לבדות 

לבדות הוא מושג הנגזר מהמילה לבד שהופיע לראשונה בספרות החדשה (מתקופת ההשכלה עד ימינו), אולם שם התואר לבד ( ליתר דיוק לבדו) מופיע כבר במקורות בבראשית ב, יח': " לא טוב היות האדם לבדו" (לבדו=רק הוא), אף על פי שבורא העולם (יוצר יש מאין) מופיע כישות נפרדת (לבד) מחוץ לבריאה .

לדעתי כבר בשני הפסוקים הראשונים במקרא ניתן למצוא רמזים על ההבחנה במשמעות שני מושגים אלה: לבד ולבדות.

המפגש הראשון שלנו עם המילה לבדו היא במשמעות בדד שהוזכרה בהקשר חברתי והיא מתייחסת לאדם: כאשר נברא העולם אלוהים חשב שטוב יהיה לאדם אם יהיה לו "עזר כנגדו". במילים אחרות, מישהו שיעזור לו וישלים אותו במטרה להצליח בביצוע המשימה שהוטלה על היצור המפותח ביותר בבריאה: השגחה על הברואים ושמירה על העולם שנברא. בשלב זה, פרוש המילה לבד ברמת הפשט הוא ברמה הפיזית: בגפו, בדד, בודד, ביחידות, בנפרד (א. אבינאון, 2000), לכן למושג זה גם קונוטציה שלילית: בודד הוא גלמוד, שונה, פרוש מאחרים (חיי פרישות) והיא מועצמת בקובץ התורה: "בדד ישב מחוץ למחנה" (ויקרא יג, 46), "עם לבב ישכון-עם ישראל, הן עם לבדד ישכן" (במדבר כג 9).

האמנם בדד הוא בהכרח אומלל? סקירה קצרה של השינויים שהתרחשו בחיי האדם יכולה להסביר את משמעות חדירת המושג לבדות למאגר הלקסיקלי ואת חשיבותו בהתפתחות האנושות בכלל.

מקובל לפרש את המושג לבדות בשני פנים: האחד- בדידות, ערירות (פן פיזי) והאחר- בלבדיות, ייחודיות (פן רגשי, רוחני) המייצגים את ההתפתחות הרוחנית של האדם: עם תחילת המין האנושי בני האדם חיו כקהילה בעלת חוקים מוגדרים מראש: בסיפורי התורה מסופר על שבטים בהם לפרט לא היה מקום לביטוי עצמי. נהפוך הוא- אלה שהביעו צורך להבעה עצמית השונה מחוקי החברה נקראו פרושים, שונים ולא פעם נודו מהקהילה מכיוון שהתנהגותם השונה היוותה איום על הכלל. הפתרון השכיח של אנשים אלה היה התבודדות וחיפוש מקום מסתור כדי לשמור על חייהם: "מסתתרים במערות, מתבודדים בעליות" (ביאליק "יונה החיט"). דוגמא נוספת הם המקובלים שכדי לתת ביטוי לחשיבתם ה"פורצת גבולות" באותה עת כתבו את יצירותיהם בסתר ובכתב סתרים (ראה "ספר הזוהר" שעטוף הילת מיסתורין בציבור עד היום וקיים חשש שקריאה בו בטרם עת עלולה לגרום לשגעון). רק בתחילת העת החדשה עם התפתחות תנועת ההשכלה (שהעמידה במרכז את המוח האנושי) "העזו" בני האדם להדגיש את הפרט, את חשיבות השכל ואת השפעתו על חיינו. ואכן מתקופה זו אנשים "נטשו" את הדת, לקחו אחריות על חייהם והחל להתפתח המדע ששינה את חיינו מקצה לקצה.

מסתבר שבזכות הדגשת הייחודיות של הפרט ונתינת ביטוי לרעיונותיו החלו בני אדם בודדים להמציא את הדברים ששינו את פני האנושות כולה. רק בעת החדשה הוכנס ללקסיקון המושג לבדות ועמו ההבנה שלהיות לבד זהו צורך של פרטים מסוימים שבדרך כלל יוצרים "יש מאין". ראוי להדגיש שהאמנות בכללותה: ספרות, שירה, מוסיקה, ציור, פיסול ועוד נעשית על ידי אנשים שזמנו לעצמם לבדות. אם כך, מדוע גם היום הפרשנות למושג לבד היא עדין בעלת קונוטציה שלילית: חיי רווקות הן אומללות-האמנם? האם אנשים שבוחרים לא להביא ילדים לעולם הם בודדים? האם אנשים המתגוררים במקומות מבודדים הם חריגים? או אולי רק יחידי סגולה מצליחים ליצור בזכות יכולתם להיות לבדם, עם עצמם?

כדי להדגיש את ההבדל בין לבד ללבדות בחרתי לערוך אנאלוגיה עם מיומנות שכיחה בחיינו שהיא תלוית התפתחות קוגנטיבית: הכתיבה. כפי שהוגדרה כ"אלגברה של הדיבור" (ויגוצקי, 1960), הלבדות לדעתי היא ה"אלגברה של הלבד". רק אדם המסוגל להיות עם עצמו, לבדו, יכול להפיק יצירות המיוחדות רק לו. כפי שקשה בתחילה לרכוש את מיומנות הכתיבה (מכיוון שהיא מצריכה שליטה בדיבור פנימי והיפרדות מהדיבור הקולי הקודם לו),כך מתקשים אנשים רבים "להיפרד" מה"לבד" שהוא מצב פיזי (לו הורגלנו מגיל ינקות) ולעבור למצב בו נדרש האדם לעמוד מול הפנימיות שלו ומול מחשבותיו.

לתופעה זו יש השלכות משמעותיות בעידן המודרני. ידוע שעדיין קיימות בימינו קהילות בעלות אופי שבטי שאינן מודעות לצורך של האדם להיות לעתים גם לבד: המבוגרים אינם מזמנים לילדיהם את התנאים הפיזיים לכך ובכך אינם מעודדים אותם לעסוק בפעילויות המטפחות את העולם הפנימי (קריאה, כתיבה, יצירה ועוד). למעשה זוהי עדות לעיכוב בהתפתחות התרבותית של הפרט הנובע ממניעת יחסי גומלין אופטימליים בין ההבשלה האורגנית של הילד לבין סביבתו התרבותית. במשפחות אלה השהייה הממושכת יחדיו אינה מאפשרת לילד או לצעיר להיות לבדו מכיוון שהמבוגרים דורשים לספק את הצורך הפיזי שלהם ב"להיות יחד" ובכך נמנעים מהתמודדות עם הפחד שלהם להיות לבד. כל אלה מונעים מהילד התפתחות של הפונקציות הגבוהות הדרושות להתפתחותו הקוגנטיבית. קבוצה זו מוגדרת באקדמיה כתת-משיגים או כבעלי פערים שפתיים (בעבר נקראו "טעוני טיפוח").

מסתבר שבקבוצות אלה נמצא ה"תחליף המודרני" להתמודדות עם הלבד והוא התלות ב"תקשורת ההמונים" או במילים אחרות הטלוויזיה (לצעירים-המחשב). מבוגרים שזקוקים ל"ביחד" נצמדים למקלט במרבית שעות היממה ובכך מפיגים את השעמום שלהם. אולם "מימד" זה חדר גם לקהילות משכילות יותר ומאיים לדעתי על התפתחות הלבדות גם במשפחות אלה. מי מאיתנו ההורים אינו מצמיד מגיל ינקות את ילדיו ל"מסך" כדי שיהיו עסוקים, שיהיה שקט ושלא יפריעו לנו בעיסוקינו.

האם איננו מדכאים בכך את השימוש ב"קול הפנימי" שהכרחי לקריאה, לכתיבה ולכל עיסוק יצירתי? שהרי ידוע במחקר כי במשפחות שבהם ניתנים התנאים הפיזיים וניתנת דוגמא אישית לקריאה, נגינה או כתיבה קיים המסר שהלבדות היא לגיטימית והיא צורך שיש לטפח בפרט.

אין ספק שהאדם הוא "חיה חברתית" הזקוק לאינטראקציה עם הזולת בשלבים שונים בחייו כדי להתפתח מבחינה קוגנטיבית ורגשית. עם זאת, חשוב להבין עד כמה חשוב ליצור תנאים פיזיים ורגשיים ולעודד את הפרט להיות עם עצמו.

הצפייה ההמונית בתכניות טלוויזיה פופולאריות וההשפעה שלה על תפיסת עולמם של הצופים מאיימת לדעתי על איכות חיינו. המשפט "משעמם לי" צריך להדליק נורה אדומה לכל אחד מהמבוגרים המעורבים בחינוך הדורות הבאים.

לכן, מומלץ לטפח את הלבדות בפן הייחודי שלה. קיום מפגשים חברתיים הכרחי להתפתחות האדם, אך יש לזכור את הצרכים השונים שיש לפרט ולכבד אותם. יש להדגיש במפגשים בינאישיים את היופי בשונות בינינו ואת הייחודיות. במפגשים אלה מצופה שתתרחש למידה והפרייה הדדית.

הלבדות היא תנאי לצמיחה אישית של הפרט שיתרום בעתיד לכלל. ולראייה, אין זה מקרי שהגימטריה של המילה לבדי היא 1 וכן של המילה יחוד. על פי תורת הנומרולוגיה משמעות ה-1 היא פריצת דרך, מקוריות, יצירתיות וראשוניות. להיות לעתים מתוך בחירה ביחידות, לחוד או בנפרד הוא אינו מצב הראוי להתפרש כאומללות אלא יש לראותו כדרך ביטוי להתפתחות האינדבדואל השונה מאדם לאדם. יתכן שצורך זה הוא תולדה של תרבותינו: מושג "העם הנבחר" או "עם סגולה" צמח מתוך בחירה של העם היהודי ששמר על ייחודו בעצם היותו בודד ושונה מהגויים שבקרבו ישב.

אם כך, לבדות אינה בהכרח שונות או עדות לממצאים פתלוגיים אלא עדות להתפתחות רוחנית גבוהה שהיא הקרקע ליצירתיות ולביטוי הייחודיות שיש בכל אחד מאיתנו. אם נבראנו ב"צלם אלוהים" נצליח ליצור רק בהיותינו לבד עם עצמנו כי רק בתנאים אלה נטפח את הקול הפנימי ונעצימו.

לכן מצופה לכבד את הלבדות ללא העברת ביקורת, ללא העלאת חשש וללא טיפוח רגשות רחמים על הבודד לכאורה.