ביישנות - כיצד לפרוץ את ההתניה בין הגירוי (הנתפס כמעורר איום ופחד) לבין התגובה (הביישנות) 

ביישנות – כיצד לפרוץ את ההתניה בין הגירוי (הנתפס כמעורר איום ופחד) לבין התגובה (הביישנות)

הקדמה : ביישנות היא רגש מצער ובלתי נסבל. הוא קשור לעיתים לתחושות של ניכור, אשמה, חוסר ביטחון, חוסר בכישורים חברתיים ופחד מדחייה. לעתים קרובות הוא נובע מחוויות ילדות שליליות. דפוסי החשיבה שלנו מושרשים כה עמוק עד שהם נהפכים עם הזמן לחלק בלתי נפרד מתפיסת ה'עצמי' שלנו. לכן הזמן הדרוש להחלמה עלול להיות ארוך.                                                         ביישנות גורמת לאדם הבוגר להאמין שהוא עומד מול איום וסכנה והתחושות הנלוות יכולות להיות : "חסר ערך", "לא מספיק טוב", פחד שלא יקבלו אותו, אילמות, התבודדות והסתגרות חברתית ואישית. הבושה גורמת לאדם להרגיש תסכול וחוסר אונים, כיוון שהוא לא מסוגל להצליח ולהגשים את מטרותיו, רצונותיו וצרכיו. לכן הוא מלווה במצב רגשי לא נוח וגורם לבעיות התנהגותיות נוספות. מצד שני בושה היא לא בהכרח דבר רע כדי לא לחוות שוב את אותם תחושות קשות, יבחר האדם להימנע מניסיונות חוזרים כדי לדעת מה יקרה לו מעבר למחשבות. התחושות הלא נעימות מלוות גם בתגובות גופניות פיזיולוגיות. בושה מתישה, מרעילה, והרסנית ביותר. היא יכולה להיות בעל ערך רב אם אנו לא מוכרעים על ידה. בזכות הבושה תישמר תחושת הפרטיות והאינטימיות.                                                                                           

כדי להתמודד עם בושה, יש לשבור אותה לחלקים. בושה בריאה היא זמנית וחולפת, בתנאי שהיא לא מוגזמת. כדי לקבל את עצמנו, עלינו ללמוד לקבל את כל סך מרכיבי ה'עצמי' : רגשות בושה קיימים, צרכים ורצונות, כעס, עצבות, פחדים, שמחות, מיניות ואסרטיביות. אלה הם חלקים המתפצלים כתוצאה מבושה. עלינו לאחד ולקבל את המגרעות והיתרונות שלנו, את עצמנו. כך, הריפוי מתחיל. כמו כן, עלינו לנתץ את ההתניות המקובעות שנהפכו לסכמה נוקשה במחשבותינו, שאירועים בעלי אופי דומה, שנחוו והתפרשו בעבר כמאיימים, ממשיכים לאיים עלינו בהווה. הפיסיולוג הרוסי פאבלוב (1849 – 1936), גילה בעת מחקריו את ההתניה הקלאסית (מושג מרכזי בפסיכולוגיה הביהביוריסטית). בהתניה מתקיים תהליך למידה שבו גירוי ניטרלי נלמד, מעורר אצל אדם תגובה רפלקסיבית, שקודם ללמידה לא התעוררה. זאת בעקבות הופעת הגירוי בסמוך לגירוי בלתי-מותנה.  

בבואנו להתמודד עם הרגש של בושה, עלינו לראות את המציאות באופן ברור ושכלתני ולא רגשי. זהו תהליך ריפוי איטי הדורש סבלנות ואומץ על מנת שנוכל לשוב כדי לחקור את האירועים המביישים שייצרו את תחושת הביישנות. נצא למסע אל העבר. שם נפגש שוב עם החוויות הראשוניות שמהן נובעת הביישנות, אבל הפעם כדי לתקנם.                                                                            זהו צעד ראשון לקראת פיתוח מודעות. רוב אמונותינו השגויות, נוצרו בילדות, אך הן ממשיכות ללוות אותנו גם בחיינו הבוגרים. לבני אדם בוגרים ישנה נטייה לשוב ולשחזר סיטואציות כואבות מהעבר. דחיות בילדות, או ניסיון כושל לעשות משהו מול קהל, או עם אנשים חדשים שלא קיבלו אותנו, משאירים את חותמם בצורת צלקת כואבת אשר מתוחזקת היטב מעצם הפגיעה ב'עצמי' וממשיכות לחיות באופן פעיל בזיכרון. המסקנה שתהדהד לנו בראש קובעת, שלא כדאי לנסות גם בהווה על אותו אירוע, מתוך הכאב, הפחד והפגיעה הילדית של העבר. התחושות הלא נעימות מהוות כעין שומר המתזכר ומעלה את תחושות  "כאב", "השפלה" ו"כישלון". מאחר ומערכת האמונות שלנו משקפת לנו את המציאות שבה אנו חיים, כדי להתחיל ולראות את החיים על פי כרונולוגיית זמנים המותאמת לגיל. קיים מגוון גדול של תיאוריות לגבי חנוך, הורות וגידול ילדים. הורים ומחנכים, יכולים, במודע או שלא במודע, להרוס את הביטחון והדימוי העצמי של הילד. ביטחון עצמי אינה תכונה גנטית. לא נולדים עם דימוי עצמי שלילי. לכן, לחנוך יש כוח רב. ביכולתו לשנות ולבנות את אופני החשיבה באופן מכוון או בלתי מכוון. העברת התחושות הפנימיות של הורים, המרגישים טוב עם עצמם, יציבים ובעלי ביטחון עצמי, יועברו באופן טבעי לילד ולהפך. שימוש במשפטים משפילים ומעליבים, הנהפכים לאבן דרך בחיים, פוגעים במוטיבציה הפנימית של הילד. מילה יוצרת מציאות. דמויות מחנכות החוסכות באהבה, בתשומת לב ובהעדר סביבה תומכת ומעודדת, יגרמו לילד להרגיש שהוא נחות, דחוי ולא ראוי. כך תבנה הערכה עצמית נמוכה שתמשך גם לבגרות. הילד – בוגר, יתקשה לממש את עצמו, להביא את עצמו לידי ביטוי ביכולותיו האישיות והייחודיות ולהגשים את רצונותיו האישיים. אחד המחסומים שבדימוי עצמי נמוך הוא רגש הבושה.

אותו פצע ישן (הערכה עצמית נמוכה) המלווה בהווה, מקורו ומקומו בעבר. בהווה, לא אמורה להיות לו שליטה על חיינו. כילדים, פעלנו והגבנו מול מצבי איום ופגיעות, בעיקר מתוך החלק הרגשי שבנו, ולא מהצד הרציונלי. כך התבסס לו דפוס ראשוני המושרש עמוק בנפשנו. אדם בוגר בעל אינטליגנציה רגשית, יודע להתנהל על פי מחשבה מודעת ולא מתוך רגש, אך אותם אירועי ילדות פצועים, אינם מרפים. הם ימשיכו באופן בלי מודע ללוות אותו באופן סימולטני גם בהיותנו בוגרים. האירועים משתמרים  ונשארים כפצע פתוח, כיוון שנמנענו להתנסות במה שלא הצלחנו, כדי לחסוך מעצמנו כאב וסבל. לא רק שלא ניסינו להתמודד עם הבעיה, אלא גם השארנו אותה מקובעת, במצב ילדי. לא שכללנו ולא רכשנו לעצמנו במהלך השנים, כישורים התנהגותיים חברתיים המתאימים לגיל בוגר. מקומות פגועים אלו, אינם נקודתיים. הם באים לידי ביטוי במגוון רחב של אירועי חיים. הזמן של הילדות עבר כרונולוגית, אך הוא נוכח פיזית וממשיך להתקיים בהווה. הוא מקרין את עוצמתו עלינו כאילו אנחנו עדיין תקועים שם. הילד שבנו משתלט עלינו ומזהה בתמימותו הנאיבית את האירוע ואף פוקד עלינו מה לעשות ואיך להגיב. הדימוי העצמי יורד, הביטחון מתערער ותחושת האיום גורמת לנו לשוב ולהרגיש גם בבגרותנו כישלון צורב. על האדם הבוגר פועלים שני כוחות. האחד הוא, הצד הבוגר בעל הדעת והשני הוא, החלק של הילד אשר פועל מהרגשי שבו. הילד שבנו מקדים ומתפרץ ראשון. יש בתוכנו ערבוב זמנים, למרות שבגיל ובניסיון החיים התבגרנו. לא תמיד אנו מזהים שהתגובה שלנו באה בעצם מהחלק הילדי הקדום, ולא רק זאת, אלא שאנו אף מנסים להצדיק את תגובתנו הרגשית הילדית, בהצדקות 'הגיוניות' ומשתכנעים שהן אמת. מעט מדי הגיון בא לידי ביטוי.                                                                     ניתן לזהות את החלקים הילדיים שבנו, כשאנו מרגישים שהרגש פורץ ומקדים את ההיגיון. עלינו להפריד בהכרתנו את הזמנים ולנתק את התגובות הילדיות מההווה. נזהה את הילד שבנו, נתחום אותו, נעצור ונבחר לא לפעול ממנו. נתחיל להתאמן לפעול בהתאם לגילנו והבנתנו. נפרד מהילד שמנהל אותנו, ונעשה ניסיונות בצעדים מדודים כדי למצוא תגובה הולמת יותר, הבאה מתוך הבוגר שבנו. כך נתחיל לגוון ולשנות את רפרטואר החוויות, נשכלל את הניסיונות, ונמצא התנהלות שתשפיע גם עלינו וגם על סביבתנו, לטובה. עקב בצד אגודל, מתוך ניסוי וטעייה, נעזור לעצמנו להבין טוב יותר את המציאות, נבחין שהאיום לא תמיד היה מעוגן במציאות, נשקם את הביטחון עצמי, הערכה העצמית, הדימוי העצמי והאמונה העצמית.

לסיכום : האישיות שלנו מתעצבת בעיקר בשנים הראשונות של חיינו. ללא קבלה מלאה וללא תנאי, הדימוי העצמי של הילד עלול להיות נמוך. הביישנות נכללת בתוך דימוי עצמי נמוך. מרגע שאירוע גרם לנו לסבל רב, אנו נזכור אותו היטב, אך ננסה למנוע מעצמנו להיפגש בו שוב. ללא קשר לגיל, האירוע נשאר בצורתו הגולמית ומתקיים גם בגיל מבוגר. ביישנות גורמת לתסכול רב כיוון שהיא חוסמת אותנו מלהביע את עצמנו ואת הווייתנו. כדי להתחיל לשקם את הערך העצמי ולהתמודד עם ביישנות, עלינו לזהות את החלק הילדי הפועל מתוכנו ומנהל את חיינו. נוכל לזהות אותו כיוון שהוא מגיב באופן אמוציונאלי ולא רציונלי. לאחר שזיהינו אותו, לא נלחם בו אלא נתאחד עם המציאות הבוגרת, העכשווית, עם הכלים והניסיון שצברנו במהלך שנותינו ומתוך הכרה ששוב אנו כבר לא ילדים והילד שבנו לא יכול יותר לנהל אותנו.

בהצלחה !!