עין הרע - היבטים תפיסות והגנות 

עין הרע וההגנות מפניו

     אצל עמים שונים האמונה בעין הרע קדומה היא וקדמותה כקדמות המין האנושי. במקומות שונים על פני כדור הארץ בהם אין קשר גיאוגרפי, מנטלי, אתני, תרבותי ולשוני, התפתחו תרבויות ודתות שונות. כל דת ושיטתה כל תרבות וטעמה. ברם, המשותף לכל הדתות והתרבויות השונות היא האמונה בעין הרע. בעת העתיקה הייתה אמונה זו היתה נפוצה ומקובלת מסין עד בבל ומצרים, מיוון ורומא ועד לארצות צפון אירופה. באמונה זו החזיקו ועדיין מחזיקים עמי התרבות ולא דווקא בשכבות החברה הנמוכות בלבד. המונח עין הרע מציין את יכולתו המגית של האדם להזיק במבט העין או בדיבור הפה. לפי האמונה, עלולה עין רעה לגרום למחלות ואף למוות. בין הנפגעים מעין רעה, בני אדם, בעלי חיים ואף דוממים. עוד בזמנים קדומים האמינו בעלי העיניים השחורות יושבי אפריקה ואסיה, שאנשים בעלי עיניים כחולות מסוגלים לגרום היזק. לעומת זאת תושבי צפון אירופה בעלי העיניים הכחולות האמינו שעין הרע נגרם מאנשים בעלי עיניים שחורות. גם פזילה, או כל דבר יוצא דופן בעניו או במבטו של אדם, החשידו אותו בעין רעה. אישים היסטוריים שונים נחשדו על ידי בני דורם כעושים עין רעה בשל מבטם החודר, ולדוגמה: א) האפיפיור פיוס התשיעי - ג'ובאני מריה מסטאי פרטי (2971-8781) שקומם עליו חלקים גדולים מבני דורו עקב מלחמתו נגד כל הזרמים המודרנים כגון: רציונליזם, ליברליזם דתי, זרמים פילוסופים חדשים וכו'. מלחמתו לוותה בחרמות ובהכרזות שונות כנגד זרמים אלו. הלה ניתפס בעיני בני דורו כבעל יכולת להטיל עין רעה על מתנגדיו.

ב) האפיפיור לאו השלוש עשרה - וינצ'נצ'ו ג'ואקינו פצ'י (0181-3091), ניתפס על ידי בני דורו כבעל עין הרע בשל אופיו ובשל העובדה שהיה האפיפיור מספר 13 מהשמות לאו. על מספר 13 כמסוגל לגרום לעין הרע אעמוד בהמשך.

ג) לורד ביירון - ג'ורג' גורדון (8871-4281), המשורר האנגלי שהיה בעל נפש חצויה שדחפה אותו על פי עדות עצמו עד סף טירוף, ניתפס על ידי בני דורו כאדם שעין הרע פגעה בו וכעושה עין הרע.

ד) נפוליון השלישי - שרל לואי נפוליון בונפרטה (8081-3781), נילחם עד חורמה בנוצרים הקתולים ואלה האמינו שהוא בעל עין רעה.

ה) וילהלם השני - מלך פרוסיה וקיסר גרמניה (9581-1491), היה בעל אישיות הנתונה למצבי רוח משתנים באופן פתאומי וקיצוני. בקלות היה עובר מהתרוממות הנפש והתנשאות על מדינות ואישים למצבים של דיכאון ויאוש. אופיו, אישיותו והדרך בה ניהל את מדינתו, נתפסו על ידי חלק מבני דורו כהשפעה של עין רעה שפגעה בו. רבים האמינו שיש בכוחו של וילהלם השני לעשות עין הרע.

בשל הפחד מעין הרע ביקש האדם אמצעי הגנה מפניה. בין האמצעים המבטלים עין הרע נמצאים קמיעות שונות כגון: שמות מלאכים או שדים, עין כחולה, חרוזי טורקיז או חרוזי זכוכית כחולה, ציורי עיניים. תנועות ידיים שונות כגון: "חמסה" - הנקראת גם "ידה של פטמה", "יד בעלת קרניים" - הושטת היד כשהאגודל והזרת פשוטים ושאר האצבעות קמוצות, "פייג" - כשהאגודל תחוב בין האצבע והאמה. סרט אדום, יריקה, זריית מלח, הקטרת צמחים, כיבוי גחלים לוחשות במים, יציקת עופרת רותחת למים ועוד. להלן השיטות לביטול עין הרע אצל עמים שונים באמצעות קמיעות שונים.

                                                                                                                      הקמיע

    השם 'קמיע' נזכר לראשונה בתלמוד הירושלמי (מסכת שבת לו, ע"א; שם, נה, ע"ב; מסכת יומא יז, ע"א; מסכת חגיגה ח, ע"ב) ובתלמוד הבבלי (מסכת שבת סא, ע"א-ע"ב; שם, עח ע"ב-עט ע"א; מסכת עירובין צו, ע"ב; מסכת פסחים קיא, ,מסכת סנהדרין כא; מסכת בבא בתרא עה, ע"א; מסכת גיטין כב, ע"א -ב"ע), וכן אצל בעלי התוספות ופרשני התנ"ך והתלמוד. במקומות אלו מופיע הקמיע במובן של קשר במשמעות של חפץ הקשור לגוף, כגון תפילין. אצל עמים שונים, הופיעו שמות שונים לקמיע. הקמיע הינו חפץ שמייחסים לו סגולה של מזל, הצלחה ורפואה. כמו כן מייחסים לו כח כנגד כשפים, עין הרע וכד'. הוא פועל בהיותו בקרבת האדם, בכיסו או על צוארו. האנתרופולוג בודג', שחקר את תולדות הקמיעות אצל עמים שונים, קבע שהשימוש בהם החל מזמן קדום מאוד, כבר בתקופת הברזל והתקופה הניאוליטית. הקמיע היה מקובל אצל עמים שונים: הבבלים, המצרים, היוונים, הרומים, מאמיני דת השינטו, הבודהיזם, הערבים, האנדיאנים האמריקנים וגם אצל היהודים. לדעת החוקרים, הקמיעות שנמצאו במערות שונות מן התקופה הפרה-הסטורית, היו בעיקר כנגד עין הרע.

עין רעה וקמיעות במצרים הקדומה

 כאמור השימוש בקמיע הינו קדום מאוד. המצרים הקדמונים האמינו בעין הרע ופחדו ממנו מאוד, ולכן הרבו להשתמש בקמיעות. קמיעות מהתקופה הפראהיסטורית התגלו בקברים קדומים במצרים. נטיית המצרי הקדום למגיה, היתה גורם ראשון במעלה בחשיבותו, באמונתו, בחייו היומיומיים, ובנסיונו למלא מאוויים שמעבר להשגתו. למצרים היו טקסי פולחן הבנויים במידה נכרת על מגיה כגון: קטורת, עצמים מקודשים, לחשים, לחשי המתים שנועדו להבטחת תנאי קיום אופטימליים לאחר המוות, לחשי מרפא, לחשי אם וילד ולחשים לכל מטרה. כקמיעות שימשו לחשים הכתובים על עלה שקמה, על כסף שהעלה מעין 'חלודה' ונראה בעל גוון ירוק, 'עין' העשויה מאבן כחולה כנגד עין הרע ושסימלה גם את 'עינו של חור' - בנם של אוסיר ושל איסיס מגדולי אלי מצרים, ושנחשב למעשה למלכה האלוהי של מצרים ולאבי המלכים, צלב בעל ידית כסגולה לחיי נצח, חרפושיות מאבן או מחרסינה כסמל לכוחה המחיה של השמש ועוד. המצרים הקדמונים נהגו להניח חרפושיות עשויות אבן ירוקה על חזות החנוטים כסגולה לתחיית המתים.

עין רעה וקמיעות בעולם היווני - רומי

 בין הפריטים שנחשבו בעולם היווני רומי לקמיעות נמנו טבעות, מסמרים מפתחות וכו'. מקומות מסוימים כגון פרשות דרכים ובתי-קברות, נחשבו כ'עתירי אנרגיה' והקנו יתר כוח לחפצים שנמצאו שם כגון: צמחים, עצמות וגולגולות. שרידי אנשים שמתו מוות לא טבעי כגון במלחמות או באניות טבועות, היו מבוקשים במיוחד, שכן הניחו שנשתמר משהו מכח חיותם של אלו שמתו. דרישה גבוה היתה למסמרים שאתם השתמשו לצליבת המוצאים להורג, אמונה זו עברה לאחר מכן לנצרות. בהשפעת הגנוסיס הקדום נפוצו קמיעות שעליהם כתוב: "אבראקסאס" שמשמעותו ביוונית 'ברכה, לימים השתבש הביטוי ל'אבראקאדאברא' והופיעו קמיעות עם ביטוי זה בנוסחים שונים בליווי חריטה של דמויות. בין האמצעים לביטול עין הרע בעולם היווני-רומי, שימשו ציורי עיניים על ספינות וכדים.

עין רעה וקמיעות בעולם הנוצרי

 האמונה בקמיעות החלה בנצרות עוד בראשית הופעתה בעולם במאה הראשונה. ראשי הכנסיה בתקופות שונות גינו את המנהג, ברם, האמונה בקמיעות לא חדלה בעולם הנוצרי. אחדים מהקמיעות בעולם הנוצרי קיבלו צביון נוצרי מובהק, כגון הקמיע דמוי-הדג, שכן דג ביוונית נתפרש בראשי-תיבות: "ישו המשיח בן האלוהים והמושיע". הצלב, סמל ההשתייכות לכנסיה שימש גם הוא כקמיע. נוצרים מאמינים וביחוד קאתולים, נשאו ונושאים על צווארם צלבים קטנים והתקינו ומתקינים צלבים בבתיהם. אף התוויית סימן הצלב בתנועות הידיים נחשבה כסגולה לגירוש מזיקים. בין היתר נפוצו קמיעות ובהם תמונות של ישו, מרים או קדושים נוצרים אחרים. נוצרים רבים נהגו ונוהגים לשים ליד הדלת או מעל משקוף הדלת צלב כסגולה כנגד עין הרע. בימי הביניים, ייחסו הנוצרים כוח רב לקמיעות הכתובים על ידי יהודים, ותכופות ביקשו מהם קמיעות. הארכיהגמון של זאלצבורג במאה ה14 קבע מזוזה בשער טירתו. מקובלים נוצרים נהגו לכתוב קמיעות בכתב עברי.

 עין רעה וקמיעות בעולם המוסלמי

באסלאם משמשים קמיעות מכל הסוגים. במיוחד נפוצים הקמיעות הכתובים בערבית והמכילים פסוקים מהקוראן וכן את 99 שמותיו של אללה ושמותיהם של נביאים וקדושים. כוח מיוחד להגנה מפני מזיקים נודע לחמשת "פסוקי ההגנה" מהקוראן שמהם נעשה ציור כף יד המכילה חמש אצבעות. אלה הפכו ל"יד פטמה" - חמש אצבעותיה של פטמה המקודשת למוסלמים ואחר כך ל"חמסה". המוסלמים נוהגים לצייר את "יד פטמה" על קירות בתיהם ומעל משקוף הדלת בדומה לנוצרים, וזאת כסגולה כנגד עין הרע, כשפים שדים ורוחות רעות.

עין רעה וקמיעות אצל עמים שונים

 עמים שונים השתמשו בחפצים שונים כקמיעות. היו שראו באברים מסוימים של בעלי חיים, קמיעות כגון: עור נחש כהגנה מפני אויבים, ציפרני חיות כסגולה לאומץ לב, נוצות של נשר בז ואיה כסגולה למהירות ולראיה חדה, ועוד. בין הצמחים שימש הפיגם (רוטא) כסגולה כנגד עין הרע, הדודאים כסגולה לפריון, שום להרחקת שדים ורוחות, הרוזמרין כסגולה לבריאות ועוד. מן הטבע, נחשבו אבני הקריסטל השונות והאבנים היקרות האחרות כבעלות כח פנימי פועל. עמים פגניים ראו כוח פועל בפסילי אלים שעיצבו מזהב, עץ, אבן וכד'. אלו לפי אמונתם שיפרו את מזלם. היו שיצרו קמיע על ידי כתיבת סימנים מסוימים על עור, פפירוס או נייר. ציור ה"חמסה" נתקבל אצל עמים שונים גם אצל היהודים. קישוטים בצבע תכלת ואבני טורקיז הם סגולה נפוצה נגד העין הרעה. גם במזרח הרחוק, בתחום ההינדואיזם, הבודהיזם והשינטו רב השימוש בקמיעות. הם מרובים מאד במיוחד בפלג הטיבטי של הבודהיזם. מוטיב הקמיע מעל משקוף הדלת מופיע אצל עמים רבים. בהודו שמים שם צמחים ופירות מקודשים. בסקוטלנד מצויים על דלתות הבתים, ואף בשערי הכנסיות, סמלים מיניים. באפריקה נתלים בדלת אף אברי מין של בעלי חיים, כדי להבטיח מזל ופוריות. המנהג לתלות בדלת הכניסה פרסת ברזל, המביאה מזל, נהוג ברחבי אירופה וארה"ב. ביהדות: הדם על שתי המזוזות והמשקוף כאות ברית וכאמצי מגן בפסח במצרים (שמות יב, ז, כג).  

עין רעה וקמיעות בעולם היהודי

בתחילת תקופת המקרא הופיע גם האמונה באל אחד, אל שהוא הקובע היחיד לגורלו של האדם. עם הופעת אמונה זו, החלה גם בעיית האמונה בכוח הקמיע כמכשיר לביטול עין הרע, ובהיתר להשתמש בו. בעיה זו גברה ביתר שאת עם הופעת הנצרות על במת העולם ואחר כך האיסלאם. במקרא ובתלמוד "עין הרע" פירושו "רע עין", כלומר, איש שעינו רעה בשל אחרים כגון: קמצן, או שומר טינה, כשם שנאמר על שאול שהיה "עוין" את דוד. התורה בפרט, והתנ"ך בכלל אוסרים את כל סוגי המגיה הכישוף ועין הרע (ויקרא יט כו; ויקרא יט לא; ויקרא כ ו; ויקרא כ כז; דברים יח י-יא; דברים יח יד; שמואל א, כח ג; שמואל א, כח ז-ט; מלכים ב, כא ו; מלכים ב, כג כד; ישעיה ב ו; ישעיה ח יט; ישעיה יט ג; ישעיה כט ד; ישעיה נז ג; ירמיהו כז ט; מיכה ה יא; איוב לב יט; דברי הימים א, י יג; דברי הימים ב, לג ו), אך קמיעות בצורת תכשיטים כגון: נזמי אוזן ואף, צמידים דמויי סהר, קישורים, לחשים ועוד היו נפוצים. על פי הכתוב בתורה (בראשית לה, ד) ציוה יעקב אבינו לבניו לטמון באדמה את נזמיהם יחד עם אלוהי הניכר, שכן בנשיאת נזמי אוזן היה חשש לעבודה זרה. לפי האגדה, אמר יעקב לבניו לא להיכנס כולם יחד למצרים דרך שער הכניסה הראשית, וזאת מפני חששו מעין הרע: "ויאמר לבניו למה תתראו (בראשית מב, א), אמר יעקב לבניו: אתם גבורים, אתם נאים, אל תכנסו בשער אחד ואל תעמדו במקום אחד שלא תשלוט בכם עין הרע" (בראשית רבה צא, פסקה ו; מדרש תנחומא, פרשת מקץ; ילקוט שמעוני, פרשת מקץ). נחש-הנחושת שעשה משה (במדבר כא, ט) היה מעין קמיע ציבורי ששימש עד זמנו של חזקיהו המלך שכיתת אותו (מלכים ב יח, ד). במשנה ובתלמוד מופיע שבני ישראל התייחסו לנחש הנחושת כאל קמיע, והשליכו, בשעת צרה, את יהבם עליו במקום על אלוהי ישראל, דבר שפגע באמונה, עד שעמד חזקיהו מלך יהודה והשמיד אותו: "שנו רבותינו: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו ועל שלושה לא הודו לו. על שלושה הודו לו: גנז ספר רפואות והודו לו, כתת נחש הנחושת והודו לו...". (משנה, מסכת פסחים, פרק ד; תלמוד ירושלמי, מסכת נדרים כב, ע"ב; שם, מסכת סנהדרין ה, ע"ב; תלמוד בבלי, מסכת ברכות י, ע"ב; מסכת פסחים נו, ע"א; שם, סד ע"א; ילקוט שמעוני, מלכים ב, פרק כ, רמז רמב). בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בארץ ישראל, לא נמצאו שום קמיעות ודאיים, אף שכמה ממצאים עוררו ויכוח. הקמיעות הוודאיים הקדומים ביותר הם שומרוניים, ושייכים למאה ה 4 לספירה ואילך.

 עין רעה וקמיעות בתקופת המשנה

בתקופה הבתר-מקראית גבר בארץ ישראל ובבבל השימוש בקמיעות, בהשפעת הסביבה הפוליתאיסטית-סינקרטיסטית. על חיילי יהודה המקבי, שנפלו בקרב נגד גורגיאס מסופר, כי מצאו על גופותיהם "כלי קדש מפסילי יבנה - דבר האסור ליהודים מן התורה" (חשמונאים ב, י"ב, מ'), ומודגש כי דווקא בגלל קמיעות אלו נהרגו אותם חיילים במלחמה. בתקופות מאוחרות, מאז תקופת המשנה, ישנם עדויות שחז"ל לא מחו נגד השימוש בקמיעות. המשנה (מסכת כלים כ"ג, א') מזכירה את הקמיע יחד עם התפילין בקשר לדיני טהרה וטומאה, ואוסרת לצאת בשבת בקמיע "שאינו מן המומחה" (מסכת שבת ו', ב'). לפי חז"ל, הקריטריון לדעת אם הקמיע הוא של מומחה, נקבע אם הוא "ריפא ושנה ושילש" (מסכת שבת ס"א, ע"א), כלומר עזר מספר פעמים, או "שריפא ג' בני אדם כאחד" (שם, ע"ב). בגמרא, נשאלה אפילו השאלה, אם יש משום קדושה בקמיע . הגמרא מבחינה בין קמיע של כתב - הקרוי גם "פיתקא", והוא כיס של עור, ובו השבעות על קלף (או נייר) - ובין קמיע של "עיקרים", כלומר, כיס של עשבי-רפואה או עשבים בעלי כוח מגי. תינוק שנמצא וקמיע על צווארו, "אין בו משום אסופי" (מסכת קידושין ע"ג, ע"ב), שהרי נתכוונו הוריו לשמרו. נוסחי ההשבעות היו כדוגמת אלה הנמצאים לפנינו כיום בספר רזיאל, ספר הרזים, ספר המלבוש וכד' והם מבוססים על האמונה בכוחם המגי הנורא של שמות האלוהים. שמות אלו נכתבו, בתקופות קדומות, כהגייתן, אך לאחר תקופה ממושכת של שימוש כזה הוחלפו בהדרגה שמות אלו ב"כינויים" של שם האל, שמעמדם ההלכתי חשוב פחות. כינויים אלו חדרו, בצורה מכנית, אל ההשבעות היווניות - והנכריות בכלל - שהיו מקובלות ביותר במזרח, וזאת בהשפעתן הברורה, המתמידה והממושכת של הקמיעות היהודים. השבעות אלו נשתמרו בידינו בתוך הפפירוסים היווניים המגיים הרבים שנתגלו במזרח, וגילויים של הפפירוסים שפך אור רב על סתומות הקמיע העברי. מלבד בכינויים, הרבו להשתמש בקמיעות גם בשמות מלאכים או בפסוקים מן התנ"ך. על פי רוב נכתב הטכסט באותיות בעלות צורות משונות, והיה מלווה ציורים בעלי משמעות מגית, ביניהם מגן דוד. בגלל הזכרת שמות ה' בקמיע נתעוררה השאלה בהלכה אם מותר להצילן בשבת מן השריפה (מסכת שבת ס"א, ע"ב). מלבד קמיע של כתב השתמשו גם בקמיע של קשרים, בעיקר נגד עין רעה, של אבן ("תקומה") - למניעת הפלה, של אבנים טובות ועוד. גם בימי הביניים המשיכו רבים לכתוב קמיעות, אף שגם בתקופה זו קמו מתנגדים לכך, בעיקר בחוגי הפילוסופים, וכדוגמת ביקרתו של הרמב"ם על הקמיע בכלל, ועל תפיסת המזוזה כקמיע בפרט (מורה נבוכים א' ס"א). גם חוגי חסידות אשכנז התנגדו לשימוש בקמיע. ילדים נחשבו כפגיעים ביותר. מיד עם צאת התינוק לאוויר העולם, מסכנים אותו כוחות דימוניים, כישופים ועין הרע. ברוב העמים מתחילה הדאגה לילוד כבר לפני לידתו. האשה ההרה חייבת לשמור על עצמה ועל וולדה, לענוד קמיעות ולקיים מנהגים בעלי אופי מגי כדי לשמור על העובר שבבטנה. יהודי אירופה המרכזית והמזרחית נהגו לבודד את חדר היולדת במעגלי גיר או פחם ליצירת מרחב סגור בפני שדים מזיקים ועין הרע וכן לתלות תפילות על קירות חדר היולדת כגון: 'שיר למעלות'.

עין הרע וקמיעות על פי הקבלה

 יחסם של חכמי הפילוסופיה והקבלה את הקמיעות לא היה אחיד. רוב הפילוסופים התנגדו לקמיעות וטענו שמקורם בתרבות האלילית המאמינה גם בכשפים. לעומתם רוב המקובלים חייבו את מתן הקמיעות. בין חכמי היהדות הגדולים שהתירו את השימוש בקמיעות נמצאים חכמים כרבי שלמה בן אדרת (הרשב"א) ומורו רבי משה בן נחמ"ן (הרמב"ן) ואף המליצו עליהם לצרכי ריפוי. לעומתם, יצא רבי אברהם אבולעפיה, מקובל בין המאה ה13, חוצץ נגד "בעלי השמות" המטמאים את נפשם במאגיה. גם בזמן החדש התירו את השימוש בקמיעות רבנים בעלי שם וצדיקים חסידיים, וידועה היטב המחלוקת הגדולה שהסעירה את היהדות במאה ה17 בין רבי יעקב עמדן ורבי יהונתן איבשיץ אודות הקמיעות השבתאיים. יש לציין את הספר "מפעלות אלקים" לרבי יואל בעל שם כאחד הספרים הראשונים שעסקו בהרחבה בנושא הקמיעות. המקובלים התירו, בתנאים מסוימים, את השימוש בקמיעות בהם כותבים שמות קדושים לפעולות מאגיות בעולם החיצוני. מאגיה כזאת מותרת רק לחסידים השלמים ורק בשעת הדחק ולצרכי ציבור בלבד. במידה והיתה הסתייגות מצד המקובלים, היא כוונה בעיקרה נגד המאגיה השחורה המקיפה את תורת השדים ואת דרכי הכישוף. לדעת ספר הזוהר מקור חכמת השדים והכישוף בחלק החיצוני של עץ הדעת, ב"אילן החיצון" הנקרא גם "עלים של עץ הדעת" (זוהר, חלק א, דף לו ע"ב; ספר הפליאה, דף ה; ספר עבודת הקודש, חלק ד, פרק יד; פירוש הרקאנאטי על התורה, פרשת בראשית) והן קיימות בעולם מאז גירוש האדם מגן עדן. קיימת מסורת קדומה המופיע בספר החיצוני 'חנוך', ולפיה המלאכים 'שמחזאי' ו'עזאל' שנפלו מן השמים והתחתנו עם בנות האדם, הם שהורו לבנות האדם חכמות פסולות אלו. בין גדולי הקבלה המעשית והעיונית שכתבו קמיעות, ידועים: רבי יהודה החסיד (לדבריו נכד הרמב"ן), רבי יוסף ג'יקטיליה, רבי יצחק דמן עכו, רבי יוסף דלה רינה, שמשון מאוסטרופוליה, רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) ורבי יואל בעל שם טוב. בין הספרים העוסקים בקבלה מעשית ניתן למצוא את:

א) תולדות אדם.

ב) מפעלות אלוהים.

ג) דרך הישר.

ד) דרך ישרה.

ה) תעלומות ומקור חכמה.

ו) ספר הזכירה.

ז) מנחת יעקב סולת.

ח) האח נפשנו.

ט) דבק מאח.

י) אביעה חידות.

יא) לדרוש אלהים.

יב) נפלאים מעשיך.

יג) רפואה וחיים.

יד) אש מצרף.

טו) מפתח שלמה.

טז) ספר הלבנה.

יז) רזיאל המלאך.

יח) רפאל המלאך.

יט) נחש הנחושת.