הקמתי אוהל מחאה בקדימה 

הקמתי אוהל מחאה בקדימה

הקמתי אוהל מחאה בקדימה.

יריעותיו עשויות מדפי ספרי על הפוליטיקה

ומגיליונות מאמריי שקדמו לו.

יתדותיו, הנעוצים חזק באדמה, הם הממצאים שנאספו

וחבליו, המתוחים ומהודקים היטב, הן התובנות שהתעצבו.

הוא גדול ורחב.

יש בו מקום לכולם.

הוא מכיל ופתוח.

גם דפני וסתיו יתארחו בו.

גם איציק שמולי יגיע אליו.

זו רק שאלה של זמן. של מועד.

כאן לומדים פוליטיקה חדשה מהי.

כיכר תח'ריר  בקהיר היא התשובה הערבית

ושדרות רוטשילד בתל אביב היא הישראלית.

שם שוכב למשפט הראיס,

וכאן שופט הדור החדש את קודמו.

חשבון הדורות במפגש העיתים.

"העם דורש צדק חברתי".... "העם דורש צדק חברתי".....

יוקר המחייה היא הכסות הנגלית. היא המוחש המידי.

והנסתר היא ההתרסה נגד המערכת הפוליטית.

על שאיננה מייצגת עוד את העם.

על בגידתה בשליחותה היסודית.

שאורחותיה קלוקלות.

שהיא בלתי רלוונטית.  

"לכו לקלפיות והצביעו" זועקת אחת הכותרות בעיתונות.

אך לאן ילך הדור להצביע כשהפלטפורמות הקיימות כשלו

ועמן נפלו ארצה כחומת יריחו התרבות והמנהגים שהתקבעו.

וקרס גם האתוס הגדול של 'בחורינו הטובים' ו'מלח הארץ'.

ראו לאן הובילו אותנו אותם 'גיבורי החייל' ששמנו בהם את מבטחנו.

תמה תקופה בישראל. הסתיים לו עידן בחיינו הלאומיים.

אנו נדרשים למשהו חדש שלא הכרנוהו מקודם.

לדמות חדשה של ישראלי מוביל.

נמרוד נוי  20/8/2011

לקריאה בספרי "לקראת פרדיגמה חדשה": nimrodnoy.wordpress.com