פצצת מצרר
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

פצצת מצרר 

מאת    [ 27/10/2011 ]
מילים במאמר: 2093   [ נצפה 2137 פעמים ]

 
 

פצצת מצרר                          2011. 10. 14

 

מתרוצצים כמו עכברים מסוממים. מי שכבר אין ספור פעמים "איים" שהינה, או-טו-טו הוא עומד להכריז על הקמת מדינה פלסטינית. הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, נראה כי המנהיגות הישראלית לוקחת את דבריו ברצינות. פתאום כולם שכחו שכבר לפני שנים הגדיר אותו אריאל שרון כ"אפרוח" והוא לא עשה דבר כדי לשנות את הדימוי הזה, אז מה פתאום מנהיגי ישראל, ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, כולם אחוזי רעדה, מתקשרים עם כל העולם ומבקשים, ממש מתחננים, שיעשו לישראל טובה וידברו על ליבו של מחמוד עבס, הוא אבו- מאזן, שלא יעשה את זה, שלא יכריז ובמיוחד באופן חד צדדי, על הקמת מדינת פלשתין בגבולות 1967 .

מישהו מוכן להסביר למה לא? שיכריז ! הוא מתגאה ומבטיח כי יש לו כבר תמיכה של 130 מדינות וזה ענין של כמה ימים עד שתהיה לו תמיכה של 150 מדינות אם לא יותר. כל זה טוב ויפה אבל הכרה של כל המדינות האלה לא שקולה כנגד הכרה של ישראל.

ואפילו, אבו-מאזן יכריז. ואפילו כל המדינות יכירו במדינה הזו, זה יהיה לא יותר מתרגיל כלל עולמי חסר משמעות. יתכן שמרוב פחד אפילו ישראל תכיר בדבר הזה שיקרא "פלשתין", הרי זו לא תהיה יותר מאשר מדינת רמאללה ובנותיה. זו לא תהיה יותר מפצצונת אחת מתוך כל הפצצונות הצרורות במצרר הזה.

וכי איזה משמעות מדינית יש לדיבורים היום על גבולות 1967.

נניח שאבו- מאזן יישאר בחיים אחרי שיסכים לוותר על ליבתה של התפישה הערבית באשר לגבולותיה של ה"מדינה" החדשה. זה לא יתקבל על דעתם של כל העולם הערבי ושל כל המכירים והתומכים שנזכרו לעיל. לא רק בגלל גבולות פלשתין, אלא אף יותר בגלל גבולות ישראל. יתכן ששאלת הגבולות בלבד לא תעניין, בסופו של דבר, את דעתם של הנזכרים, שאין, ולא היה להם כל אינטרס ישיר בנושא הגבולות, אלא רק את מדינות ערב להן גבול משותף עם מדינת ישראל, כלומר את מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.

אז מי במצרר? נתחיל במדינות , שכפי שלמדנו מההיסטוריה של מאה השנים האחרונות (פחות או יותר) גם הן לא יותר מפצצונות, אולי מעט יותר גדולות מאלה שנדבר בהן בהמשך:  

מצרים: לא תהיה זו הגזמה לומר שמצרים תתחלחל אם יאמרו לה שגם רצועת עזה כלולה בגבולות 1967 והמדינה הפלשתינית שתקום לאחר ההכרזה תתיחס אליה, ותחייב אותה, כך או אחרת. כי מצרים עצמה עוד לא יודעת מה יהיה גורלה אחרי סילוקו של מובראק וכינון משטר חדש שגלומות בו סכנות לא פחות מאשר סיכויים, שאלה גם אלה עוד לא מבטיחים שלאזרח המצרי יהיה מה לאכול. לא ארחיב כאן על האפשרות של התחברות פוליטית בין החמאס והאחים המוסלמים והתוצאות האפשריות, לדעתי, של התחברות שכזו.

ירדן: לירדן אני מייחס חשיבות רבה ולכן אקדיש לה כאן רק מספר מילים. לאחר מכן, בכתבה נפרדת ארחיב ואפרט את דעתי על כך. הנפגעת העיקרית מהכרזת עצמאות מדינית של "מדינת רמאללה", ולא משנה אם מדינה זו תכלול רק את שיטחי יהודה ושומרון, או שתכלול גם את שטח רצועת עזה, היא ירדן. עצמאות שכזו לא ייתכן שלא תהיה לה השפעה על מה שיתהווה במדינה שיש בה מרכיב כל כך גדול של מי שקרויים פלשתינים. יש להניח, גם אם תהיה זו ספקולציה, כי קיימת אפשרות שיהיה זה סופה של ממלכת ירדן כממלכה וסופו של בית המלוכה האשמי. ההמשך מי ישורנו. (בכתבה הנפרדת).

סוריה: סוריה נמצאת כיום בתהליך שאין לדעת איך ייגמר. לא ברור אם קיצוניות תגובתו של בשאר אסאד תחזיר את היציבות לשלטונו, או שדווקא תגביר את התסיסה כנגדו. גם כך וגם כך יש לו כרגע מספיק צרות משל עצמו. סוריה מארחת בגבולה את המנהיגות הכללית של אש"ף. עד לרגע כתיבת דברים אלה לא ברור מה תהיה עמדתו של חאלד משעל לגבי "העצמאות" שלקח לעצמו אבו מאזן. קשה להאמין כי הנהגת אש"ף תסכים לשמוט מידה את מעמדה הבכיר בקביעת עתידו ומדינתו של העם הפלשתיני. מה תהיה התגובה ומה תהיה השפעתה על מעמדו של אבו מאזן מחד, ומאידך איך תשתלב הנהגת אש"ף ואיזה מקום יתפסו אנשיה וביחוד חאלד משעל ב"מדינה" שתקום—ימים יגידו.

לבנון: לבנון היא "הילד המוכה" של השכונה. היא קיימת כמדינה עצמאית אך בפועל היא מדינה עצמאית שלא קיימת ככזו. כל סיכסוך וכל חיכוך, בין אם הם נוגעים או לא נוגעים אובייקטיבית בבעיותיה של לבנון, הופכים מיד להיות סובייקטיבים, והם הם הבעיות האמיתיות שלה. לבנון, שהיתה פעם פנינת המזרח, הפכה להיות בליל טובעני ומורעל. יש לה ממשלה שאין לה הכוח למשול אלא רק לקבל תכתיבים מכל הצדדים. סוריה היתה, ואולי היא גם כיום, הבוחש העיקרי, כי גם כיום היא רואה בלבנון חבל ארץ ששייך לה. מה שהיה פעם רבגוניות ברוכה ומפרה הפך להיות פיצול דתי ואתני רווי שינאה ועקוב מדם. אחד המרכיבים המרכזיים במצב זה הוא הימצאות פליטים מערביי ארץ ישראל השוכנים במחנות משנת 1948 . פליטים אלה הם כבר דור שני ושלישי ואולי גם רביעי, אך עד היום לא התקבלו ולא השתלבו בחברה הלבנונית שגם אי- אפשר להשתלב בה בתנאים הקיימים. "פליטים" אלה המאכלסים בעיקר את דרום לבנון, הם כר פורה לקיומו של אירגון החיזבאללה, שהפך לראש גשר לחדירת אירן לאיזור. כאשר מדובר בפליטים חייבים להכיר במציאות כי פליטים, במספרים גדולים, חיים גם בסוריה ובירדן, אלא שמצבם ומעמדם בשתי המדינות האלה שונה מאלו שבלבנון.

יש מי מגדיר את המתרחש כיום במדינות ערב כ"מהפכה". אני עוד לא רואה את תוצאות המהפכה הזו בארצות בהן היא התחוללה. תוניס היתה הראשונה "בלהתהפך". למעשה שליט תוניס, בן עלי, ברח עוד לפני שאפשר היה לדעת לאן מובילה המהפכה הזו. גם כיום, בגלל השקט האזרחי והמדיני, אי אפשר לדעת לאן היא תוביל ולאן היא תגיע בסוף איזה תהליך בלתי ברור.

מיד לאחר תוניס החלו הארועים במצרים. כאן היה המצב שונה. הנשיא מובארק לא מיהר לוותר ולא ברח. הצבא המצרי לא ניסה להפעיל את כוחו המלא והאמיתי. הוא הפגין פעילות כל שהיא. הוא אפילו השתמש בכוח מסוים, אולם אפשר לומר כי הוא הפגין יותר חוסר רצון להשתתף במאבק ולהשיג הכרעה כל שהיא לטובת שלטונו של מובארק. אם היתה מהפכה במצרים, הרי שביטויה המעשי היה תפיסת המשטר על ידי הצבא ו"נסיגה" של הנשיא מובארק לשארם אל שייך, שהיא אמנם בפריפריה הרחוקה אך עדיין בתחום מצרים. רק בשלב מאוחר יותר של המאורעות איבד מובארק סופית את כוחו ואת מעמדו, אך עוד א- אפשר לראות את השינויים החברתיים והמדיניים, לא במשטר הצבאי ולא במבנה החברתי או הכלכלי של המדינה. קיימת אפשרות סבירה שבסופו של התהליך, אשר היה הוא אשר יהיה, ורק השמות יהיו אחרים.

כאן נבלמו ההצלחות של המהפכות בעולם הערבי, המהפכות שהעולם המערבי ראה כאילו הן הולכות ומציפות את כל המזרח התיכון וכבר הן הביאות את הדמוקרטיה לכל האזור.

אני לא יודע מי היה הטיפש שהפריח לאויר העולם את המושג: "האביב הערבי" או "אביב העולם המערבי".

"האביב הלך ובא

איתו רוב אושר ושימחה.

אושר ושימחה

חה-חה-חה-חה.

אושר ושימחה

חה-חה-חה-חה.

האביב הולך ובא"

אם נביט על השיר החביב הזה, השמח הזה, בסרקזם, הרי במצב העכשווי זה יהיה לשיר מגוחך עד מזעזע. אין ביטוי סרקסטי ומבזה יותר מאשר להתייחס אל משהו ב: "חה-חה-חה." אבל אצלנו, ולא רק אצלנו, יש מספיק (אם לא יותר מדי) אווילים שמייד נתפסים למושגים האלה וממשיכים לדקלם אותם מבלי לדעת ובחוסר רצון להבין את המצב הבינלאומי שנוצר ומתהווה בעולם הערבי. הם רק שמעו את המילה "אביב", ומיד זקפו חוטם והיו להם הריחות כריח אביב. הם לא הריחו את ריח הדם והאבק, ריח אבק השריפה וריח הגוויות הנרקבות.

תהיה הסיבה אשר תהיה, איש לא הבין על מה ולמה מיהר נשיא תוניס לנוס על נפשו, וגם מאז מנוסתו איש אינו מדבר על המצב שנוצר בתוניס. המדיה בתוניס שותקת ולמדיה העולמית אין מושג מה המצב שם. אולם לאווילים הנזכרים מספיקה האג'נדה הפוליטית שלהם והם מעולם לא למדו ש: "ציפור אחת לא מבשרת את האביב".

את האביב התוניסי אנחנו לא מכירים, לעומתו, את ה"אביב" השני בתור אנחנו כן מכירים. במצרים היה המצב שונה. מובארק לא כל כך מיהר לנוס ולוות על שלטונו. כיכר אל-תחריר ראתה לא מעט דם. האביב המצרי כבר היה ציפור שבורת כנפיים. הצבא לא ידע מה לעשות. בתחילה הוא נלחם בהמון האדם שמילא את הכיכר אך לאט לאט צבר ההמון כח. יש גורסים שמליון איש מילאו את הכיכר, אך אף אחד לא רצה לבדוק את המציאות. אוכלוסיית מצרים היא יותר משמונים מליון נפש. אפשר לומר, אם כך, שרק אחוז קטן מהאוכלוסיה לקח חלק במהפכה ובבדיקת מעמדם הכלכלי והתעסוקתי, אפשר להעריך כי אחוז ה"מהפכנים" באוכלוסיה היה אפסי.

אם כך, מי היה או היו נושאי דגל המהפכה? מי שמכיר את ההיסטוריה של מצרים יודע שאת המהפכה עשה הצבא, והאווילים שכחו שגם מובארק היה איש צבא. עכשיו, את המהפכה העכשוית ניהל הגנרל טנטאוי. כך, במצרים שוב הצבא הוא זה שתופס את השלטון ומנהל את המדינה. איזה פרצוף תלבש מצרים עוד קשה לדעת. אך אני מרשה לעצמי להניח כי בסוף התהליך נראה כי אשר היה הוא אשר יהיה. לחם לא יצמח מכך להמונים הרעבים, וכבר אנו רואים תסיסה מחודשת במצרים. איך ינהג הצבא אנחנו עוד לא יודעים אך אנו וידעים כי הנבואה, ולא רק בישראל, ניתנה לשוטים.

זהו!!! נגמרה המהפכה !!! מי שחושב שהמצב בלוב ייגמר אחרת שיחזור לעיין במשפט הקודם. בלוב, המהפכנים כבר לא מכונים כך. בלוב מגדיר אותם העולם "מורדים". כלומר, בלוב מדובר במרד. מי המורד במי? בלוב זו לא מהפכה חברתית. זו לא מהפכה כלכלית. זו לא מהפכה אידאולוגית. זו מהפכה לאומית, זו מלחמה קולוניאלית. החלק המזרחי של המדינה, מי שבעבר היתה קיריניקה, מנסה לחזור ולהיות יחידה לאומית נפרדת ולהיפרד ממה שהיה בעבר טריפוליטניה. מחוז נוסף שאיש לא ראה ולא שמע עליו, הוא מחוז פזאן.

כמו שאת לוב לא יצרו הלובים עצמם, כך את המלחמה (המרד) העכשווית לא יצרו הלובים עצמם. אם בתחילת המרד התקבל הרושם שהלובים נלחמים בינם לבין עצמם, ואותם האווילים הנזכרים לעיל רצו לראות  במרד איזה שהוא "אביב ערבי" (על אף שקשה לראות בלוב משהו ערבי), הרי שהיום גם הם יכולים, ברוב טיפשותם, להבחין שאת המלחמה כנגד קדאפי מנהלות בעיקר מדינות נאט"ו שיש להן אינטרסים מובהקים בשמירה על מקורות הנפט הלובי.

 הלובים עצמם סתם נלחמים ביניהם. אנשי קדאפי יכולים להפגין מידה מסויימת של אירגון צבאי על יחידותיו וציודו המלחמתי המובהק, בעוד שהמורדים (לפי דיווחים בטלויזיה העולמית) מתרוצצים על הכבישים המדבריים הבודדים החוצים ים חולות בטנדרים אזרחיים טעוני מכונות יריה ואין להם במי לירות. מפעם לפעם אוספים איזה גוויה שאם עוד לא החלה להרקב, היא מתיבשת לאיטה בשמש המדבר. כוחות נא"טו מסתפקים בהפצצות מהאויר ומקווים שאולי, ביום מן הימים, קדאפי ירים ידיים.

איך כל זה יגמר, אולי רק אלוהים יודע.

"האביב הערבי" המרתק ביותר הוא זה המתחולל בסוריה. שם זה "אביב" אמיתי. אם נטעה לחשוב לרגע שאנחנו במאה ה-19, נהיה גאים לראות את "אנשי החופש" היוצאים להפגין כנגד עריצות המשטר המצויידת בטנקים ובתותחים. דבר אחד חסר במראות ואלה הן הבריקדות עליהן נהרגים בחזות חשופים גיבורי המהפכה.

בשאר אסאד מתייחס ברצינות לנסיונות של פריצת "האביב", כי הוא יודע כי הצלחת האביב תהיה בשבילו התחלת החורף, והוא לא אוהב את החורף. הוא, כיורשו של אביו, יודע גם כי מי שישלם את המחיר הגבוה ביותר, הוא זה שלא ישרוד, והוא עושה כל מאמץ שמי שישלם את המחיר הגבוה יהיה ציבור ה" מהפכנים".

הוא זוכר שאביו הרג עשרות אלפים ו"כתמורה" זכה להרבה שנות שלטון.

זהו! האביב נגמר! כנראה שהאופי הגאוגרפי- המדברי של המדינות האלה, מאפיין את אופי האוכלוסיות שלהן ומכאן גם את אופי האביב הפוליטי שלהן. הוא מתפרץ בזעם אלים ומבולבל, אך כשם שבא, כך הוא נעלם ועובר ומשאיר אחריו חורבן ומות.

יחד עם זאת אפשר ללמוד ממנו ולהבחין בכמה תופעות חברתיות, פוליטיות , מדיניות פנים ערבית ומדיניות בינלאומית.

אפשר לחלק את מדינות העולם הערבי לכאלו בהן המשטר הוא משטר נשיאותי ולכאלה בהן המשטר הוא מלוכני. נכון הוא שגם באלו וגם באחרות שמעו על אפשרות של דמוקרטיה אך מעולם לא הבינו את המושג ובוודאי שלא אימצו אותו להתקיים בהן. החלוקה בין משטרים נשיאותיים ומלוכניים קיבלה משמעות בימים אלה של ה"אביב הערבי". אם כי בחיי היום יום לא היה הבדל גדול,אם בכלל, ביניהן, היות וגם הנשיאים קיימו חיי מלכים, הן ברמת חייהם של השולטים, הן באורך שנות שילטונם והן ברצון להעביר את השלטון בדרך של ירושה. הפסבדו-מהפכות ארעו בדיעבד רק במדינות של משטר נשיאותי ולא נגעו כלל במדינות של משטר מלוכני עם יוצא מהכלל: ממלכת ירדן, בה נראו ניצנים של תסיסה.

על אף אורך תקופות שלטונם של הנשיאים בלטה תופעה נוספת שחזרה על עצמה בכל המדינות בהן התחוללה המהפיכה. המדינות הללו היו תוצאה של ימי האימפריאליזם שעיצב אותן. והנה, רק התערער בהם השלטון ומייד עלו על פני השטח ההבדלים השיבטיים והדתיים שנדחסו על ידי האימפריאליזם ליחידות המדיניות המוכרות היום.

אי-אפשר כיום להשוות את ההתערבות של מדינות זרות או אירגונים בינלאומיים להתערבות שאיפיינה את תקופת האימפריאליזם, או אפילו הקולוניאליזם. אולם תופעת ההתערבות של הנשיא אובמה בכל המקרים והמדינות בהן התחוללה ההתקוממות כאשר בכל המיקרים הוא תמך ועודד את הכוחות המתקוממים להפיל את המשטרים, על אף שבאופן פורמלי היו השליטים לגיטימיים—התערבות זו היא בוטה. בולט במיוחד המקרה של לוב, שבה המהפכה עוד לא הסתיימה,  אך אובמה הכריז מעל לכל במה כי "המהפכה לא תארך וזו שאלה של ימים ולא של שבועות". והנה, הקרבות שם עוד לא הוכרעו סופית, אם כי נראה שההכרעה קרובה, וזאת לא בכוחות המורדים הלוביים כי אם יותר בכוחות חיל האויר של נאט"ו, כאשר ידוע שהמרכיב העיקרי בנאט"ו הוא ארצות הברית.

אהרון חבר

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב