גם אני פסעתי ברוטשילד. גם אני פסעתי בשדרה שהפכה בין ליל ממקום בילויים אטראקטיבי תל אביבי לצעירים למקום שאינו הפכי בהגדרתו, אלא די זהה, (עדיין שופע צעירות, אטראקטיבי מאי פעם, ונוזל ממנו חומר תל אביביזם על אמת). גם אני התאהבתי. על אמת.
התאהבתי במעגלי הדיון התרבותיים הממוקמים בכל כמה עשרות מטרים, בשיח הנוקב על המצב החברתי שאתה שומע מכל עבר, מכל ספסל, מכל זוג או קבוצה של אנשים שחולפת עליך. אז נכון, אני מוקסמת מהאנרגיות והאווירה מרגשת אותי. ולעומת זאת חברה שלי מכנה את כל זה פלצנות טהורה- נו מה נעשה, אותי זה קונה.
כאזרחית במדינה שנוטה להגדיל ראש בנושאים חברתיים, ומצוייה כאדם אקטיבי בסוגייות חברתיות מכל סוג שהן, אני מרשה לעצמי לאמר שאני לא מחבבת מחאות, אני חסרת אמונה בהן ובתוצאות שהן אינן מניבות, והן אינן. למה? כי במדיניות הדמוקרטית שמצוייה במדינתנו ובשלל מדינות שנדבקו בחיידק הרע- השלטון הדמוקרטי העקיף, (יש לציין הרע במיעוטו-עוד לא עלה במוחו של אדם ואף לא במוחו של האדם היהודי שלטון עדיף יותר). בשלטון שכזה אין בי אמונה בשינוי סדר היום במדינה אלא בהצטרפות למפה הפוליטית ע"י שיוך למפלגה.
וכך חבריי חובשי הכיפות בישראל השכילו ונציגיהם בכנסת דואגים לרווחתם ולזכויותיהם ללא הרף, גם חבריי ההומואים (יש גם כאלה) השכילו לבחור להם נציגים (כן, המצע של מרצ כולל בו מתן זכויות לחד מיניים) שמנסים ללא הרף לדאוג לרווחתם, אז נכון, בתקופה האחרונה חבריי ההומאים נמצאים בהמתנה, מה נעשה, הקונצנזוס במדינה ואיתו גם השלטון אנטי פלורליסטי מאי פעם.. אבל כך, לפחות אני מאמינה, דברים זזים, משתנים כיווני הרוח.
שלא תבינו לא נכון, אני מתפקדת למחאות בהם אני רואה לנכון, על מנת לתחזק, על מנת להתחזק, על מנת למצות את היצר הפעלתני שמפמפם והרצון למציאת משמעות שמהדהד. אך מחאה במדינתנו עם כל הכבוד ועם המון כבוד לפעילות החברתית שכמובן מבורכת ואינה עושה שום נזק, נשארת קבוצה אנשים המונהגת ע"י אדם, שגורם זיהויו הישיר הוא מגפון ביד (וכן השורש מ.נ.ה.ג מיטיבה עם אותו בחור שסיבת מחאתו היא שהחיים לא היטיבו איתו, וצר לי. על אמת.) ואותם קבוצת מוחאים, אזרחים מן השורה, נשארים על אותה שורה שאינה עושה שום רוח ואינה מנידה עלה בענף העץ וסליחה על הביטוי אינה מדגדגת למר נתניהו כיום ולא למר אולמרט אתמול ולא למר רוה"מ העתידי מחר את המה שמו.
אך שימו לב יקיריי, התאהבתי בנעשה ברוטשילד לא סתם, בכל זאת תנו לי כבוד מינימלי, אני לא סתם מתאהבת. מה שנעשה ברוטשילד זה הדבר הכי קרוב שאפשר לתאר אותו כמהפכה, נכון זו לא המהפכה שעולה בראש כל אחד מאיתנו כשאנחנו שומעים את המילה הגדולה הזו. אין התקוממויות שמפריעות לסדר היום הציבורי, ובכלל, נראה כי הלך הרוח בחיים הציבוריים אינו מתנדנד בצורה חריפה כראוי למהפכה. ונכון, בגלל זה גם ציינתי שזהו הדבר הקרוב ביותר למהפיכה. ולמה? התשובה בתחילת המאמר- לב המדינה ת"א, ולב ת"א רוטשילד- נחלת הבילוי של הצעירים. הצעירים. הצעירים. ושוב, הצעירים.
הצעירים שרק אתמול ישבו ורבצו וחיממו כסאות ללא הרף ובזבזו זמנם בהרהורים ומחשבות בלתי פוסקות על סטטוסים של פייסבוק, על סוג האייפון שיש ברשותי, ועל מחשבות גורליות שעיסוקן פלסטיק ופלסטיק, אה כן, וכסף.. אז המחשבות הללו לא באמת פסקו להטריד את מוחם, אך הן נדחקו מעט הצידה, לטובת הטרנד החדש- מחאה למען צדק חברתי! ורק שיהיה ברור שבמחאה בבירור רואים אוכלוסייה צעירה איכותית, ובראשית מוביליה, בכל זאת הרצון והכוחות לשנות סדרי מדינה לא מצויים בכל צעיר אימפוטנט. בין איכותי לחסר איכות הלך הרוח נשאר צעיר ומטבעו מביא אווירה אגרופנית ובלתי מתעייפת, וכך הצעירים האלה, שמובילים את המחאה שהיא כמה צעדים מהפכה של ממש, עשו את הדבר הזה לטרנד הכי סקסי שקיים. ואין מה לעשות, המחאה הזאת שופעת סקס אפיל, נו מה נעשה, האוהלים בלב רוטשילד, ריבוי הצעירים במקום הדחוס הזה, העשן העולה מסיגריות, אווירת הזולה, הופעות האומנים, ויותר מהכל, התחושה שכולנו שם ביחד מתקנים את העולם! מצליחים להוציא אינספור צעירים מהבתים. רבותיי, הם התעוררו!
וזו התחושה. גם אני פסעתי בשדרה הקסומה והרגשתי שאני מתקנת עולם, או לפחות מסייעת לתיקונו. גם אני הרגשתי שהכדור בידיים שלי ואני מחליטה למי למסור אותו, אם בכלל. ומה לעשות איתו, אם בכלל. ואת התחושה הזאת יוצרים במו ידיהם אותם צעירים. ואת זה הם יוצרים קצת בנאיביות שמצוייה עוד בלב הצעיר ועוד לא הספיקה להתבלות, הרבה ביומרה לחשוב שאני משהו או מישהו שאני לא, הרבה בטמטום.
ואיזה יופי, קיבלנו מחאה שסוף סוף מדגדגת למר נתניהו את המה שמו. למה? כי לצעירים אין כבוד, ולצעירים יש חוצפה אמיתית שרק באופי הצעיר היא ישנה, כי לצעירים לא אכפת לקרוא לכבוד השרה מירי רגב- גברת, בטח שלא אכפת להם לשפוך עליה מים, לצעירים גם לא אכפת להגיד לנתניהו במצח נחושה ובזלזול לא מועט "לא" לחוק הודלים, לצעירים לא אכפת להציב לנתניהו גם תנאים ולדרוש שניהול המשא ומתן יצולם, ובקיצור, לצעירים לא אכפת. וכל זאת כי הם צעירים, כי הם עוד לא אכלו את הכאפה של החיים שמצפה להם מעבר לפינה שתוריד להם את האף, תפחית את כמות החוצפה שמצוייה באופיים, תבסס בהם ייאוש הדוק ותרסן להם כל מוטיביציה קיימת עד שיהפכו לבלויים אשר בוהים בחדשות היום ומצקצקים ציקצוק עייף על הדברים ה"לא בסדר" שנעשים במדינה.
אז נכון, היוהרה הזו יכולה לעצבן, התחושה שכל שוהי המאהל ברוטשילד, וכמובן בשאר המאהלים במדינה, מרגישים שבאופן אחוותי, שהם כולם ביחד תופסים את כבוד ראש הממשלה (בכל זאת, בוא נראה לו בשם הראוי לו) בביצים. והמציאות לאו דווקא רחוקה מזה, התחושה אמנם צעירה ונאיבית אבל היא לא נובעת סתם. וכך המחאה שלנו הופכת למהפכה, להמונית ולבלתי נשלטת.
דפני ליף בנאומה בעצרת האחרונה במוצ"ש ה-6.8.11 אמרה שאלה הרגעים של הרוח, אך היא הבטיחה לנו שיגיעו ימי הדרישות הקונקרטיות, ימי המסמך. ובימים האלה, בו המחאה תקבל משמעויות ספסצפיות- ניפול, שם נתחלש, שם נחסל את כל הסקס אפיל המצוי במחאה הנפלאה שלנו שגורם לכל כך הרבה צעירים לצאת מהבתים. אל לנו להיות קונקרטיים, ברגע בו נפשט את הרוח העצומה הזו, הציבור הצעיר והכסיל שלנו שמרכיב את רוב המחאה הזאת לא יבין דבר. הוא אוהב את הרוח, הוא אוהב את הרעש, הוא אוהב את החוסר בהירות. למנהיגים המשומנים שלנו התמונה מספיק בהירה, וכל אמירה או טענה אחרת שיוצאת מפיהם היא התחמקות סמויה.
בינתיים, עד שהתעוררנו לא ננום, נמשיך להיות חצופים, בועטים, בלתי מרוסנים, צעירים. כך, אני מאמינה. ננצח.
שני פוקר.
