סיפורים והרהורים מחדר הטיפולים 

עמית הגיע בדיוק בזמן, כהרגלו, אבל משהו בהבעת פניו ובדרך בה נכנס לחדר אותת לי כי אינו כתמול שלשום. הוא התישב בכבדות על הכורסה, השפיל מבט ומילמל משהו בשפתיים קפוצות.

"מה אמרת?" שאלתי בשקט "לא הצלחתי לשמוע"

הוא הרים את ראשו והישיר מבטו אלי, ניכר היה שהוא מתאמץ לעשות זאת  "אמרתי שהטיפול הזה לא עובד"

"לא עובד?" שאלתי ובליבי חשתי הקלה מסוימת, גם אני הרגשתי שהטיפול תקוע. עכשיו, כשעמית חשף כיצד הוא מרגיש כלומר 'שם את הדברים על השולחן' יש לשנינו הזדמנות לנסות להבין ביחד מה השתבש.  

"לא יודע איך להסביר לך" הוא התפתל על הכורסה באי נוחות "שום דבר לא זז"

"שום דבר?" שאלתי, העדפתי להשאיר לו את הבמה לדבר, לנסות לתאר כיצד הוא חש.

"תיראי" הוא ניסה להסביר "אני בא לפה ומדבר איתך ודברים מתחילים להתבהר לי אבל איך שאני יוצא מהחדר הזה הכל נמחק לי, כל מה שאמרת נמחק, גם את נמחקת עד הפגישה הבאה"

"למה הכוונה נמחקת?" ניסיתי להבין למה בדיוק התכוון.

"אני לא זוכר שום דבר ממה שאמרת לי" הוא הביט בעיני באכזבה "לא חושב עלייך ולא על הדברים שהבנתי פה, לא חושב ולא מיישם שום דבר, אחרי שבוע אני מגיע אלייך שוב וכאילו מתחיל הכל מחדש" הוא עצר וגרד בראשו "זה קרה לי גם בטיפול הקודם שהייתי בו" הוא נראה די נסער פתאום "במשך שנה הייתי בטיפול וזה היה בזבוז כסף מוחלט, בכל פגישה הרגשתי כאילו כל הטיפול התחיל מחדש, בסוף עזבתי, לא יודע למה ניסיתי שוב ללכת לטיפול בכלל, הייתי צריך לדעת שזה לא יעבוד בחיים" 

הוא נשען לאחור ונעץ בי מבט עייף ומובס. מבטו עורר בי דאגה רבה, ידעתי שאסור לי לתת לו להתייאש עכשיו, חשתי שחייבת להימצא דרך בה אוכל לעזור לו אבל מהי הדרך הזו? עד שאחשוב על כך הוא עלול לצאת מפה ולהחליט שלא לשוב לפגישה הבאה..

"את כמו רדיו" הוא פתאום הוסיף.

"כמו מה?" הופתעתי. נזכרתי בתקופה בה טיפלתי באנשים הסובלים ממחלות נפש, חלקם סבלו מהזיות, היה אחד שטען שאני אשמה בכך ששתלו לו רדיו בתוך הראש.. אבל עמית, על פי התרשמותי, לא סבל ממחלות נפש או הפרעות למיניהן. הוא גם לא סבל מהזיות. נראה היה לי שעמית בעצם מנסה לומר לי משהו על החוויה שלו בתוך חדר הטיפולים ועלי להקשיב לו בריכוז רב.

"אני שומע אותך כמו שאני שומע שדרנים ברדיו" הוא ניסה להסביר "אני אומנם מנהל איתך שיחה ועונה לך אבל אני לא מרגיש שאת בנאדם אמיתי, את כמו קריין בתפקיד"

"ואתה?" שאלתי בניסיון כנה להבין לעומק את מה שניסה לומר "אתה, פה בחדר, מרגיש אמיתי?"

הוא הביט בי בתמיהה לרגע ארוך, ניכר היה ששאלתי הטרידה אותו ועליו להרהר בה..

"לא" ענה לבסוף בקול רפה "אני לא יכול להיות אמיתי פה"

"מה זה אומר להיות אמיתי?" הקשיתי, חשתי שמדובר בנקודה משמעותית מאוד, בתשובותיו טמון המפתח לפריצת דרך בטיפול.

"אמיתי זה אומר להביא לפה את מי שאני באמת, להיות אותנטי" הוא מיהר להסביר "אני מרגיש שאני בעצם משחק משחק, כמו שבראיון עבודה למשל אנשים משחקים משחק ולא באמת יכולים להיות הם"

"אז פה בחדר" המשכתי לנסות להבין "שנינו בעצם משחקים, אני כמו השדרן ברדיו- נמצאת פה בתפקיד, ואתה גם בתפקיד, אתה כמו מרואיין שלי, שנינו לא אותנטיים"

"נכון" זיק של תקווה עלה בעיניו, הוא נראה מעודד, כנראה מפני שחש שאני מתחילה להבין אותו "ככה אני מרגיש" אישר "את בתפקיד אז את צריכה להתנהג בהתאם, ואני כנראה גם בתפקיד, אני לא יכול באמת להיות אני"

נדהמתי ממידת התבונה שלו, הדימויים שלו והדרך המקורית בה ביטא את עצמו פתחו בפני צוהר רחב לעולמו ואיפשרו לי לשאול את השאלות הנכונות. 

"ומה יקרה אם תהייה אותנטי פה בחדר?" המשכתי להקשות "מה יקרה אם תספר לי על מחשבות ורגשות אותנטיים שלך שאולי לא תמיד נעים לדבר עליהם?"

"לא יודע" הוא משך בכתפיו בחוסר אונים "אני פשוט לא יכול וזהו" 

"אם לאחר כל פגישה כל מה שהיה כאן נמחק לך.. אם בכל פגישה מתחילים מחדש אז זה באמת מפחיד להביא לפה רגשות עמוקים יותר" עשיתי אחד ועוד אחד.

"נכון" הוא הינהן בראשו בעצב.

האסימונים החלו ליפול לי בזה אחר זה. עמית הגיע לטיפול על רקע בעיות ביצירת זוגיות. למרות היותו גבר נאה, מרשים ומצליח בעבודתו לא הצליח מעולם לצלוח קשר עם אשה מעבר לכמה פגישות. הדרך בה הוא חווה אותי בתוך הטיפול עשוייה להצביע גם על צורת התקשורת שלו בתוך זוגיות ועם אנשים בכלל.

החלטתי לשאול אותו על כך.

"ומה קורה בזוגיות?" פתחתי "כשאתה יוצר קשר עם אשה - אתה גם מתחיל בכל פגישה מההתחלה?"

"כן" הוא ענה ללא היסוס "אני יוצא לכמה דייטים, שותה קצת, מפטפט איתה ואז מרגיש שמיציתי את הקשר וחותך"

"אתה משחק את המשחק של החיזור הראשוני" שיקפתי בניסיון לברר אם אני מבינה נכון "וכעבור כמה דייטים כשהקשר כבר מספיק בשל בכדי שתוכל להביא את עצמך באופן עמוק ואותנטי יותר, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל לעשות את זה וחותך"

"יש בזה משהו" הוא הביט בי בפליאה, כאחד המגלה עולמות חדשים שלא הכיר.

הצצה חטופה בשעון הבהירה לי כי זמנינו תם, הצטערתי על כך שהפגישה הסתיימה כל כך מהר, חשתי כי היא קידמה אותנו מאוד והבנתי שעמית עומד לצאת מן החדר ולשכוח מכל מה שדיברנו עליו היום.

"אנחנו צריכים לסיים" אמרתי בצער "הייתי מציעה שתקנה מחברת ותרשום בסיומה של כל פגישה שלנו כמה שורות. תכתוב על משהו שהבנת בפגישה, מחשבות ורגשות שעלו בך במהלך הפגישה או בסיומה, את המחברת תביא לפגישה הבאה וכך נוכל להיזכר ולאפשר לך לחוות את הפגישות ברצף ולא במקוטע" 

"אין מצב" הוא בקושי התאפק עד שאסיים את המשפט "אני לא מסוגל לכתוב מחשבות ורגשות"

"אולי בכל זאת תנסה רק פעם אחת" ניסיתי לשכנע.

"לא יכול" הוא משך בכתפיו בנחרצות.

"אם כך" אמרתי "אני אכתוב בכל פגישה בעצמי מה חשבתי ומה הרגשתי" 

הוא הביט בי בפליאה "באמת?" שאל, ניכר היה שלא ציפה לזאת ממני.

"אני אכתוב" הבטחתי בקול ומייד התחרטתי. ידעתי שאין זה מקובל בקרב מטפלים להיחשף בצורה כזו, ידעתי שאצטרך להיות זהירה במה שאכתוב ואחשוף בפניו, ידעתי שזה לא יהיה קל עבורי ובכל זאת החלטתי לקחת סיכון. תחושת הבטן שלי אמרה לי שזה הדבר הנכון לעשות.

בתחילת הפגישה הבאה הדף הראשון במחברת שלי היה מלא. סיפרתי לעמית שגם אני חשתי חוסר אונים אל מול התקיעות בטיפול. חשפתי את החששות שלי שיתיאש מן הטיפול ולא יגיע לפגישה הבאה. כתבתי על הסיפוק שחשתי כשהתחלתי להבין מה מפריע לנו להתקדם ועל החששות שלי מחשיפת מחשבותי ורגשותי בפניו. עמית בלע את דברי בשקיקה. 

גם בפגישה שלאחר מכן כתבתי והקראתי לו מחשבות ותחושות שעלו בי במהלך הפגישה האחרונה עימו. 

כעבור שבוע הגיע עמית לפגישה הבאה, בדיוק בזמן, כהרגלו. הוא התישב בנינוחות על הכורסה וחייך חיוך רחב. "הפעם גם אני כתבתי משהו" אמר ושלף מחברת מתיקו "שמעתי אותך מספרת וראיתי שהשד לא נורא כל-כך, הבנתי שגם אני יכול לכתוב ולחשוף פה מחשבות ורגשות שעלו בפגישה איתך, אני מתכונן לכתוב לאחר כל פגישה". הוא התחיל להקריא את הדברים שכתב ואני לא יכולתי שלא לחייך בסיפוק. 

כעבור שלוש פגישות נוספות סיפר שכבר אינו מרגיש שאני נמחקת לו בין הפגישות, כעבור שלושה שבועות נוספים שנינו חשנו שהטיפול זורם ואיננו זקוקים יותר למחברות. החוויה הבטוחה והרציפה שעמית חווה בתוך הטיפול איפשרה לו, בסופו של דבר, לעשות פריצת דרך גם בחיי הזוגיות שלו.