החתירה למצויינות
"תגידי לי את השתגעת?" שאלתי את עצמי. "לאן את חותרת?"
ואני בתגובה - תעזבי אותי כבר יא נודניקית!
"אני לא עוזבת אותך עד שאת עונה לי לאן ב ד י ו ק את רוצה להגיע עם ההתנהגות האינפנטילית הזו שלך!"
ואני, כשקוראים לי אינפנטילית, מתעצבנת.
הדו שיח המוזר הזה התקיים לפני כך וכך שבועות. לא אכלתי מסודר; כמעט ולא ישנתי; תיפקדתי על קפה. פניי היו נטולות חיוך (יותר נכון נטולות הבעה). התחלתי לסבול מסחרחורות (כשלא ישנים ושותים קפה בכמויות מסחריות, תתפלאו- מרגישים בלונה פארק!). ירדתי במשקל. הייתי בדיכאון!! למה? ככה. כי התחשק לי. שיעמם לי מידיי שהכל בסדר. אז חיפשתי.
והכי גרוע בעיניי זה ששמחת החיים הממגנטת שלי פתאום נעלמה. האם תשוב? הישארו עימי לפרק נוסף של.... נו. סתם. ולמה זה הכי הפריע לי? כי אנשים לא אוהבים להיות בקרבת "המדוכאים".
אז השאלה ששאלתי את עצמי, "לאן את חותרת", היא שאלה מצויינת. מדוע? מאחר והיא מאפשרת לנו לדעת, בצורה ח ז ו ת י ת לאן בדיוק נגיע. לאן תוביל אותנו ההתנהגות שלנו. לא. סליחה. לאן א נ ו נוביל עצמנו עם ההתנהגות שלנו.
דימוי הסירה והחתירה סביר כי כבר קיים במאגר הדימויים שלנו. כאשר אנו מנסים להזדהות עם האחרים או להביע סולידריות מחבקת אנו אומרים לעיתים קרובות "כולנו באותה סירה.."; כאשר אדם עוזב מקום או מצב כלשהו לפני קטסטרופה אשר תביא להתמוטטות, אומר הוא "נטשתי את הספינה לפני שטבעה.."; אלא שמעולם לא חשבנו לעשות שימוש באותה סירה ובפעולת החתירה לקידומינו האישי.
בואו נדמיין עצמנו בסירה. קטנה. פשוטה. ממוצעת! חותרים. הסירה בעצם מייצגת את מצבינו בחיים, נכון לעכשיו. ומה שמזיז את הסירה קדימה ואחורה-
היגדים ואמירות, מחשבות, דפוסי פעולה מסויימים, הרגלים של שנים, התנהגות כזו או אחרת. שלנו. ואם כל אחד מאיתנו יחשוב על התנהגותו היומיומית, לא תהייה כל הפתעה במיקומו ומקומו הנוכחי בחיים.
שקיעה לדיכאון תהומי, אכילה בלתי מאוזנת המערערת את הנפש ופוגעת בבריאות, ביקורתיות עצמית היוצאת מכל פרופורציה, קשיחות יתר, הלקאה עצמית, חוסר אמונה שאנו מסוגלים להצליח, המחשבה כי לא נצליח להשיג יותר, ואולי גם... איננו ראויים ליותר?! יצירת תסריטי אימה בנוגע למצב רפואי לקוי זה או אחר, אשר כל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט ועוד ועוד. אז אם קודם שאלנו "לאן אנו חותרים", הפעם נשאל- האם ברור לנו שההגה בידיים שלנו?
האם אנו שואלים עצמנו במודע, מתוך יוזמה מכוונת. ובעת התנהגות הרסנית "לאן נגיע?" התשובה, לרוב, תהייה - לא. הרי יותר קל להמשיך בהתנהגות המוכרת, הנוחה, קל יותר לחשוב ש"זה המצב ואין מה לעשות... זה הגורל...זה אני...נמשיך לסחוב..." ואף להביט לצדדים ולראות סירות מירוץ יפות ונוצצות אשר נעות במהירות שיא לקראת הגשמת יעד נוסף ולאמר לעצמנו בקנאה "אלה? אלה התמזל מזלם בחיים.."
באמצעות החתירה אנו עלולים לקחת עצמנו למקומות טובים ורעים. ככה. בשיא הפשטות. בשלב זה אדבר על החתירה לכיוון הרע. לנפילה תהומית לנהר שוצף. כניסה למערבולות מסחררות וחוסר יכולת לשלוט.
המפתח לעצירת נפילה תהומית זו טמונה במודעות. ביכולת להיות מודע להתנהגות (על כל רבדיה- החל במחשבה, דרך מילה וכלה במעשה) ובהבנה ההכרחית כי פעולת החתירה (התנהגותינו...) אינה נכפית עלינו. היא רצונית, מכוונת ומכוונת. למקום מסויים. וכל האחריות, להצלחה או כישלון, לשיפור או לקריסה- מוטלים עלינו. השלב הבא בהצלחת עצירת אותו דפוס הרסני הינו יצירת תמונה המורכבת מכמה שיותר פרטים בנוגע למקום שאליו נגיע אם נמשיך כך. אם נראה למול עינינו מה יקרה במדוייק, מה צפוי בסוף הסרט - לא בטוח שנרצה להמשיך לכתוב אותו. קל וחומר להשתתף בו.
כן. חתירה משולה לכתיבת תסריט. התסריט של חיינו. התסריט למחזה הפרטי שלנו. שבו נהייה כוכבים ראשיים.
גם תסריטאים וגם שחקנים ראשיים... לא עדיף לכתוב סרט עם סוף טוב?
בפעם הבאה נדבר על איך עושים זאת בפועל. איך משפרים את ה"סירה" ואיך חותרים למקומות טובים יותר.
כן. זה אפשרי.
"תגידי לי את השתגעת?" שאלתי את עצמי. "לאן את חותרת?"
ואני בתגובה - תעזבי אותי כבר יא נודניקית!
"אני לא עוזבת אותך עד שאת עונה לי לאן ב ד י ו ק את רוצה להגיע עם ההתנהגות האינפנטילית הזו שלך!"
ואני, כשקוראים לי אינפנטילית, מתעצבנת.
הדו שיח המוזר הזה התקיים לפני כך וכך שבועות. לא אכלתי מסודר; כמעט ולא ישנתי; תיפקדתי על קפה. פניי היו נטולות חיוך (יותר נכון נטולות הבעה). התחלתי לסבול מסחרחורות (כשלא ישנים ושותים קפה בכמויות מסחריות, תתפלאו- מרגישים בלונה פארק!). ירדתי במשקל. הייתי בדיכאון!! למה? ככה. כי התחשק לי. שיעמם לי מידיי שהכל בסדר. אז חיפשתי.
והכי גרוע בעיניי זה ששמחת החיים הממגנטת שלי פתאום נעלמה. האם תשוב? הישארו עימי לפרק נוסף של.... נו. סתם. ולמה זה הכי הפריע לי? כי אנשים לא אוהבים להיות בקרבת "המדוכאים".
אז השאלה ששאלתי את עצמי, "לאן את חותרת", היא שאלה מצויינת. מדוע? מאחר והיא מאפשרת לנו לדעת, בצורה ח ז ו ת י ת לאן בדיוק נגיע. לאן תוביל אותנו ההתנהגות שלנו. לא. סליחה. לאן א נ ו נוביל עצמנו עם ההתנהגות שלנו.
דימוי הסירה והחתירה סביר כי כבר קיים במאגר הדימויים שלנו. כאשר אנו מנסים להזדהות עם האחרים או להביע סולידריות מחבקת אנו אומרים לעיתים קרובות "כולנו באותה סירה.."; כאשר אדם עוזב מקום או מצב כלשהו לפני קטסטרופה אשר תביא להתמוטטות, אומר הוא "נטשתי את הספינה לפני שטבעה.."; אלא שמעולם לא חשבנו לעשות שימוש באותה סירה ובפעולת החתירה לקידומינו האישי.
בואו נדמיין עצמנו בסירה. קטנה. פשוטה. ממוצעת! חותרים. הסירה בעצם מייצגת את מצבינו בחיים, נכון לעכשיו. ומה שמזיז את הסירה קדימה ואחורה-
היגדים ואמירות, מחשבות, דפוסי פעולה מסויימים, הרגלים של שנים, התנהגות כזו או אחרת. שלנו. ואם כל אחד מאיתנו יחשוב על התנהגותו היומיומית, לא תהייה כל הפתעה במיקומו ומקומו הנוכחי בחיים.
שקיעה לדיכאון תהומי, אכילה בלתי מאוזנת המערערת את הנפש ופוגעת בבריאות, ביקורתיות עצמית היוצאת מכל פרופורציה, קשיחות יתר, הלקאה עצמית, חוסר אמונה שאנו מסוגלים להצליח, המחשבה כי לא נצליח להשיג יותר, ואולי גם... איננו ראויים ליותר?! יצירת תסריטי אימה בנוגע למצב רפואי לקוי זה או אחר, אשר כל קשר בינם ובין המציאות מקרי בהחלט ועוד ועוד. אז אם קודם שאלנו "לאן אנו חותרים", הפעם נשאל- האם ברור לנו שההגה בידיים שלנו?
האם אנו שואלים עצמנו במודע, מתוך יוזמה מכוונת. ובעת התנהגות הרסנית "לאן נגיע?" התשובה, לרוב, תהייה - לא. הרי יותר קל להמשיך בהתנהגות המוכרת, הנוחה, קל יותר לחשוב ש"זה המצב ואין מה לעשות... זה הגורל...זה אני...נמשיך לסחוב..." ואף להביט לצדדים ולראות סירות מירוץ יפות ונוצצות אשר נעות במהירות שיא לקראת הגשמת יעד נוסף ולאמר לעצמנו בקנאה "אלה? אלה התמזל מזלם בחיים.."
באמצעות החתירה אנו עלולים לקחת עצמנו למקומות טובים ורעים. ככה. בשיא הפשטות. בשלב זה אדבר על החתירה לכיוון הרע. לנפילה תהומית לנהר שוצף. כניסה למערבולות מסחררות וחוסר יכולת לשלוט.
המפתח לעצירת נפילה תהומית זו טמונה במודעות. ביכולת להיות מודע להתנהגות (על כל רבדיה- החל במחשבה, דרך מילה וכלה במעשה) ובהבנה ההכרחית כי פעולת החתירה (התנהגותינו...) אינה נכפית עלינו. היא רצונית, מכוונת ומכוונת. למקום מסויים. וכל האחריות, להצלחה או כישלון, לשיפור או לקריסה- מוטלים עלינו. השלב הבא בהצלחת עצירת אותו דפוס הרסני הינו יצירת תמונה המורכבת מכמה שיותר פרטים בנוגע למקום שאליו נגיע אם נמשיך כך. אם נראה למול עינינו מה יקרה במדוייק, מה צפוי בסוף הסרט - לא בטוח שנרצה להמשיך לכתוב אותו. קל וחומר להשתתף בו.
כן. חתירה משולה לכתיבת תסריט. התסריט של חיינו. התסריט למחזה הפרטי שלנו. שבו נהייה כוכבים ראשיים.
גם תסריטאים וגם שחקנים ראשיים... לא עדיף לכתוב סרט עם סוף טוב?
בפעם הבאה נדבר על איך עושים זאת בפועל. איך משפרים את ה"סירה" ואיך חותרים למקומות טובים יותר.
כן. זה אפשרי.
אפרת ארבלי, בעלת תואר B.A בסוציולוגיה וחינוך (התמחות בפסיכולוגיה) ותעודת מאמנת אישית, הנחיית קבוצות והעצמה אישית לצמיחה והתפתחות (גם ובעיקר ממשברים)
מענה לכל תגובה ef16ef16@gmail.com
מענה לכל תגובה ef16ef16@gmail.com
