דף הבית  >> 
 >> 

הרשם  |  התחבר


התמכרויות 

מאת    [ 22/10/2007 ]

מילים במאמר: 760   [ נצפה 5654 פעמים ]

בתוך המרקם העדין הזה שבו אנו חיים, נראה שזהו נס מתמשך שלא כולנו הפכנו למטופלים בהתמכרויות קשות, בעודנו מפלסים את דרכנו במבוך החיים היומיומי. ההתמודדות האינסופית מול סלע המציאות הקשה, המתח וההדחקה בתקשורת עם האחר, הלחץ הנורא שבשימור האישיות החברתית והנורא מכל, הניתוק הכואב מן האמת הפנימית - זו שנחה ספונה בתוכנו - כל אלה הופכים את מסע חיינו, זה המתנהל לו על פני נייר האורז החברתי, לכואב ומתיש.

ואנחנו, כל אימת שגובר הכאב האישי והופך בלתי נסבל, פונים שוב למשככי הכאבים המוכרים שלנו, אלה המאפשרים לנו שלא לחוש במלוא עוצמתו של הכאב (יהיה זה מלחץ, מתח או כאב רגשי), אלה המספקים לנו את הנחמה הנחוצה כל כך. ולכל הכאבים - 'הנחמה' היא אחת - צריכת מזון זמין וקל לעיכול (מזון פיזי, נוזלי או אנרגטי), כזה שמרגיע ומשכך את הכאב מהר ככל האפשר. יהיה זה אוכל זול, אלכוהול, סקס, TV, כדורי הרגעה, עבודה, הימורים ועוד.
אך ככל שאנחנו מרגיעים ומסממים את עצמנו פעמים רבות יותר ויותר על מנת שלא לחוש בכאב, במקום לעשות 'טיפול שורש' לסיבה, מודחק אותו כאב פנימה ומתעצם, וכך בהדרגה, מה שנותן את הטון בתוכנו הינה עוצמת הכאב המודחק, חוסר היכולת שלנו להתמודד עם כאבינו הרבים ואותם משככי כאבים ממכרים אשר דורשים את שלהם ''עוד! ומאותו סוג''. אבל לא רק זה, בכל פעם עלינו לצרוך מינון גבוה יותר ובזמנים קצרים יותר מ'החומר הממכר' על מנת לקבל אפקט שיהיה זהה ביעילותו לפעם האחרונה שהשתמשנו בו...

בתוך כל זה עלינו לזכור שהכאב הנו הסימפטום בלבד, הוא רק מורה את הכיוון למקור הבעיה ולכך שמשהו אצלנו אינו פועל כשורה. הוא רק חלק מזעקה גדולה בהרבה - זעקתה של ההוויה הפנימית. הוויה זו שוכנת במה שיכול היה להיות מרכז הכובד הפנימי שלנו, אולם במצבה הנוכחי היא גלעין גולמי בלבד, כזה שמצפה לגאולה ומימוש. גלעין שבמידה שינבוט ויתממש, להוויה אשר קורנת יחוד אינדיווידואלי של האדם הנושא אותה.

על מנת שתצמח, תתממש ותהיה, זקוקה ההוויה הפנימית שלנו להזנה הנכונה, לאקולוגיה קבועה ולכיוון ברור, בדיוק כמו זרע הטמון במעבה האדמה. לכל אלה היא זקוקה לנו, שרתי ההיכל. ביחס לאקולוגיה הקבועה וליצירת החלל הפנימי, כזה שבתוכו תתאפשר להוויה צמיחה; אז הרי שרק אם 'אנחנו' לא נהיה - תוכל היא להיות. אם נצליח לפנות מספיק מקום לריקנות שבתוכנו, אזי יש סיכוי שמשהו אחר יוכל לצמוח ולהיות דרכנו, בדומה לחליל שבשל היותו ריק, חלול ומכוון, יכולה המנגינה לחלוף דרכו. ואולם הקושי הגדול ביותר עבורנו, אולי הגדול ביותר שקיים, הוא הקושי להישאר ולהיות עם תחושת הריקנות הפנימית. עם ההרגשה שכלום לא קורה, שדבר בתוכנו אינו מתרחש - שום דבר, מלבד אין אחד גדול ומתמשך.
ואולם זה קשה מאוד, מכיוון שכולנו רוצים להרגיש טוב. מכורים להרגשה הטובה שבאה מסיפוק, מאושר, מהתאהבות ובעצם ממה לא? הכול הולך - הכול הולך כל עוד זה נותן לנו את ההרגשה שמשהו קורה איתנו, שאנחנו חיים. כך, בין רדיפה אובססיבית אחר האושר מחד ובין כאב האכזבה מאידך, הולך ותופס לו האני המדומה (האגו, האישיות שבנינו במשך השנים) את מקומה של ההוויה הפנימית ומנצח על חיינו. קובע גבולות על פי יצריו, שולט בנו דרך החושים, גורם לנו להביאו לסיפוק מתמיד (פיזי, אינטלקטואלי, רגשי ורוחני) ומגביר את אחיזתו באופן כה קנאי, עד להזדהות מוחלטת שלנו איתו.

כך הופכים ספורט וסקס למשחררי לחץ עיקריים, אכילת מזון זול נותנת לנו את האשליה שהכאבים הרגשיים שלנו הולכים ומתפוגגים, ואילו הטלוויזיה והאלכוהול הופכים עולמות דמיוניים למציאות חלופית שניתן 'לברוח' אליה מהמתח הנורא. בכל פעם שאנו מוותרים על ההקשבה האינטימית פנימה ומנתקים עצמנו מעצמת ההוויה, הולך וגובר קול ההמולה שבחוץ, עד שהלחץ והשחיקה מכריעים אותנו ואנו קורסים לבסוף פנימה באפיסת כוחות, נותנים לגוף שלנו לשלם שוב את המחיר.
טענתי היא כי בני האדם אמורים מלכתחילה להיות מכורים, והשאלה הגדולה היא - למה?
בתוך כל הכאוס הקשה המתואר לעיל, יש גם מספר רגעי חסד שבהם אנו מצליחים להרפות, חווים את עוצמת השקט ומתחברים לשלווה פנימית עמוקה, שם השמיים הם הגבול. רגעים אלו מרמזים אך במעט לגבי ההתמכרות הגדולה מכל - החוויה הממכרת של התמזגות עם הטבע ועם עוצמת הבריאה. אלו סמי שיכר טבעיים שעשויים היו להקל עלינו בהתמודדות היום יומית, אך הם נלקחו מאיתנו עם 'הגירוש מגן עדן', משאירים אותנו ערומים וחשופים אל מול המציאות הקשה. שערי גן העדן נטרקו בפנינו, אך התשוקה שלנו להתמזגות עם דבר מה הגדול מאיתנו נשארה. זו הסיבה שבשלה אנו נופלים בקלות, שוב ושוב, למלכודת השקיעה בתחליפים זמניים המרככים את כאב הקיום, אך אינם מהווים פתרון לבעיה. זו דרכה של התמכרות: הקלה רגעית על חשבון שעבוד ממושך.

כך כל עוד אין אנו מוארים בחומה הקורן של ההוויה, וכל עוד אין ביכולתנו להכיל את הריקנות המתמשכת (קרי דיאטה כואבת בכל הרמות עד לניקוי המערכת), הרי שנהיה מכורים לתחליפים זמניים שיבואו לפצות על חיבור אמיתי שאבד ואיננו.


'' התמצית של הוורד משתחררת רק כאשר שיח הוורדים נגזם שוב ושוב והניצן נפתח לפריחה.''
דדה - מורה סופי


יוסי אפללו
יוסי אפללו הינו מטפל בהילינג בכל סוגי ההתמכרויות ומורה (קואצינג) להתפתחות ומודעות אישית.
טל:037311655
d36@walla.com



מאמרים חדשים מומלצים: 

חשבתם שרכב חשמלי פוטר מטיפולים? תחשבו שוב! -  מאת: יואב ציפרוט מומחה
מה הסיבה לבעיות האיכות בעולם -  מאת: חנן מלין מומחה
מערכת יחסים רעילה- איך תזהו מניפולציות רגשיות ותתמודדו איתם  -  מאת: חגית לביא מומחה
לימודים במלחמה | איך ללמוד ולהישאר מרוכז בזמן מלחמה -  מאת: דניאל פאר מומחה
אימא אני מפחד' הדרכה להורים כיצד תוכלו לנווט את קשיי 'מצב המלחמה'? -  מאת: רזיאל פריגן פריגן מומחה
הדרך שבה AI (בינה מלאכותית) ממלאת את העולם בזבל דיגיטלי -  מאת: Michael - Micha Shafir מומחה
ספינת האהבה -  מאת: עומר וגנר מומחה
אומנות ברחבי העיר - זרז לשינוי, וטיפוח זהות תרבותית -  מאת: ירדן פרי מומחה
שיקום והעצמה באמצעות עשיה -  מאת: ילנה פיינשטיין מומחה
איך מורידים כולסטרול ללא תרופות -  מאת: קובי עזרא יעקב מומחה

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

©2022 כל הזכויות שמורות

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים

לכותבי מאמרים:
פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
תנאי שימוש במאמרים



מאמרים בפייסבוק   מאמרים בטוויטר   מאמרים ביוטיוב