ישנם ילדים המגיעים לכיתה א, עם הסטיגמה שהודבקה לו כבר בגן שהוא "ילד אלים" ילד שמרביץ. עם "גיליון ההתנהגות" הזה הוא מגיע לבית הספר וכולם הורים ומורים כבר נדרכים.
מה עושים עם הילד ה"אלים" הזה? כיצד נרסן אותו? מה עוד נעשה שלא נעשה?
לשמחתי היום הגישה מעט השתנתה ולהורים כבר ברור כי הפעלת כוח ותוקפנות לא תפתור את הבעיה.
אז מה עושים עם "ילד אלים" העולה לכיתה א?
ראשית בעיני אף ילד איננו מאושר מכך שהוא אלים. התנהגות אלימה בכל רמה שהיא, היא איתות מצוקה או כפי שנאמר "אין ילד רע יש ילד שרע לו". עד כמה שזה ישמע מוזר הילד אף יודע בדיוק שאף אחד לא יוותר לו והוא עלול לקבל נזיפה עונש או אולי מכות על שהתנהג כפי שהתנהג ובכל זאת לא משנה דרכיו.
וזה מחזיר אותנו לבית הספר אליו נשלח הילד. מורה טובה אכפתית מכילה ואוהבת יכולה לעזור אבל גם היא תתקשה בכיתה א, כשבכיתתה עוד 39 ילדים לכן את האחריות צריכים לקחת ההורים. רק הם יכולים להעניק את תשומת הלב והאהבה לה זקוק הילד שלהם. רק הם ברגישותם יכולים לעזור לילד שבטעות בחר בדרך האלימות כדי להפיג את מצוקתו.
ההתנהגות אלימה בכל גיל, לא כל שכן ילדים צעירים, נובעת מתסכול, מקושי חברתי, לימודי, דימוי עצמי נמוך שהרי אילו היה לו טוב אילו הרגיש בעל ערך וביטחון עצמי לא היה מתנהג כפי שהוא מתנהג.
פעמים רבות ישנה ציפייה שהילד ישיב לשאלה "למה אתה מתנהג כך?" למה עשית את זה?"
לילד אין מושג מה הביא אותו להתנהגות הזו. הוא אינו מודע לכך שהתנהגותו נבעה מתסכול ומקושי. הוא לא יאמר "הרבצתי כי הוא נפגעתי. קיללתי כי הרגשתי שלא מכבדים ולא מעריכים אותי" זו הסיבה שנחוצה התערבות של מבוגר אוהב מבין מקשיב ומכיל. אם לא יהיה המבוגר שיפרוץ את המעגל אליו נקלע הילד הדברים רק יחריפו. אין הכוונה להתערבות נקודתית, לאחר אירוע אלים, אלא התערבות מקיפה ולאורך זמן. ההתערבות יכולה להיות על ידי אנשי מקצוע אך גם ההורה יכול לעשות זאת.
ראשית - רכישת אמון מחודשת של הילד בעולם. ככל שהילד חווה יותר ויותר תגובות שליליות מצד הוריו, אחיו, הגננת חברים ...כך יקשה עליו להאמין שמשהו בכלל רוצה את טובתו. הוא אפילו מאמין שכולם נגדו. את האמון הזה צריך להחזיר. הילד צריך לדעת ולהרגיש אהוב ורצוי תמיד ובכל מקרה.
שתים – הקשבה ללא שיפוטיות וללא בקורת. צריך לאפשר לילד לבטא את כעסו תסכולו פחדיו......
הוא חייב לדעת שיש לו על מי לסמוך, משהו שיקשיב לו שיבין אותו ויכבד את רגשותיו.
שלוש – עידוד של הילד. על ההורה להחזיר את תחושת הערך לילד – יהלום הזה שעטוף היום בשכבות של תסכול כעס ואלימות. צריך להזכיר לו את מה שגם הוא אולי שכח – שהוא ילד טוב, ילד אהוב עם יכולות, כישורים, עם קסם מיוחד משלו.
ארבע – עידוד עצמי של ההורה. לעיתים ההורה חש תחושה של שנכשל בתפקידו. לכן גם עליו להיזכר שהוא הורה טוב אכפתי ואוהב.
בכל האמור אין ניסיון לומר שיש להצדיק התנהגות אלימה. הילד צריך להכיר בכך שהוא לא היה בסדר ושאלימות אינה הדרך לפתור בעיה. אך יחד עם זאת יש להבין מאין נובעת ההתנהגות האלימה. צריך לזכור כל הזמן שאף ילד לא היה מתנהג באלימות אילו היה מאושר ושמח. אלימות היא הדרך של הילד לומר "אני במצוקה וזקוק לעזרה" ומי יותר חשוב מההורים להיות שם בשבילו.
שרה נייס, הדרכת הורים 20 שנים, בשנים האחרונות אני מאמנת משפחתית ומרצה להורים. שנים רבות של ידע וניסיון אישי ומקצועי שרכשתי יחד עם אמונה מלאה בגישה האדלריאנית, מאפשרים לי להעניק לכל משפחה את המתנה הגדולה מכולן - בנייה והעצמת המשפחה – הורות מאושרת. אימון משפחתי מתאים גם למשפחות חד-הוריות, סבים וסבתות, זוגות שעומדים ללדת ולהיות הורים לראשונה. אימון משפחתי שהופך חיכוכים לחיוכים, פרטים נוספים http://www.snaiss.co.il/
