שאנו רק בראשיתה, יובנו לעומקם רק בעתיד הלא ידוע שאחרי נבואות הזעם האפוקליפטיות על ההתחממות גלובלית והתפוצצות האוכלוסין.
סייגון היא המוקד. זוהי עיר הנמצאת בתנועה מתמדת של מיליוני אופנועים קלים וכבדים, המכונים כאן בשם הכללי "סקוטרים", המתפתלים באלף נתיבים לאורך הרחובות, כנחיל דבורים מזמזם אשר האדם המערבי אינו יכול להבין את חוקיו ואת האופן שבו נקבעים כאן חוקי המשחק ברפרוף של מבט עין או בהעוויות פנים קלה, שבה מסמנים המקומיים זה לזה את מסלול תנועתם. רובם צעירים, כמעט ילדים, רכובים צמודים זה לזה כגוף אחד, אבל גם משפחות קטנות, שהתינוק שכבר למד להיאחז היטב בין הוריו, מציץ סביב בעיניים סקרניות מעל מסכת הבד המגנה על פיו ואפו. כך במשך כל שעות היום והלילה, בצמתים הסואנים, שבהם הרמזורים אינם יותר מאשר המלצה כללית שאינה מחייבת איש, וכך סביב הכיכרות הענקיות שנחיל הסקוטרים הבלתי נגמר נכרך ומתפתל ונפרם שוב מסביבן באין ספור וריאציות בלתי אפשריות, שאינן קופאות אפילו לרגע. אף שכולם מצפצפים כל הזמן וללא הפסקה, כמין רפלקס מותנה בלתי נשלט, כמעט שאין לראות כאן תאונות דרכים, במשך שבוע של נסיעות ברחבי העיר, בשמש ובגשם שוטף המתחיל ומסתיים בפתאומיות, לא ראיתי אפילו תאונה אחת. וגם אין לשמוע הרמת קול או קללה. מעולם לא ראיתי כאן מריבות. מעולם לא נתקלתי בשום מחווה של אלימות. על פי עדות המקומיים, כמות הקטנועים והאופנועים מכפילה עצמה מדי מספר שנים. נדמה שאין בעיר הזאת שום קרקעית ליכולת ההכלה של האחר.
מן המזרח נפתח שדה הקרב של המאה העשרים ואחת, הקרב על אמצעיו ההולכים ומתדלדלים של הכדור שלנו. וייטנאם היא מודל מוקטן, על הטוב והרע שבו, של האידיאולוגיה הסינית שאחרי עידן הקומוניזם. הממשלה מאפשרת ליזמות המקומית למצות במלואו את המשאב העיקרי שהארץ הזו מציעה, כוח אדם זול וחרוץ עד כדי השתאות. אלו הם בניהם של האנשים שהורידו את המעצמה האמריקאית הגאה על בירכיה, בזכות אותם תכונות אופי לאומיות של חריצות, דבקות במטרה, והסתפקות במועט גם בתנאי הסביבה הקשים ביותר, וכוח סיבולת אין-סופי. כפי ששמעתי כאן לא אחת בנימה בלתי מוסתרת של גאווה לאומית, "אתם יכולים להרוג אותנו, אבל לעולם לא תצליחו להכניע אותנו".
אבל ביחד עם יתרונות שיטת השלטון הריכוזית הזו, נשאלת כמובן השאלה המהותית שתכריע את גורל המאבק שבין הקפיטליזם הטהור של הדמוקרטיות המערביות הגדולות, לבין הפרשנות הקומוניסטית שלו במזרח הרחוק, האם יש תקרת פיתוח וצמיחה שאי אפשר לחצותה ללא שחרורו המוחלט של הפרט, והמעבר לדמוקרטיה אמיתית ומלאה. האם אותם תכונות אופי של חריצות והתמדה וסיבולת בלתי נדלות הטבועות בגנטיקה של עמי האזור, יביאו אותם אל הניצחון בשדה הקרב הכלכלי, כפי שניצחו בשדה הקרב הצבאי?
לאדם המערבי זהו שיעור מאלף לצפוי לכולנו בעולם שבו נצטרך ללמוד מחדש כיצד לקחת הרבה פחות ממשאביה המתמעטים של האדמה עליה אנו חיים. שיעור מאלף בהצטמצמות והצטמקות מרצון של האני הפרטי והכללי שיצא משליטה בתוך הגבולות התרבותיים של החברה המערבית השבעה, גבולות שנהיה חייבים ללמוד אם חפצי חיים אנחנו. אנחנו צורכים יותר מכפי צורכנו. אנחנו אוכלים ושותים ונוסעים יותר מכפי שראוי לנו. הבתים שלנו גדולים מדי. המכוניות שלנו בזבזנית מדי. אם לא נשתנה לא נוכל לשרוד.
זיו דורקם, מנהל ובעלים של חברת אריחי זיו.
