כולם קוראים לדוד "פ?גו?ט" וגם הוא קורא לעצמו כך. רק אחרי כמה חודשים של הכרות, כשראינו אותו מנגן, הבנו שכולם מכנים אותו כך בגלל הכלי המיוחד שהוא מנגן בו, הבסון, או בשמו הנוסף והפחות מוכר,"פגוט".
פגוט נולד בעיר קטנה באוקראינה וגדל בעיר הגדולה מוסקבה. עם אמא מוזיקאית ופסנתרנית, ואבא "לא מוזיקאי, אבל מהאינטליגנטים", מצא את עצמו באופן טבעי נשאב לתוך עולם של צלילים.
"אמי הייתה המורה שלי כל החיים בדברים רבים ובמיוחד במוזיקה. בילדותי ניגנתי על קלרינט אבל לא רציתי את זה, למרות שהייתי טוב בזה. כמו כל ילד, רציתי לעשות דברים אחרים ובכל זאת אמרתי: "בסדר אמא, אני אעשה את זה בשבילך". למעשה זה היה סוג של כפייה, כמו אצל הרבה מוזיקאים קלאסיים. מאוחר יותר שמעתי את הכלי הזה, פגוט, שצלילו דומה לקול האדם, טנור בריטון, עם המון יופי ועמקות, והתאהבתי".
בגיל 14 פגוט מצטרף לאקדמיה למוזיקה: "הלך לי מצוין – לאחר שלושה חודשים כבר עשיתי בחינה לאקדמיה, למרות שאנשים בדרך כלל עושים הכנה של חמש שנים לפני שהם ניגשים לבחינה הזו", ומשם המשיך לאוניברסיטה, התפתח והפך לנגן מוערך בתזמורות נחשבות. אבל למרות ההצלחה הגדולה, הנסיעות להופעות בחו"ל, וההערכה המקצועית הרבה - חוסר השקט הפנימי אצלו הלך וגבר.
"למעשה, תמיד היה בי חיפוש. אני זוכר טוב מאוד איך זה התחיל. בגיל חמש הייתי אצל סבתא שלי ולפני השינה שאלתי אותה: 'תגידי סבתא, מחר גם יהיה יום ואחריו לילה?' והיא ענתה: 'כן'. 'וגם מחרתיים?', 'כן'. 'וגם בעוד שנה?', 'כן'. ופתאום הרגשתי כזאת ריקנות ואמרתי: 'מה? ככה זה יימשך כל החיים?' והיא אמרה: 'תגיד, מה הבעיה?' ולא יכולתי להגיד לה, אבל הרגשתי נורא. איך זה יכול להיות שאין תכלית לחיים? יום ולילה ויום, ואני אוכל וישן, והולך לגן, ואחר כך לבית הספר, ואחר כך תהיה עבודה, וזהו? לא יכולתי להתמודד עם המחשבה הזו, ומאז כל פעם שניסיתי לברוח ממנה, איכשהו, היא תמיד חזרה אלי. בגיל תשע התחלתי לחפש ספרים וכל מיני אנשים שכביכול עושים דברים על-טבעיים. אחר קראתי על ענייני מאגיה, עב"מים, וכל מיני מדיטציות. בגיל 13-12 התחלתי לקרוא פילוסופיה – שופנהאואר, ניטשה, למרות שהיה לי קשה להבין מה הם רוצים ממני. זה המשיך לבדיקה של כל מיני דתות ואמונות, בקיצור, נמשכתי לכל מה שמעבר לשגרה. ליהדות דווקא, לא נמשכתי באותה תקופה בכלל".
אבל בכל זאת בגיל 20 הגעת לארץ.
"כן. אבל הגעתי לישראל כתייר. בארץ התחילה להתפתח אז מסורת של מוזיקה קלאסית בזכות כל המוזיקאים המצוינים שהגיעו לכאן. ואני שמעתי עוד במוסקבה, שהמורה שנחשב למספר אחד בעולם בתחום שלי, מרדכי רכטמן, נמצא פה בישראל. אז ארגנו לי פגישה איתו, ואפילו שני שיעורים בחינם. והמורה שלי אמר: 'אני מוכן ללמד אותך, אבל אתה חייב להישאר כאן, לקבל מילגה, ובעיקר, אתה צריך להתחיל הכל מחדש, כי שיטת הלימוד שלי אחרת. אני אחזור עוד חודש וחצי מסיור עם התזמורת הפילהרמונית. תחשוב על זה'. אמר ונסע. ואני חשבתי והחלטתי להישאר".
איך היתה הקליטה שלך בארץ?
"כמו שהוא הבטיח באמת: התחלתי מאפס, אבל למעשה הרבה יותר קשה, כי כבר רכשתי מעמד מכובד יחסית ופתאום נאלצתי להתחיל הכל מחדש... אבל לאט לאט העסק התחיל להשתפר, ובעידודו של המורה נכנסתי למערכת. אני חושב שניגנתי בכל התזמורות הגדולות בארץ, עד שבשנת 94' הגעתי לתזמורת הסימפונית של האופרה הישראלית, ומאז אני פה".
במקביל לקריירה שהלכה והתפתחה, גם החקירה והחיפוש הפנימי של פגוט הלכו והתעצמו. הוא הוזמן לנגן בכל התזמורות המובילות בארץ, הופיע בפסטיבלים הנחשבים ביותר בעולם, הקליט והלחין מוזיקה לסרטים הוליוודיים, ומצד שני, הדחף למצוא שיטה, מקום, מורה, משהו מעבר לשגרה, גדל ולא נתן לו מנוחה.
"יצא לי לנגן עם המוזיקאים הכי טובים בעולם. ממש חלומות שמתגשמים. אבל כל הזמן הרגשתי, 'נו, אז מה?' גם בארץ אנשים אמרו, 'עשית דיסק עם אחינועם ניני, ניגנת עם ריטה...', אבל אני בכלל לא ידעתי שהם מפורסמים או נחשבים, ורציתי רק למצוא תרופה לדחף הזה. וככה כל לילה אני מתעורר, יושב במיטה ואומר 'בשביל מה המחר?' וזה בסדר השגרה הזו, זה חלק מהחיים – אני מנגן, ומופיע, ועדיין אוהב את זה, אבל לא יכול להיות שאין משהו חשוב יותר, וכבר נהייתי חולה מכל השאלות האלו, לא פיזית, אבל בפנים".
עם הרעב העצום הזה, הגיע לידיו של פגוט דיסק של מוזיקה קבלית, שהכיל ניגונים של בעל הסולם. הוא הרגיש מיד שיש בזה משהו מיוחד. כשאנו שואלים אותו מה בדיוק הרגיש, הוא לא מצליח לבטא זאת במילים, אבל פניו אומרות הכל.
"זה היה ניגון של האר"י הקדוש, 'אזמר בשבחין', עם לחן של בעל הסולם, הרב יהודה אשלג. ניגון פשוט יפהפה. קשה לי להסביר, אני לא חזק במילים, אני יותר רגשי. בעצם זה כל היופי במוזיקה, שהיא עוקפת את השכל ונכנסת ישר ללב. כשאתה מאזין למוזיקה אתה נמצא ללא ביקורת שכלית ובדיוק במקום הזה היא מתחילה לעבוד עליך. ובמוזיקה קבלית זה בכלל פלא - תחשוב שיש אדם, מקובל, שנמצא בהרגשה נצחית של שלמות, סוג של אושר שאנחנו בכלל לא מכירים או מבינים, משהו חזק פי אינסוף מההתרגשות הכי חזקה שלך, והוא מבטא את כל זה דרך המוזיקה. זה כמו קצה של חוט שננעץ לך בלב כדי לעזור לך לטפס במדרגות הרוחניות ולפתח בתוכך את אותה ההרגשה שהוא מרגיש".
אז חיפשת את המוציאים לאור של הדיסק, וכך הגעת לתנועת "בני ברוך"?
"כן. ואיך שהגעתי, הרגשתי שיש שם אווירה אחרת לגמרי. זה משהו בלתי מוסבר, יחסים ללא מילים. אפילו תוך כדי דיבור פשוט וענייני אתה מרגיש שיש איזה קשר מיוחד בין האנשים האלו, ואני ראיתי את זה ואמרתי לעצמי, 'איך חסר לי קשר כזה'. החיבור הזה פשוט קנה אותי. חזרתי הביתה עם הרגשה שאני חייב להיות שם. למרות שבצורה חיצונית החברה שם נראתה לי שונה ממני לגמרי, בפנים הרגשתי שיש שם משהו שהוא כל כך שלי".
הכישרון שלך, המקצוע שלך משתלב שם איכשהו?
"היופי זה שכל אחד מביא מהכישרון הייחודי שלו. ברמה האישית הרגשתי שאני מאוד רוצה לנגן את הניגונים האלו. יש עוד כמה מוזיקאים שלומדים פה, אז התאספנו והקלטנו את הניגונים בעיבודים שלנו, כדי להעביר את זה בצורה אחרת, בעטיפה שאולי תהיה יותר נגישה לאוזן של האדם המודרני".
שיעורי הבוקר מועברים בשידור חי בין 3 ל-6 לפנות בוקר, שעות לא נוחות במיוחד לאמן שמופיע בלילות. איך זה מסתדר עם אורח החיים שלך?
"אתה יודע, הייתי מסיים את ההופעות רק סביב חצות, לא ידעתי מה אעשה, איך אני אסתדר עם לוח הזמנים הזה, אבל סידרתי לי את לוח הזמנים עד שהצלחתי לארגן את אורח החיים שלי מחדש. הרגשתי שאני חייב, שאני לא מוותר. הרי זה מה שחיפשתי עוד בגיל חמש".
החור בלב של יואב נסתםיואב ברנשטיין הוא מוזיקאי מזן אחר. לא תמצאו אצלו פרטיטורות ועיבודים סימפוניים, אלא צלילים אלקטרוניים מהירים ומקצבים סוחפים. סיפורו של יואב, הילד שברח כל חייו אל המוזיקה כמפלט, מתחיל בחדרה.
"גדלתי בחדרה, עיר די אפורה, לא היו יותר מדי אטרקציות וחיפשתי לבנות לי עולם משלי. לא היה לי קל בילדות. ההורים שלי לא היו ביחסים טובים ואני איכשהו נשאבתי לתוך הקלחת הזאת. גם בבית הספר לא הסתדרתי כל כך, תמיד היה לי קשה עם מסגרות. הרגשתי תמיד ריחוק מאנשים, תחושה שהשתלבה בטבעיות עם העובדה שתמיד הייתי הרבה יותר גבוה, פיזית, מכולם. תמיד הרגשתי כאילו הראש שלי בעננים והם פה למטה, ואין לי סיכוי להתחבר אליהם. בית הספר היה בכלל נושא בעייתי. מגיל צעיר אובחנתי כילד מחונן וכשלא מימשתי את ה'הבטחה', המורים היו יורדים לי לחיים. לא פלא שמרד הנעורים שלי התחיל בגיל מאוד צעיר".
יואב גדל בבית שבו העריכו אמנות ותרבות והוריו מאוד חיבבו מוזיקה. אביו היה נוהג לכתוב ולהקליט מוזיקה בעצמו ולאסוף מכשירים, מיני מיקרופונים וטייפים ואמו ניגנה בפסנתר והשמיעה לו תקליטים מגיל צעיר.
"אחד הזיכרונות הראשונים שלי זה שאמא שלי משמיעה לי את 'אימג'ן' של ג'ון לנון. אני ממש זוכר איך שמעתי את זה בתור ילד, עוד לפני שידעתי אנגלית, כשהכל היה נשמע לי כמו ג'יבריש.
נשאבתי לתוך העולם הזה, של המוזיקה. כל הזמן הקשבתי לרדיו, ומגיל שש קניתי תקליטים. במקביל ההורים ניסו לפתח בי את זה, כי ראו שאני לחלוטין בתוך המוזיקה, אבל כרגיל, אני ומסגרות לא הולכים ביחד. ניסו פסנתר, גיטרה, אפילו פיתוח קול, אבל תמיד הפסקתי אחרי שיעור אחד. משום מה על טרומבון נתקעתי שלוש שנים, למרות ששנאתי את זה. ואז פשוט התחלתי ללמד את עצמי לנגן, לבד, בהתחלה בגיטרה ואחרי זה בעוד כלים. וכך ביליתי את רוב שנות התיכון בחדר שלי. היו לי המון כלים וכל מיני מכשירים והייתי יושב ומתעסק בזה כל היום. ושוב, זה הפריע מאוד למערכת החינוך שקלטה שיש לי פוטנציאל גבוה שאני לא מממש, אז היו מעיפים אותי בכל יום שני וחמישי מבית הספר ואז אמא שלי היתה באה בוכייה למנהל והיו מחזירים אותי, אבל אותי עניינה רק המוזיקה".
ומה עם משיכה לרוחניות, מתי זה התחיל לעניין אותך?
"המוזיקה היתה גם המקום שהרגיע מחשבות שהטרידו אותי בערך מגיל ארבע, אחרי שסבא שלי נפטר. אני זוכר שזה השפיע עלי מאוד וכל הזמן שאלתי את אמא שלי 'למה סבא מת?'. במשך כמה שנים טובות, הייתי הולך לישון בכל לילה וחושב לעצמי: 'טוב אז יש אותי, יש את הרחוב שלי, את העיר, את המדינה, כדור הארץ, מערכת השמש, ואז יש את החלל, ומה יש אחרי זה? מה יש מעבר? והייתי מגיע לתסכול תהומי'. ואז המחשבות עברו ל'יום אחד אני אמות ואף אחד לא יזכור אותי, והעולם ימשיך הלאה ואני ארקב באדמה'. הרגשתי כל כך חסר אונים, שאני בכלל לא יכול לעשות כלום בנדון, שאין לי שום שליטה על החיים ושמישהו מחליט בשבילי הכל. אז הייתי מנסה להרגיע את עצמי, 'עזוב, לא משנה, לך לישון עכשיו תחשוב על זה מחר'. וכך היה כל לילה. בשלב מסוים העברתי את כל האנרגיה, המחשבות וההשקעה למוזיקה. הכל התנקז לשם".
יואב משתחרר מהצבא, לומד סאונד, והופך ל"אמן טוטאלי כזה, כמו בספרים. הייתי יושב כל היום ושומע או יוצר מוזיקה. הכל היה בשביל המוזיקה. זה היה המקום היחיד שריגש אותי, וברמות מאוד גבוהות".
יואב, שהתעניין בשנות ילדותו במגוון עצום של סגנונות מוזיקליים, התחיל בסיום התיכון ליצור מוזיקה אלקטרונית באולפן קטן שהרכיב, במקביל הוא החל לתקלט במיטב המועדונים ולתפוס את מקומו כדי.ג'יי המוביל בנישה שלו בארץ.
"תמיד היה לי חשוב להיות מוערך בגלל המוזיקה שאני עושה או מנגן, וזה קרה. ניגנתי במועדונים המובילים, לצד אנשים שהערצתי ותמיד קיבלתי הערכה רבה. יצא לי לפגוש או לעבוד עם רוב האנשים שהשפיעו עלי מוזיקלית, מוזיקאים מדטרויט, משיקאגו, מאירופה. מאוחר יותר התחלתי להוציא חומרים מקוריים שלי ומהרגע שיצאו לאור הם הצליחו מאוד. השמות המובילים בתחום בחרו לנגן את המוזיקה שלי, שילבו אותה בדיסקים שלהם, עשיתי רימיקסים לכמה אמנים מובלים בתחום, קיבלתי הזמנות לתקלט בכל העולם... הכל היה כאילו טוב, הגשמתי את החלום שלי ובלי להתפשר לרגע. אבל בפנים היה לי חור גדול בלב שלא נסגר. אני זוכר את עצמי עומד באמצע המועדון, ובתוך כל הרעש מסביב שואל את עצמי, מה אני עושה פה?".
ומה גרם לתפנית המהותית בחייך?
"באותו הזמן שותפי לדירה עבר אירוע קשה כששני הוריו נפטרו ביום בהיר אחד בנסיבות טראגיות וזה מאוד השפיע עלי. לא הבנתי למה זה מגיע לו. ארבעה ימים אחרי האירוע הטראגי שברתי את הגב. עברתי ניתוח, ונכנסתי לתקופת החלמה ארוכה בבית אמי. משהו קרה לי בעקבות המשבר הזה. פתאום הייתי חייב להבין הכל, מה השורש לכל דבר בעולם, מה קורה אחרי המוות וכיוצא בזה.
קניתי ספר על בודהיזם, משהו כמו 500 עמודים, וסיימתי אותו ביום.
בתוך שנה עברתי על כל ספרות הניו אייג' שיש בחנויות. קניתי עוד ספר ועוד ספר, פשוט נשאבתי לזה כמו מגנט. ואז נפלתי במקרה על שידורי חכמת הקבלה של תנועת 'בני ברוך' בטלוויזיה. כמעט לא שמעתי על קבלה לפני זה, לא התעניינתי בקבלה וגם לא היה לי שום יחס לדת. אבל אני זוכר את התחושה שהייתה לי כשראיתי את הרב לייטמן מדבר. אני לא זוכר מה הוא אמר, אני רק זוכר שכולו היה מסור לתכנים האלה שיצאו לו מהפה, באופן מוחלט, של מאה אחוז. לא האמנתי עד כמה בן אדם רוצה לתת את מה שיש לו, עד כמה חשוב לו להעביר את האמת שלו ועד כמה הוא רוצה לעשות טוב לכל העולם. לא הייתי ישן בלילות מרוב התרגשות וחשבתי רק על זה. התחלתי לחפש ולקרוא חומרים באינטרנט והבנתי שיש שיעורים בקבוצה, אבל בגלל שכל החיים היה לי מאוד קשה בחברה, העדפתי ללמוד לבד. אני זוכר שהיה לי מאוד מוזר שכל הדבר זה שייך בכלל ליהודים, שכל החיים זה היה פה. מאוד התרגשתי".
יואב מספר איך נסע לכנס באוניברסיטת באר שבע, במלאות חמישים שנה למות הרב יהודה אשלג, "פשוט נסעתי כדי לראות שהרב לייטמן באמת קיים, עמדתי מולו ובהיתי בו". אחרי ההרצאה הוא החליט שהוא חייב להעמיק בלימוד ונרשם במקביל לשני קורסים במכללה של "בני ברוך".
"בפעם הראשונה הגעתי למקום שלומדים בו קבלה. אני זוכר שלא האמנתי על עצמי, שפתאום אנשים שבעבר לא הייתי מסתכל לכיוונם, נראים לי האנשים הכי גדולים בעולם. הם נראו לי אנשים קסומים כאלה, חזקים כמו סלע מצד אחד וכל כך עדינים, כל כך שלמים, ומצד שני כל כך לא שלמים. וזה נראה לי דבר טוב שהם לא מרגישים שלמים, כי הם רוצים להתקדם, להתפתח... כשהגעתי ל'בני ברוך' בפעם הראשונה הרגשתי שהגעתי למוח של העולם, שמכאן הכל קורה. הבנתי שצריך להיות בחברה, שהדרך היא רק ביחד, עם קבוצה של אנשים, אבל בהתחלה ניסיתי כל הזמן למנוע מעצמי להתקרב".
למה?
"תשמע, בעבר היו ימים שלא הייתי יוצא מהבית. רק אני והמוזיקה. ככה הייתי רגיל. אבל לאט לאט הרגשתי שאם אתה רוצה להתקדם אתה חייב להתחבר עם אנשים. ואני, שכל החיים התרחקתי מאנשים, פתאום מוצא שפה משותפת והפחד הזה שלי מאנשים מתרכך, ואני מרגיש שייך".
איך היה המפגש שלך בתור מוזיקאי עם המוזיקה הקבלית?
"בסוף הכנס ההוא בבאר שבע, היה קונצרט של פגוט ועוד כמה חברים שניגנו שם ניגונים. בהתחלה זה נשמע לי קצת כמו מוזיקה חסידית, זה לא עשה לי יותר מדי. אז אמרתי לעצמי, 'בסדר, אני מתחבר לקבלה, אבל לא מתחבר למוזיקה'. הרגשתי שאני חייב לפענח את העניין הזה, דווקא בגלל הרקע שלי. קניתי דיסק עם מוזיקה קבלית של 'בעל הסולם' ויום אחד, אחרי שיעור בוקר, האזנתי לניגון 'קריבו לי'. המנגינה הזאת ממש תפסה אותי. הקשבתי לזה ברצף, פעם אחר פעם, והרגשתי שמשהו אצלי נפתח, הרגשתי שאני עף באוויר. והתחלתי להקשיב לעוד ניגון ועוד אחד וכל פעם הרגשתי שאני צריך ללמוד להיכנס אליו מחדש. זו הפעם הראשונה שעשיתי משהו כזה באופן מכוון. באופן כללי, מוזיקה זה דבר מופשט יחסית שלוקח אותך למעלה, אבל על אחת כמה וכמה מוזיקה כזאת שפשוט שואבת אותך, מושכת אותך למקומות מאוד גבוהים ומאוד עמוקים. הקסם הוא שאם מפרקים את הניגון לתווים, זה לאו דווקא מהיצירות המוזיקליות המתוחכמות שיש בעולם. יש דברים שמבחינה אסתטית הרבה יותר מורכבים ומיוחדים, כמו באך או מוצארט, אבל זה לא דומה לשום דבר אחר בעוצמה ובעמקות. עוד דבר מדהים, זה להאזין לרב ברוך אשלג, שר את הניגונים של אביו 'בעל הסולם' עם הפסוקים מתהלים. מעולם לא שמעתי מנגינה שמתאימה למילים בצורה כל כך מושלמת. ומדובר במילים מאוד גבוהות, כך שהניגון התואם מאוד גבוה. אין לי מלים לתאר את זה, זה הדבר הכי גדול ועצום ששמעתי".
אולי תשתף אותנו במשהו שאתה מאחל לאנושות?
"אולי זה יכול להישמע קצת מתנשא, אבל בואו נתעורר. אנחנו צריכים להתעורר. אני מתחיל לגלות את האמת על העולם הזה והייתי רוצה שכולם ידעו את זה, במיוחד העם שלנו, שהוא בעל תפקיד מיוחד במציאות העולמית. אולי סוף סוף נממש את הפוטנציאל שלנו. מגיל צעיר הרגשתי מאוד בודד בעולם, כאילו שיש לי חור בלב ואני לא מצליח למלא אותו. לא מצליח להתחבר עם אנשים, לא נפתח, וקצת לפני שהגעתי לקבלה, החור הזה העמיק יותר ויותר. תמיד ליוותה אותי תחושה עמוקה של בדידות, פשוט ככה, ואתה אפילו לא יודע למה. אני יכול להגיד בביטחון שמאז שגיליתי את הקבלה ואת דרך ההתפתחות הרוחנית, החור הזה בלב, של הבדידות הזו, נסתם".
