אריקסון ? אקספליקציה של פרויד הרחבת הפסיכואנליזה לאני וזיקתו לחברה
אריקסון פיתח את המודל ההתפתחותי של פרויד לכלל תורת אני ביחסו לחברה. הוא מציע תורה התפתחותית פסיכואנליטית ששוב אינה מדברת רק על המין והתפתחות המיניות, אלא מעמידה במרכזה את האני המתפתח ומוסיפה לו נקודת מבט חברתית. תורתו היא תורת אני המתרחבת, לפי עקרון האפיגנזה האמבריולוגי, אל זיקתו לחברה. היא "מנתחת" או "מפרשת" את התורה הפסיכואנליטית לאור תורת האני החדשה שהיא מצטרפת אליה בכיוון (מקורי) לתורת "התפתחות פסיכו-סוציאלית", כהגדרתו של אריקסון עצמו (Erikson 1980 עמ' 44-45).
המושג "פסיכוסוציאלי" בא להשלים בקונטקסט הפסיכואנליטי, אומר (שם) אריקסון, את תורתו הפסיכוסקסואלית הדומיננטית, לצרף אליה, כתורת גבול בין הביולוגיה לפסיכולוגיה, את מדעי החברה, ולשלב בה אורגניזם או "סומה", נפש או "אני" ו"אתוס", כלומר חברה ותרבות. שכן שלושת אלה (אורגניזם, אני, חברה) מהווים שלמות אחת שאין להפרידה, כפי שהפרידו המדעים, כולל פסיכולוגיית האני (אריקסון 1961 עמ' 24-27, 32, Erikson 1971 עמ' 44-46, Erikson 1980, עמ' 17).
הקשר לתורת פרויד והשינויים הטכניים לגביה
אריקסון יוצא מהתורה ההתפתחותית הפסיכואנליטית ומסתמך עליה. הוא מקבל מפרויד את החלוקה השלבית ל:
שלב אוראלי
התקופה הפרה-גניטלית
שלב אנאלי הילדית המוקדמת
שלב פאלי
תקופת החביון הילדות האמצעית
התבגרות
הוא מוסיף עוד שלושה שלבים לכיסוי אורך החיים עד זקנה ושיבה:
עלומים (שחרות, בחרות)
בגרות
זקנה
בקטע החופף את פרויד (עד התבגרות ועד בכלל), החלוקה זהה לשלו. שלושת השלבים הראשונים של אריקסון בנויים לחלוטין במתכונת הפרוידיאנית ומדגישים, במקום המיניות, את הרעיון הפרוידיאני של צורות הארגון הפרה-גניטליות בחינת התייחסות מוכללת לסביבה.
הילדות המוקדמת מתחלקת, כמו אצל פרויד, לשלושת שלביה לפי האזור הארו-טוגני השולט בכל שלב (אם גם, מציין אריקסון, האחרים מתקיימים לצדו) לפי התרשים הבא:
אזור:
פאלי
אנאלי
אוראלי
שלב
שלב 1
שלב 2
שלב 3
אלא שאריקסון נבדל מפרויד בחלוקה המשולשת הפרה-גניטלית בשתי נקודות: 1) בהשפעת האסכולה הבריטית (אברהם, מלאני קליין, שרלוט ביהלר, משייך אריקסון לבקיעת השיניים חשיבות התפתחותית, וכשהוא עושה אותן למעין אזור אוראלי נוסף, הוא מחלק את השלב האוראלי, בהתאם, לשני תת-שלבים: השלב האוראלי המציצתי והשלב האוראלי הסדיסטי-נשכני.
לפי מלאני קליין, כממקדת את חווית הרוע ואיתה את דחף ההרס והתוקפנות, פותחת צמיחת השיניים והכאב המלווה אותה, את השלב השני, הדפרסיבי, המתחיל בהפרדה ובהמשאה.
2) אריקסון אינו נותן לאזור האורתוראלי של דרכי השתן והשופכה והפונקציות שלו תפקיד בפני עצמו בהבחנה השלבית. הוא מצרף אותם לשלב האנאלי, וכך, גם נמנע מהקושי הכרונולוגי של קדימת השליטה האורתוראלית לאנאלית או להפך, וגם משחרר מהם את השלב הבא ההופך גניטלי מובהק, ללא צורך לתרצו כפאלי ולערבב בו את הפאלי והגניטלי.
הבדלים עקרוניים מתורת פרויד
הבדל עקרוני יותר בין אריקסון לפרויד הוא בתפישת טבעם של האזורים הגופניים שבבסיס החלוקה הפרה-גניטלית. אין הוא תופש אותם כפסיכו-סקסואליים גרידא. הוא מסתייג מהם ומכינויים כאזורים ארוטוגניים בחינת "נוהג נפסד", ומעדיף לראות את פעילותם האופיינית כמודל לפעילות הגוף כולו. מתוך עמדה עקרונית התובעת "לראות את מקומה של תורת הליבידו בכללות חיי אנוש" (אריקסון 1961, עמ' 48) הוא מכליל, על דרך האנלוגיה, את האזורים הליבידונליים אל הגוף כולו על חושיו, שריריו, תנועותיו (מוטוריות-לוקו-מוטוריות) ויחסו לעולם.
כאזורי גוף ותפקודי גוף מציינים האזורים האוטוארוטיים צורות מגע מסוימות עם הסביבה, ואינם אלא "אזורי מפתח", כחלונות נפתחים אל הסביבה בשני השלבים הראשונים, וכזרועות שלוחות אליה לפעול בקרבה אחר כך.
כל שלב, הנקבע לפי אזור המפתח שלו, מתאפיין, בהתאם למודל של פעילותו הארוטוגנית, על-ידי "אופן" (mode) מסוים של פעילות גומלין גופנית עם הסביבה, ו"אופנייה" (modality) של התייחסות פסיכולוגית לעולם. האופנים ("אורחות התנהגות", בתרגום העברי) והאופניות ("דרכי חברה") הם בבחינת הפירוש או ההרחבה שמציע אריקסון לתורת ההתפתחות הליבידונלית. אך למעשה אין הוא אלא מפתח את שטמון בצורות הארגון הפרה-גניטליות של פרויד לכלל אותה הבחנה בתוכם בין אורחות האיברים ודרכי החברה.
האופנים מהווים מתכונות מסוימות של התייחסות לסביבה, דרכים מסוימות של אינטראקציה, קשירת קשרים אתה. כל אופן הוא בבחינת האורינטציה הגופנית בתוך העולם. הוא מציג גישה מסוימת של האורגניזם אל החוץ, צורה מסוימת שבה נוהג הגוף בסביבתו. זהו אמנם (כפי שתורגם לעברית), "אורח התנהגות" ? אורח במובן הגופני של "אורח נשים" או "דרך גבר בעלמה".
"אורחות האיברים הם מתכונות נאיביות... של טיפול בעניינים, אורחות גישה, דרכים של ביקוש יחסים" (אריקסון 1961, עמ' 52). הם מכוננים בצורה מסוימת את המגמה היסודית של האורגניזם לנטות ולהתכוון כלפי עולם העצמים והאורגניזמים ? לקלטם, להחזיק בהם או לשחררם, לחדור לתוכם (אצל הבנים) או להכילם (אצל הבנות) (אריקסון 1961 עמ' 75).
אפשר לרמוז כאן שהאופנים מקבילים להתכוונויות הגופניות של הפנומנולגים, שדובריהן (הוסרל "פילוסופיה ראשונית", מרלו-פונטי "הפנומנולוגיה של התפיסה", וילפרד פר הקקה "חופש, תודעה עצמית ואינטר-סובייקטיביות") אמנם מזכירים בהקשרן את התורות ההתפתחותיות של פרויד, ובעיקר של אריקסון.
אורחות האברים הם החוליה הראשונה בין ההתפתחות הפסיכו-סקסואלית והפסיכו-סוציאלית. דרכם מקבלות מערכות האברים את משמעויותיהן הפסיכו-סוציאלית, הבאות על ביטויין ב"דרכי החברה" או באופניות. שכן, אם האופנים מקשרים בין אורגניזמים, ובמובן זה (כמו ההתכוונויות הגופניות של פר הקקה) הם אינטרסובייקטיביים, האופניות הן יותר יחסים נפשיים עם הסביבה, החברתית בעיקר. הן דרכים של משא ומתן, תן וקח חברתי.
האופנייה המקבילה בכל שלב לאופן היא ההשלכה הפסיכולוגית שלו. אם האופן הוא העמדה של הגוף כלפי הסובב, האופנייה היא האופן שבו האני בא במגע עם העולם ועם החברה. האופנייה היא אמנם, "דרך חברה", אופן של יחס, חברתי בעיקרו. איתה מכניס אריקסון לתיאוריה את הגורם החברתי, והשפעתו מוכנסת באמצעותה מראש אל הגורמים המורשים. האופניות הן דרכי חברה לא רק משום שהן דרכים מקובלות חברתית של קשר חברתי, אלא משום שהן דרך המלך שבוחרת החברה לסיפוק צורכי האורחות כדי לעצב דרכו את דפוסי ההתנהגות והאישיות הדרושים לה.
השלבים המוכללים
להלן האופנים של אזורי המפתח ושל הכללותיהם:
1. שלב אוראלי-נשימתי תחושי
1 א': תת-שלב ראשון
אזור מפתח
אופן
פה
מציצה ובליעה
הפה ? האבר הבשל
ביותר עם הלידה
הילד חי מפיו ואוהב בפיו. הליבידו מתחבר אל צורך הקיום באמצעות המציצה והבליעה. אבל צריכת המזון אינה מספקת את הצורך במציצה.
בניסוייו בכלבלבים ואפרוחים הוכיח לוי זיקה למציצה או נקירה מעבר לצורך בהזנה.
אזור מוכלל
אברי החישה בגוף כולו
קליטה והטמעה ? השגה פסיבית
האזור האוראלי הוא רק מוקד של צורת גישה כללית ראשונית אל החוץ, שבה מתפקדים העיניים, העור וכל שאר החושים.
כשם שהילד זקוק לשם קיומו וגדילתו לקליטת מזון ולשתייה, כן הוא זקוק לקליטת גירויים. הוא קולט בכל גופו וחושיו ? בראייה, מישוש וכולי, את הגירויים שנקרים (פסיבית!) בתחומיהם.
כשמושאי הקליטה מסופקים לילד לפי צרכיו יתפתח אמון בסיסי.
1 ב': תת-שלב שני
אזור מפתח
אופן
שיניים
נשיכה ונגיסה
הילד מסוגל לא רק לנגוס במזון מוצק, אלא גם לנשוך כדי להרגיע את כאב החניכיים מבקיעת השיניים. האם נרתעת מהנשיכות ומרתיעה מהן את השד עד כדי גמילה גמורה.
אפילו אם עד כה (שלב 1א) לא היתה להם כל עילה, עתה אין מנוס מחוסר האמון והחשד. אף סביבה לא תוכל למנוע את הטראומה הכרוכה בנשיכה.
אזור מוכלל
החושים, הזרועות, הגופה
נטילה ואחיזה ? השגה אקטיבית
הילד מסוגל להושיט זרועותיו ולתפוש בידיו, לשנות תנוחות, להתהפך, ואולי להתיישב כדי להסתכל ולקחת.
הילד נוטל בחושיו כמו בידיו. הוא בוחר בחפץ תוך הנחיית מייצגי גוף, לוקח, חוטף ומחזיק עצמים, או דוחה, דוחף ומפיל אותם. העיניים לומדות להתמקד, לבודד עצמים מרקע, ולעקוב אחריהם; השמיעה ? להבחין ולמקם קולות משמעותיים.
אם ישנו ויסות הדדי עם האם, וההשגה באה על סיפוקה, יתפתחו יסודות אני הדרושים לאופניית הנתינה. אם בהעדר ויסות הדדי אין סיפוק להשגה, תשתלט השגה דמיונית ובקשה ליטול את כל שאינו ניתן. התוצאה יכולה להיות קיבעון: אדם חמדן שתמיד מנסה רק להשיג.
יש לציין: האם המונעת את השד, מחזקת את תחושת הרוע הבסיסי המלווה את כאב השיניים ואת השלכותיו התוקפניות. הכעס הוא לא רק על השיניים המציקות אלא על האם המסכלת ועל עצמו שבנשיכותיו הוא פוגע בשפע והורס את הטוב. כמרע לאם ועושה אותה לרעה מצטרף הילד אל כוחות הרוע ונשאר לתמיד בבלבול סדיסטי מזוכיסטי, אלא אם כן הוא משליך (כפי שמלמדת מ. קליין) את כל הרע שבקרבו על האם, מפצל אותה לאם רעה וטובה, ומוכן להתנתק ממנה.
נשאלת השאלה אם הזנת הבקבוק הנפוצה היום אינה הופכת את כל התורה הזו על פיה. והתשובה היא: לא לגמרי. כי: 1) עדיין ישנם הכאב שאין לשככחו אלא בנשיכה, רצון עז לנשוך והרבה נשיכות של הסובבים. ובוודאי שאורחות השלב המוכללות (בהן נדון מיד) כלל אינן נפגעות כשהילד אינו יונק. ישנן הרבה נטילות (אף עד הפה) והרבה מביניהן נאסרות ("לא", "ולא" "ולא") וגורמות לענישה. 2) מעבר להרגעת הרעב עדיין מעניקה ההאכלה מבקבוק מגע, חום ואהבה, הממלאים את צורכי הקליטה והקבלה האוראליים (שלב 1 א'). לכן, מומלץ להחזיק את התינוק בחיק בשעת האכלתו, ואין מה לומר שיש למלא את הצרכים האלה גם בכל השלבים הבאים.
2. שלב אנאלי-אורתוראלי-שרירי
אזור מפתח
אופן
פי הטבעת
עצירה ושחרור, (החזקה והרחקה, התאפקות והפרשה)
הצואה נעשית מוצקה. מתחילה שליטה שרירית בהפרשה.
אצל הילדה, נורמלי שהתפיסה (האוראלית)
וההיאחזות לא יישארו בפה ובפי בטבעת, אלא יעברו לנרתיק.
רופאים נתקלים בילדים המנסים לדחוף חפצים לפי הטבעת או לשופכה. קיימת נטייה להשתמש בצואה (יותר מאוחר בקללות וגידופים בעניינה) כנשק.
אזור מוכלל
שרירי הסוגר הם רק חלק ממערכת השרירים כולה, שאופיינית לה פעילות כפולה של התכווצות והרפיה.
החזקה והרפיה
החזקה והרפיה לא רק בהרגלי ניקיון אלא בכל ההתנהגות הפיזית (שרירית וחושית), האמוציונלית והחברתית. הילד עוצר נשימתו, הוא נועץ (מחזיק) את עיניו ומסירן (מרפה), הוא אוגר דברים ומשליכם, הוא נאחז בצעצוע או זורקו. באותה צורה ? רגע יילפת באהבה ורגע ידחוף ממנו והלאה.
אופייני לשלב זוג אופנים מקוטב, כשכל קוטב יכול להוליך ליחס של איבה או נטיית חסד.
ההחזקה יכולה להפוך לבלימה סרבנית, מתאכזרת, או לטיפול ודאגה; ההרפיה ? לפרץ שנאה וכוחות הרס או ליחס רגוע של "להניח" ו"לתת לחיות".
קפדנות באילוף לנקיות (עד לאחרונה היתה רבה במערב) תגרום לתופעות הבאות:
1. נסגנות (מציצה, יבבנות, תובענות).
2. היקבעויות, בין אם בצורת הפרעות באזור עצמו או בשרירים בכלל (רפיפות או נוקשות), ובין אם בצורת דמיונות אנאליים טורדניים (כמו פחד מהצטברות חומרים זרים בגוף).
3. התפתחות טרם-זמנה (pre-mature). כלומר, הילד יידחף לאוטונומיה ועצמאות בעשיותיו מבלי שיהיה מסוגל להן.
4. קשיים חברתיים (עוינות).
5. קמצנות (ביציאותיו, אהבותיו וכולי) וכפייתיות. הכפייתיות היא הנוירוזה הקשורה בשלב האנאלי. זהו ניסיון לשלוט בסביבה. כי אם חווית האוטונומיה נשללת מהילד הוא יפנה את כל השליטה כלפי עצמו, ורק בכוח פיקוח עצמי מדוקדק יקנה בעלות ושלטון על סביבתו.
3. שלב גניטלי (ילדי)-תנועי (לוקומוטורי)
אזור מפתח
אופן
הפאלוס והקליטוריס
חדירה
אזור מוכלל
המערכת המוטורית
הבקעה ופריצה
הילד שולט עכשיו בהליכה ומצטיין בלוקומציה חקרנית רבת מרץ ונועזת, המבטאת סוג סדיסטי של גבריות אינפנטילית. גוברת המודעות להבדלי המינים והתפקידים המגדריים כמו לכל התפקידים, שמן הראוי לחקותם.
הילד אינו רק מקבל מה שמזדמן, ואינו רק לוקח לעצמו, אלא חודר אל העולם וכובש אותו.
החדירה היא בכל המישורים: תנועית, קוגניטיבית וחברתית. הילד פורץ ומבקיע למרחב ? בחקרנות; לדברים ? במניפולציה סקרנית; אל מחשבתם ואוזניהם של אנשים ? בדיבור משתלט. בשכלו הוא חודר אל עובדות חדשות; בדמיון הוא חודר אל הנעלם והכמוס; ובחיים החברתיים ? אל מעגלים הולכים ומתרחבים (גן הילדים, החצר, פינת הרחוב) ותפקידים חדשים.
אצל הבת האופן הוא יותר של הכלה, והארוטיזם הקליטורי יתבטא באורחות ההבלעתיים הקלטניים האוראליים. בהתאם, תהיה הבחנתה החושית חדה משל הבן, בעוד שהוא יהיה נמרץ יותר בפעילותו השרירית. הכיבוש יתגלה אצל הבת בלכידה,[7] אם בצורה תוקפנית קנטרנית ופרובוקטיבית של תובענות חטפנית ובעלתנות מרושעת נוסח הכלבתא, ואם בצורה מתונה של משיכה נלבבת או ילדותיות מתרפקת ומתחנחנת.
תסביך אדיפוס אופייני לשלב הפאלי התנועי רב היוזמה, וכל עיקרו שליטה תנועית וגאווה על שאני גדול ומסוגל (כשיר,קומפטנטי) כמעט כמו אבא (ואמא). הכשירויות נהדפות על-ידי הנחיתות הגניטלית שלעולם לא תשיג את אבא. מובן מאליו שבנים יצמידו את חיבתם הגניטלית הראשונה לנשים שסועדות את גופם מצד אחד, ויגלו יריבות עם בעליהן מצד שני. זוהי ורק זו היא מהותו של תסביך אדיפוס, בלא כל אנלוגיה לאדיפוס המלך. בביקורת למובאה שמביא פרויד מדידרו, אומר אריקסון כי אילו היה לילד אונו של גבר, לא היה צריך לאנוס את אמו ולקטול את אביו. שהלא יכול היה לבחור לו מטרות אחרות. היצמדות מאוויי אדיפוס למגיני הילדות היא המסבכת אותם.
4. תקופת החביון
אזור מפתח ואזור מוכלל
אופן
אין. כי התקופה כשמה כן היא ? חביון (מיני). החביון של המיניות הילדית הכרחי משום שהמנגנון הגניטלי טרם הבשיל, ומושאי התשוקה המינית (האדיפלית) אסורים לצמיתות.
אין אופן לא של אזור מפתח ולא של הכללתו. כי הם אינם בנמצא. ישנה רק האופנייה ? העיסוק, שהוא עידון ההתעסקות (של האופנייה הקודמת) ממיניותה.
אם כדמויית התעסקות מינית, ההתעסקות היא פשפשנות לשמה, הרי שהעיסוק הוא ענייני, תכליתי וממושטר. זהו גיל של עיסוק בעולם והתמודדות אתו. תקופה זו מוקדשת להכרה, לרכישת ידע, מוסר, ערכים וכולי. ההתגברות על תסביך אדיפוס, הפותחת את השלב, מסייעת להפניית היוזמה למטרות ואידיאלים רצויים. בעקבותיה באה למידה מהירה, שקידה לגדול ולקחת חלק במעשים ובחובות, לעסוק במקום להתעסק עם דברים ואנשים ולהתחבר לבני אותו גיל למטרות תכנון ובנייה.
5. התבגרות
אזור מפתח ואזור מוכלל
אופן
האזור הגניטלי.
קשור בשינויים פיזיולוגיים ומיניים מרחיקי לכת ואיתם שינויים מהירים מוכללים בגדילה, המצוינים בדרך כלל בשם "הקפיצה ההתפתחותית". בקיצור, כל מה שנכלל ב-puberty.
למרות שעדיין יש יסודות גופניים לחלוקה, נפסקים האופנים והאופנייות, ורק ערכי אני מאפיינים מכאן והלאה את השלבים הנעשים שלבי אני בלעדיים. כל התופעות של גיל ההתבגרות משויכות לערכי האני שלו: זהות לעומת מבוכת זהות.
כל האורחות (ואיתם יסודות האני) יכולים לתפקד בכל שלב דרך אזור המפתח שלו ובכפוף אליו.
למשל:
בשלב האוראלי הראשון
יתגלה
אורח ההבלעה
בנגיסת חניכיים
אורח ההפרשה
בפליטה
אורח ההחזקה
בחישוק שפתיים ולסתות. יכול לנבוע מחשדנות אנאלית:
שהנכנס לא יישאר בפנים.
האוטונומיה האנאלית תתגלה בניסיון להשתחרר (ולשחרר יד, רגל וכולי) מאחיזה חזקה (אריקסון 1971 עמ' 95).
אורח ההחדרה
בהבקעה, דחיקת הראש אל תוך השד, שאיפתו, לפיתתו, טפיחה עליו.
בשלב הגניטלי הבוגר
יתגלה
אורח הנשיכה
אצל ההומוסקסואל המבקש ללכוד את אונם של גברים.
אורח ההפרשה-החזקה
בשפיכת זרע מוקדמת או מעוכבת חלקית.
בדומה לכך יכולים אורחות האיברים לשלוט בתפקודים השונים עד שייעשו בהם לקיצוניים (ומגוחכים). כך, למשל, בתפקוד השכלי.
הבלעה והטמעה של אינפורמציה, שיכולה להפוך לבולמוס של חטיפה מכל הבא ליד.
תתגלה
בכפוף לאורחות האוראליים
בהחזקה אגואיסטית של אינפורמציה או מסירתה לזולת בצורה העולה על גדותיה. שתי אפשרויות אלה עלולות להגיע לקיצוניות כזו שהאדם ידמה לאסם אינפורמציה בלתי מעוכלת, או ירעיף אינפורמציה ללא גבול.
ההחזקה תוכר גם כהסתודדות עם נתח אינפורמציה וכרסומו ללא תכלית.
יתבטאו
האורחות האנאליים
אצל "אנסים אינטלקטואלים" המתעקשים לנצח בוויכוח ולהבקיע אפילו את חומותיהם של מאזינים שאינם מעונינים ונוחים לקלוט (אריקסון 1971 עמ' 75-76).
יוכר בתחום האינטל-קטואלי
אורח ההחדרה
תורת שלבי האני וגזירותיהם
לאופנים כפי שהם נעוצים באזורי הגוף מצד אחד, ומקבלים את השלכתם הפסיכולוגית כאופניות של יחס לסובב מצד שני, מתווסף בכל שלב צמד מקוטב של יסודות פסיכולוגיים חשובים (אריקסון 1961 פרק ז').
לכל אופן ואופנייה מקבילה תשתית פסיכולוגית כפולה. כל שלב תורם דרך הסיפוק של אורחותיו, דהיינו מתוך המפגש דרכן עם החברה, צמד מנוגד של גורמי יסוד ? חיובי לעומת שלילי ? בפסיכולוגיה של האני. מדובר ב"נטיות" יסודיות, עמדות בסיסיות של האני המהוות "אבני פינה" שלו, אושיות או יסודות אני או, כפי שמכנה אותם אריקסון, "ערכי אני". ערכים ? משום שיש להם ערך רב וחשיבות רבה לאני ולתפקודו, מה גם שהם קובעים את ערכו כפי שיתגלם בזהותו. בלי האיבר החיובי בזוג, לא ייכון האני הבריא, הוויטאלי, המתפקד כהלכה, ולא תכונן זהותו. הוא מהווה "כוח אני", "סגולה" של האני הנותנת לו כוח לחיות ולהתמודד עם התפקידים השלביים ולהמשיך להתפתח.
כמו שהאיבר החיובי שבקוטבי האני בבחינתו כהישג התפתחותי של האני תורם מרכיב חיוני להתפתחות האני, כן מהווה כל איבר שלילי מרכיב התפתחותי בעייתי. ערכי האני הם, אפוא, "אבני בוחן" (אריקסון 1961 עמ' 183) לעוצמתו של האני, ומבטיחים את ההצלחה או הכישלון שלו בתפקוד. עליהם עומד האני או נופל.
הצמד המקוטב שייך לפסיכולוגית האני הן כשלעצמו, כזוג אושיות האני, והן בתפקיד שהוא מטיל על האני. כמתנגש בתוכו מציג כל צמד "סכסוך גרעיני" או "משבר גרעיני". משבר ? לא במובן של שבר, הרס, שואה, אומר אריקסון, אלא במובן של מפנה, ולאו דווקא חד (אריקסון 1961, אריקסון 1971 עמ' 95-96). מההתמודדות אתו יוצא, מבלי להישבר, אדם חדש, מפותח יותר, חזק יותר, עם אורינטצייה חדשה וכוחות חדשים. בתפנית קדימה הוא עובר לשלב הבא בהתפתחותו. תהליך ההתפתחות אינו חד וחלק. הוא בנוי על מעברים ורצוף משברים.
מתפקידו של האני נוכח כל משבר שלבי להתגבר עליו ולכונן דפוסי קבע לאיזונו. עליו לפתור את הבעיה במתן עדיפות לקוטב החיובי. אחרת לא יוכל לעבור באופן תקין לשלב הבא. כל פתרון (כמו כל משבר לעצמו), מבוסס על קודמיו. במידה שהוא מצליח למלט את הקוטב החיובי ממלתעות ניגודו, הוא מציג הישג חדש המכתיר ומסיים את השלב. כל פתרון מוסיף איכות חדשה לאני, ממד של און גובר. האני יוצא מכל משבר עם תחושת אחדות טובה יותר, שלם יותר ביכולותיו, כמו גם עם עצמו ועם חברתו (אריקסון 1961, אריקסון 1971 עמ' 92, 95-96). פירושו של דבר, שעם ההתגברות על המשבר, אותה התגברות או לפחות כורח התגברות המציין את המשבר כנקודת מפנה, מתחזק האני ומתגבשת זהותו.
כמו שהאורחות השונים יכולים לאפיין טיפוסים שונים, כן קשורים ערכי האני במוסדות חברתיים שונים. קיים קשר בין דת ואמון בסיסי (אריקסון 1971 עמ' 106), אוטונומיה וארגון פוליטי, יוזמה וכלכלה, עמלנות וטכנולוגיה, זהות וריבוד חברתי, אינטימיות ויחסי אנוש, פוריינות וחינוך, אמנות ומדע, יושרה ופילו-סופיה.
הדת מטפחת את האמון לכלל אמונה, ואת הרוע והרשע שבנשיכה היא הופכת, ביחד עם אובדן גן העדן האוראלי, לחטא קדמון. עליו היא מבטיחה לסלוח אם יכופר בתפילות, סיגופים ושאר אמצעי פיוס מאגיים שהיא מספקת לטיפול במשבירים (של מזון, מזל, וכולי) העל-טבעיים הכועסים. הגאולה תהיה החזרת הטוב הראשוני והאמונה בקיומו, הן בחובנו והן בקרב הכוחות הממונים עלינו ועל היקום.
נוכל לתאר את תורת אריקסון כולה ולרכזה בסכימה שלבית המאפיינת כל שלב לפי ארבעה גורמים שיוצגו בארבעה טורים: אזור מפתח, אופן, אופנייה וצמד של יסודות אני.
מספר שלב
שלב
אזור מפתח
אופן
אופנייה
יסודות/ערכי
אני
אופן של אזור מפתח
אופן מוכלל
1
אוראלי, נשימתי-
תחושי-מוטורי
פה
בליעה
קליטה
קבלה
אמון בסיסי
(חשד בסיסי)
השגה פסיבית
שיניים
נשיכה
נטילה
לקיחה
(אמון בסיסי)
חשד בסיסי
השגה אקטיבית
2
אנאלי-אורתוראלי,
שרירי
אנוס (פי הטבעת)
עצירה-שחרור
החזקה-הדחייה
הידוק- הרפיה
מסירה-שמירה,
נתינה-מניעה
אוטונומיה
בושה וספק
3
גניטלי,
תנועי
פאלוס
חדירה
הבקעה
התעסקות
יוזמה
אשמה
4
חביון
עיסוק
עמלנות
נחיתות
5
התבגרות
גניטליות
זהות
מבוכת זהות
6
שחרות
גניטליות
אינטימיות
בדידות
7
בגרות
רבייה
פוריינות
עקרות
8
זקנה
יושרה
ייאוש
בסכימת ההתפתחות האריקסונית שערכנו וריכזנו בטבלא, החידוש המלא של אריקסון לגבי פרויד הוא בטור הרביעי. ערכי האני אינם נמצאים אצל פרויד. הם תוספת מקורית של אריקסון, תוספת המבדילה את תורתו מתורת פרויד ועושה אותה לתורת אני מובהקת מעבר לאמפליקציות
ההתייחסותיות של האני שנחשפות באופנים ובאפנייות כמו בדפוסי הארגון של פרויד.
ערכי האני תלויים באופנים ובאפנייות, שאם לא כן היו מנותקים מגוף התורה ולא היה להם הסבר בתוכה, לבד מההסבר החלקי של הקוטב השלילי, כלומר: כל הישג שלבי של האני ובשביל האני הוא בלתי שלם ופגיע, וכמועד לכישלון מחייב את ניגודו ? בושה מתחייבת מאוטונומיה, אשמה ? מיוזמה (Erikson 1971 עמ' 95-99). הקטבים השליליים בשלבים האריקסוניים (להוציא השלב הראשון, ואולי גם האחרון) מתחייבים מהחיוביים. אך אין בכך די.
אם נתעמק קצת, נראה שביסודו של דבר נגזרים שני ערכי האני המנוגדים מהאופנים ומהאופניות, גזירה שנכנה אותה הגזירה האופקית. ערכי האני הם תוצאה של שיעור מילויים של צורכי האופנים והאופניות. כתוצאה מסיפוקם לעומת תסכולם נוצר הצמד המקוטב של תשתיות האני, החיובי ? מהסיפוק, השלילי ? מהסיכול. מטה-פסיכולוגית, אפוא, מבוססים יסודות האני על התערבות הסביבה באופנים ובאופניות, התערבות המתאפשרת מעצם טבעם התורשתי והבשילתי כיחס לסביבה. שהלא זה, כאמור, מוכנס דרכם אל תוך הגורם המורש עצמו, לעשותם עדות חותכת למהות האדם כיצור פתוח מטבעו ליחסים עם הסובב ולהשפעותיו, גם אם הן נשארות ביסודן אנאקליטיות.
אלא שהגזירה האופקית תופשת, כמובן, רק בשלבים הראשונים שמקורם פסיכוסקסואלי, ואפילו בהם אין היא עקבית לגמרי. רק הקוטב הראשון, האוראלי (על שני תת-שלביו), מוסבר אופקית במלואו, בעוד שעל האחרים ניתן פחות לומר שהם נגזרים מהאופנים ומהאופניות, ויותר שהם פשוט מתגלים בהם. לפחות חלק מהערכים השלביים אינו מתאים יותר או באותה מידה לאופנים ולאופניות, מה גם שהשימוש במונחים של אלה (שמופיעים כבר אצל פרויד) אינו עקבי ואינו מובחן כהלכה. אם ההבדלים ביניהם אינם ברורים, אפשר אולי לוותר על הבחנתם, כפי שעושה אמנם אריקסון כשהוא מדבר רק על סוג אחד של "אורחות" בספרו המאוחר (אריקסון 1971).
כאשר אל קשיי גזירה וטרמינולוגיה רוחביים אלה מצטרפים קשיים אורכיים דומים, מועמדת הארכיטקטוניקה האריקסונית שחשפנו בסימן שאלה. עם זאת, יש להודות שיש בה, לפחות כמתווה כללי, אפילו שהוא אינו לגמרי מודע (בקישוריו), יופי מאלף.
זה המקום להתייחס לקישורים האורכיים שהזכרנו. במקביל למקורותיהם הרוחביים, אמור כל צמד להיגזר גזירה אנכית. כל צמד של אושיות אני מתבסס, פרט לתלותו השלבית, על קודמו ותלוי בו. הוא מתפתח על יסודו ומתקדם מעבר לו תוך דיפרנציאציה ואינטגרציה (כדברי אריקסון) שלו.
(אריקסון 1971 עמ' 93).
באותה נביעה לוגית מצאנו את קולברג וגליגאן מייחסים את שלבי האני של אריקסון זה לזה:
כשאנו פונים אל שלבי האגו האריקסוניים, אנו עוסקים במידת מה ברצף לוגי... בתוך שלבי אריקסון קיימת הדרישה הלוגית שכל דיספוזיציה מאוחרת מובטחת מראש על-ידי כל דיספוזיציה קודמת; שכל אחת היא דיפרנציאציה של הדיספוזיציות הקודמות... אשמה היא דיפרנציאציה של בושה. יוזמה (לעשות כך וכך) היא דיפרנציאציה מאוטונומיה (אני יכול לעשות כך). דיפרנציאציות פרוגרסיביות כאלה הערוכות ברצף... נכללות בכל שלבי אריקסון... כמגדירות דאגות מרוכזות (קולברג 259).
יש לציין: ההתפתחות האנכית של אושיות האני ותפישתה הן דיאלקטיות. ההתפתחות נתפשת (כמו המטריאליזם ההיסטורי) כרצף של משברים ופתרונות הבנויים זה על זה. כל שלב הוא אנטיתטי, נדרש בהכרח (אריקסון 1971 עמ' 325) לאיבר השלילי (האנטיתזה) כמו לאיבר החיובי (התזה), ומגיע לסינתזה בשלב הבא. שכן, נביעתם של הערכים השלביים זה מזה אינה מוגבלת לאפיק האנכי הישר של האיברים החיוביים מכאן והשליליים מכאן. בנוסף להשתלשלותם הישרה של הערכים החיוביים מהחיוביים והשליליים מהשליליים, תלוי כל ערך חיובי גם בערך השלילי ונגזר ממנו.
ערכי אני
חיובי שלילי
חיובי שלילי
חיובי שלילי
כפי שנוכיח להלן, לא רק האמון הבסיסי, למשל, הוא תנאי לאוטונומיה, אלא גם החשד הבסיסי. אילו היה האמון הבסיסי בלעדי, לא היתה כל סיבה לצאת ממנו אל העולם הקשה שבו צריך לעמול בזיעת אפיים ולמות. בלא החרדה (החשד) של השלב האוראלי לא היה כל צורך להתפתח מעבר לו. אם שלב האמון הבסיסי הוא שלב של אחדות גן עדן ראשונית שבה "האני והאחר אינם נבדלים" (קולברג, שם), הרי שהחשד הבסיסי, שיתפרש כחסך (חסך אם, חסך אובייקט), יביא יחד עם האמון לקיטוב של הסובייקט מהאובייקט כתנאי לאוטונומיה (קולברג, שם).
קשה יותר להוכיח אותם קשרים התפתחותיים בשלבים הבאים. האמנם באותה צורה תדחוף גם הבושה (לצד האוטונומיה) ליוזמה, האשמה ? לעמלנות ולפעלתנות? בכל מקרה, כל הסטרוקטורה ההתפתחותית שלפי הבנתנו, מתגלמת בצורה הברורה והמשכנעת ביותר בשני ולכל היותר בשלושת השלבים הראשונים. מהשלב הרביעי, שעדיין ניתן להבין בו את הקשר בין האיבר החיובי ? העמלנות וקודמו ? היוזמה (אף שההבדל ביניהם אינו משמעותי), הולכת הקונסטרוקציה ההתפתחותית ומאבדת את שקיפותה. הקשר של האיבר השלילי לחיובי (כמו נחיתות לפעלתנות) אינו בהיר, ואפילו הנביעה האנכית נעשית בעייתית. כבר השתלשלות האשמה מהבושה מעוררת בעיה, כמו משמעות ההבדל ביניהן, אף שאריקסון נותן בהן סימנים מבחינים (האשמה ? מלפנים; הבושה ? לאחור). הלא בדרך כלל דווקא בושה באה בעקבות אשמה, אלא אם כן הבושה היא אמנם בתכונות משפילות ומבזות, כמו התכונות האנאליות או המיניות בכלל. יהיו התירוצים דחוקים ככל שיהיו, לא תמיד אפשר להנפיקם. הקשר של השלב החמישי, של זהות ? מבוכת זהות, לקודמיו נשאר עלום, אף שעדיין אפשר להסביר כיצד האינטימיות (שלב שישי) מותנית בגיבוש הזהות או האני: רק אני מגובש, עצמאי, עומד ברשות עצמו, יכול להיכנס ללא חשש (מאובדן זהותו) ליחסים אינטימיים.
במקרים הבעייתיים נראה שערכי האני אינם נובעים מקודמיהם, אלא פשוט ממשיגים את הידוע לנו מהניסיון על השלבים והשתלשלותם (בגיל ההתבגרות ? משבר זהות; פוריינות באה אחרי אינטימיות וכולי).
כשהגזירה האופקית נפסקת, שעה שפרויד אינו יכול יותר להנחותה, נשארת הגזירה האנכית לעצמה כחוט שדרה לוגי של תורת אני מובהקת, שהקדמותיה הפסיכוסקסואליות על כל תחכומיהן, על אחת כמה וכמה שבירתן באמצע, אינן מעלות ואינן מורידות לגביה. תורת האני ושלביו היא תרומתו המקורית רבת החשיבות של אריקסון לפסיכולוגיה ההתפתחותית. בעינינו רב ערכה משום שהיא מביאה (בייחוד בשלביה הראשונים) לביטוי קולע את הטמון בתורתו של פרויד (על דפוסי הארגון), ואת ההשלכות ההתפתחותיות ממושג ההתכוונותיות.
כשערכי או יסודות האני מאפיינים את שלבי ההתפתחות כ"שלבי אני" נעשית תורתו של אריקסון, שהניחה מלכתחילה (כמו פרויד), כשהצטרכה לאופנים ולאופניות, את האני ? לתורת אני בלעדית. ערכי האני עצמם נתפשים עתה כמתווכים בין שלבים גופניים (שהלא החלוקה נשארת גופנית עד הסוף: הת-בגרות, בגרות, זקנה) ומוסדות החברה. קשר זה בין היחיד וחברתו דרך ערכי האני, בולט בשלב החמישי, שלב הזהות העצמית. כי אין לך זהות (כפי שתתואר על-ידי אריקסון) מבלי שתוצענה לה הזדמנויות מקובלות בחברה ומבלי שתאושר על-ידי הסביבה. אבל בשלבים הבאים לא תמיד ברור כיצד מצטלבים אדם וחברה בערכי האני, ואפילו הקשר האנאקליטי (של סיפוק ותסכול) של האופניות עם הסביבה אובד. מובן שאריקסון רשאי, בתנאי שיצליח, להיפטר מהיסודות הפרוידיאניים של תורתו ההתחלתית. אבל אלה, בדמות האורחות, כבר הגופניים, עומדים, כפי שנראה להלן, ביסוד גישתו החברתית, ונמצא שבלי הגורמים הפרוידיאניים מנותקת תורתו הייחודית אפילו מהאוריינטציה הפסיכו-סוציאלית שלה, מה גם שהיא משאירה לחסדי האינטואיציה את התאמת הערכים השלביים לגיליהם.
עם זאת, תורת שלבי האני של אריקסון עומדת בפני הדרישות מתיאוריה התפתחותית: יש בה שלבים, וכפי שניכר מגזירתם האנכית), הם מסודרים ברצף עקבי, כדלקמן (Erikson 1971 עמ' 94):
יושרה
לעומת
ייאוש
פוריינות
לעומת
עקרות
אינטימיות
לעומת
בדידות
זהות
לעומת מבוכת- זהות
עמלנות לעומת
נחיתות
יוזמה
לעומת
אשמה
אוטונומיה
לעומת
בושה וספק
אמון בסיסי
לעומת
חשד
8
7
6
5
4
3
2
1
דרורה בן-צבי התמחתה בפסיכולוגיה ופילוסופיה, והתמסרה למחקר הקשר בין שני תחומים אלה. במשך שנים עבדה כפסיכולוגית וכיועצת חינוכית, מבלי לוותר על הצד התאורטי ולפתחו. הרבתה להרצות בפני מורים, הורים ותלמידים, וסיימה את הקריירה המקצועית שלה כמרצה לפסיכולוגיה מטעם אוניברסיטת חיפה במכללת תל-חי ובמכללת עמק יזרעאל. ספר זה הוא תמצית מחקר של שנים, בניסיון לגשר בין הפן המעשי לפן התיאורטי של הפסיכולוגיה, תוך הישענות וחזרה מתמדת לציר המרכזי של החשיבה האנושית: הפילוסופיה, מהעת העתיקה ועד ימינו אלה.
