פרשת לך לך על פי חכמת הקבלה 

"ויאמר ה' אל אברם: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". ביאור הדברים: ארץ הוא מלשון רצון. והנה יש ב' רצונות באדם, הנקראים ב' כלים: א) רצון לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו. ב) רצון להשפיע לזולתו. וכשנולד האדם יש לו רק הרצון הא', ואילו הרצון הב' הוא נעלם לגמרי בתוך נפשו. (והגם שכתוב שיש בכל אדם נקודה דקדושה, אבל היא בבחי' אחורים, דהיינו שנעלמת לחלוטין.) והנה הרצון לקבל שבאדם שולט בו באין מפריע, וע"כ כל מה שעושה האדם הוא אך ורק מתוך התחשבות בתועלת עצמו, ומתוך דאגה חולנית לשלימות עצמו, אבל הזולת אינו מענין אותו כלום. ע"כ אמר הקב"ה לאברם: "לך לך מארצך", דהיינו מן הרצון לקבל שלך, שהוא הארץ שבה גר האדם, לך ממולדתך, דהיינו מן הטבע שבו נולדת. "אל הארץ אשר אראך". מדוע לא אמר הקב"ה לאברם שילך לארץ ישראל, אלא אמר לו בלשון נסתרת - "אל הארץ אשר אראך"? אלא כאשר נכנס האדם לעבודת הקודש, שהיא העבודה לבטל את הרצון לקבל שלו, בכדי לבוא לדביקות ה', אזי יש לו ציור מסוים על מהות העבודה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, כמובן בצורה שתשתלם להרצון לקבל שלו. אבל הצורה הזו שהוא מדמיין לעצמו, היא לא הצורה האמיתית, כי אין האדם מסוגל לשער איך היא העבודה שכולה טהורה מן נגיעה עצמית. ומן השמים מראים לו זאת לאט לאט, כי אם יראו לו זאת בבת אחת, יברח מן המערכה, דאין גוף האדם מסוגל לעכל, שיוכל לעשות עבודה במסירות נפש, ולא יהיה לו מכך דבר. לכן אמר הקב"ה לאברם בלשון נסתרת "אל הארץ אשר אראך", כלומר - "אני כבר אראה לך, לאט לאט, על איזו ארץ מדובר, דהיינו לאיזו רצון אתה צריך להגיע".

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה". רצ"ל אשר מקום הברכה הוא רק אצל אדם כזה שהולך נגד הרצון לקבל שלו. וזהו בניגוד להגיון האנושי, דהשכל אומר לאדם - "אם תדבק בתענוגים גשמיים ככל שתוכל אז תהיה מאושר". אבל האמת היא הפוכה - אם האדם יקבל על עצמו עול מלכות ה', שפירושה שהוא מצייר לעצמו בכל עת שנמצא במציאות מלך כל הבריאה, ועומד נכון לשרתו ולעשות רצונו, ולהתנהג כפי שצריך להתנהג במחיצתו, אזי יכול להיות מאושר. כי האושר והברכה נמצאים בהשפעה ובדביקות עם הבורא.
ובאמת להכל מוכן הגוף שלנו, רק לא להתבטל בפני הבורא מתוך אהבת הבורא. וזה שאומר לנו הפסוק: "ויאמר מלך סדום אל אברם: תן לי הנפש והרכוש קח לך". ופירש כ"ק אדמו"ר ה"ברכת שלום" זצוק"ל: מלך סדום הוא הרצון לקבל שלנו, וכך הוא אומר ליהודי שבנו: "אני מוכן שתעסוק בתורה ובמצוות במסירות נפש, שתשב ביום ובלילה על התורה ועל העבודה, אלא אני רוצה שתעשה כל זאת למען תועלת עצמך, דהיינו שלא תהא כוונתך עמ"נ לגרום נחת רוח לה', אלא אך ורק למען האהבה העצמית שלך". וז"ש "תן לי הנפש", היינו את הכוונה שבתו"מ, "והרכוש קח לך", היינו גוף התו"מ אתה יכול לקיים, ואין לי התנגדות לכך.
"ויאמר אברם ה' אלקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". פירוש: בחינתו של אברהם היא בחינת אמונה, כפי שכתוב לאחמ"כ: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ויש לדעת אשר בחינת אמונה נקראת גם "שמח בחלקו". כי אדם שמאמין בגדלות הבורא יתברך ובשלימותו, אזי שמח בכל חלק ולו גם קטן שבקטנים שיש לו בתורה ובמצוות. ובמיוחד כאשר מתבונן בשיפלותו ובאפסותו, ורואה שאין מגיע לו מאומה, ע"כ מרגיש שצריך הוא להודות לה', על כל דבר קטן. וזה נקרא שמח בחלקו. והנה אדם שנמצא במדרגה הזו, אין לו דרישה ליותר ממה שיש לו, כי הרי הוא מאושר ושמח במה שיש לו, נמצא שלא יכול לקנות מדרגות יותר ממה שיש לו, ולא יכול להתפתח. וז"ש אברהם להקב"ה: "מה תתן לי", איך אתה יכול להשפיע לי משהו, והלא כל הכלים שלי הם כלים דהשפעה בלבד, ואין לי בנים, היינו בכלים דהשפעה לא יכולות להיות הבנות בתורה, והתפתחות, ועליה במדרגות העליונות. ע"ז השיב לו הקב"ה: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם. ויאמר לו כה יהיה זרעך". פירוש: דוקא בכלי ההשפעה מתגלים כל ההבנות והאורות הגנוזים בתורה כנ"ל, ולא בכלי הקבלה. "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". היינו אברהם האמין, למרות שזהו נגד השכל האנושי, שדוקא בכלי של אמונה מתגלה אח"כ ידיעת ה', ודוקא בכלי של השפעה, מתגלים אח"כ האורות היותר גדולים.
"והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". מה הקשר בין אמונה לצדקה? אלא הסביר רבינו בעה"ס המצוה של צדקה באופן המשובח ביותר היא - שאין הנותן יודע למי נותן, ואין המקבל יודע ממי מקבל. וכאשר האדם צריך לעשות מעשים מתוך אמונה למעלה מהדעת, אזי הוא אינו יודע למי נותן, דהכל אינו בהרגש מוחשי של הבורא, אלא מתוך סמיכה על אמונה למעלה מהדעת. וכן אינו מרגיש שיש מישהו שקיבל ממנו. ע"כ מכונה כל עבודת האמונה בשם צדקה.
"במה אדע כי אירשנה? "ויאמר לאברם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". יל"ה: מדוע ביקש אברהם ביטחונות מהבורא על ירושת הארץ? האם לא האמין לבורא שבכוחו להנחיל לעם ישראל את ארצו? ובאופן פשוט ניתן להסביר, דהנה ענין ארץ ישראל, היא בחי' הרצון להשפיע שבלב האדם. דארץ היא מלשון רצון, וישראל הוא בחי' ישר-אל, דהיינו שכל רצון האדם לעשות נחת רוח ליוצרו. ולכן כתוב לגבי ארץ ישראל - "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחריתה". שאל רבינו בעה"ס: האם בארצות אחרות אין הקב"ה משגיח? רק בארץ ישראל הקב"ה שם לב לבריותיו? אלא כל המדובר הוא מצד התחתון, דמי שדר בארץ ישראל, היינו שרצונו הוא רק להשפיע לבורא, אזי מרגיש שהשגחת השי"ת היא בכל המצבים, דהיינו מראשית השנה ועד אחריתה. משא"כ מי שדר בארץ העמים, דהיינו שרוצה רק לקבל הנאה ותענוג לתועלת עצמו, אינו מרגיש את השגחת השי"ת כלל.
והנה כאשר ראה אברהם שהקב"ה רוצה להביא את בניו לארץ ישראל, דהיינו לרצון להשפיע, לא הבין איך ניתן הדבר, דמשמעות הדבר שיהפוך האדם את טבעו לחלוטין, ויהיה בריה אחרת ממה שנברא, וזה היה קשה בעיניו, איך יוכלו בניו לבוא למדרגה כזו? ע"כ שאל: "במה אדע כי אירשנה?" וענה לו הקב"ה: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה". דהיינו שיש להקב"ה ביטחון אחד בעולם הנקרא דרך יסורים, דההליכה בדרך הרצון לקבל, היא עצמה טומנת בחובה יסורים גדולים, דאין אדם מת וחצי תאותו בידו, ויש לו מנה רוצה מאתים, ועוד צרות רבות וגדולות לפרט ולכלל, לכן ע"י היסורים הללו, יהיה להם את הרצון ואת התבונה לבקש מן הבורא את הטבע השני של אהבת הזולת.
ואדמו"ר "הברכת שלום" זצ"ל פירש את הדברים באופן קצת אחר. דאמר אשר ירושת הארץ הרוחנית משמעותה היא קבלת אורות גדולים, דכל אדם צריך לקבל את כל הנרנח"י של נשמתו, וע"ז תמה: כי הלא במדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, כבר יש בה שלימות עצומה, ומה יכריח את בניו לילך הלאה ולקבל את כל האורות הגדולים דארץ ישראל? וזה ששאל: "במה אדע כי אירשנה?" וע"ז ענה לו הבורא, שמחמת היסורים הגדולים שירגישו בשיעבוד לאהבה העצמית הנקראת מצרים, יצעקו לעזרת ה', שיעזור להם להשתחרר משליטת מצרים, בכדי שיוכלו לעובדו באמת ובאהבה. והנה ע"י צעקה וצורך אלו ימשיכו את כל הנרנח"י של נשמתם, לא בתור מותרות, אלא שללא האורות הללו, לא יוכלו לתקן את כל הרצון לקבל שלהם. ובכך יש ביטחון שאכן יזדקקו לכל האורות הללו. וז"ש "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם".
בהפטרה: "איש את רעהו יעזורו ואיש לאחיו יאמר חזק". זהו יסוד גדול, אשר כל מי שדביקות ה' יקרה לו, לא יוכל להתעלם ממנו. דאין בכח האדם לעמוד לבדו מול הגלים הגדולים של האדישות וחוסר האיכפתיות שיש בציבור לכל ענין הדביקות בה' ע"ד האמת. ובמהרה מתמוסס כוחו של האדם מול כח החברה, והוא נשבר. ולכן צריך האדם להתחבר עם אנשים נוספים ההולכים בדרך זו של הדביקות בה' על בסיס השפעה ואמונה, ועי"כ ירכוש חסינות בפני דעת הרבים. כי יחיד מתבטל בפני רבים, ואין רבים מתבטלים בפני רבים. וגם אם החברה שלו היא קטנה, מ"מ קונה כח וחסינות לעמוד מול הרבים.
וצריך האדם להבין אם יקרה לו רוחניותו, שבכדי להתחבר לחברה כזו הוא צריך לשלם, ואין זה בא בחינם, היינו הוא צריך להחשיב את שאר החברים, ולהתבטל בפני דעתם. הוא צריך להיות מס' 2 והחברים מס' 1. והגם שדבר זה הוא קשה, מ"מ ידע שאם לא יקפיד ע"ז יאבד את הכל, כי ללא חברה האדם נידון למיתה מבחינה רוחנית.

מאת רבי אברהם מרדכי גוטליב שליט"א