מה מסמל המבול בנפש האדם על פי חכמת הקבלה? 

"ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים, כל אשר בארץ יגוע" (בראשית ו' י"ז). רש"י: מבול - "שבלה את הכל שבלבל את הכל". עכ"ל. למעשה מבול הוא דרך היסורים שמביא הקב"ה על האדם כפרט, ועל כל החברה ככלל. והנה אומר הזה"ק (נח אות פ') "מבול היה והמשחית הלך בתוך המבול, וע"כ אמר הקב"ה לנח להסתיר עצמו בתוך התיבה". ושאל רבינו בעה"ס: הלא המבול עצמו משחית הוא את העולם, ומה צריך לעוד משחית שילך בתוך המבול? ועוד: איך ע"י התיבה מסתתרים מן המשחית הזה? הנה המושג מים מסתיר מאחוריו את ב' השאלות של קליפת האהבה העצמית שלנו, אשר באות לקעקע את אחיזתנו בהקב"ה: מה העבודה הזאת לכם, מי הוי"ה אשר אשמע בקולו. הראשונה שאלה נגד האמונה בהקב"ה שהוא הטוב והמטיב, השניה שאלה נגד כל עבודת אהבת הזולת. וע"כ כתוב "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום הוי"ה". ויש לשאול: מה החידוש? הלא ברור שהקב"ה שברא את כל המים בעולם הוא יותר חזק מהם, דהבורא לעולם חזק מן הנברא!? עוד כתוב: אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך הוי"ה שלא נתננו טרף לשניהם". שואל הזוה"ק: האם יש למים שיניים? ולפי הסבר רבינו בעה"ס על המושג מים הדברים מובנים. כי בתוך המושג מים מסתתרים ב' השאלות ההרסניות הנ"ל, והן הנקראות מים הזידונים, והן המבלבלות אותנו מאחיזתינו בהשי"ת, ועל ההצלה מהם אנו מודים לה' ואומרים: "ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם". ולגביהם אנו אומרים "אדיר במרום ה'", כי אצל עובדי ה', מחמת גודל היסורים של השאלות הללו, המנקרות במח, יש באפשרות לסבור שאולי הקב"ה אינו יכול להתגבר על השאלות הללו ולסלקן, דהרי השאלות הללו נראות כמו "מים רבים אדירים", ע"כ מרגיענו דוד המלך ואומר - "אדיר במרום ה'". המושג "מרום", מצביע על רוממות למעלה מהדעת, שהאדם צריך ללכת למעלה מן הדעת שלו, ולומר אשר הקב"ה יותר חזק מן הכל. נמצא, הקב"ה מביא יסורים על האדם, וזהו המבול, אבל בתוך היסורים יושב מחבל, ואלו הן ב' השאלות הללו, אשר באות לחבל באמונתינו בהקב"ה. וע"כ צריך אז האדם להכנס לתיבה. הנה יש בית ויש תיבה. בית מראה על מצב של נינוחות, כמ"ש "בשבתך בביתך". בית מראה על זמן של גילוי כמ"ש "בחכמה יבנה בית", דהיינו שאז האדם רואה ומבין את השגחת השי"ת בעולם, ובתוך מצב זה הוא יושב. ע"כ אותיות בית הן כסדרן ב' י' ת', ולעומתן אותיות תיבה הן למפרע - ת' י' ב', המורה על מצב של דין. ואומר הזה"ק שתיבה היא מדרגת השכינה הקדושה, אשר מהותה הוא ענין האמונה. נמצא שבמצבים כאלו אשר הקב"ה מביא יסורים על העולם, אזי איך יכול האדם להנצל מן "המים", דהיינו מן המשחית היושב בתוך המבול? רק ע"י התיבה שהיא כח האמונה בהקב"ה ובהשגחתו בבחי' "הטוב והמטיב". דהנה נצטוינו לעבוד את הקב"ה מתוך הרגשת שלימות ושמחה, דכיון שהקב"ה הוא שלם בתכלית השלימות, ע"כ לא יתכן להדבק בו ולהתקשר עמו מתוך הרגשת חסרון, דאין ארור מתדבק בברוך. נשאלת השאלה: איך יכול להיות שיש אדם בעולמינו שמסתובב תוך הרגשת שלימות ושמחה, כאילו כל היסורים שבעולם אינם נוגעים לו כלל? התשובה היא - ע"י כח האמונה, דבזמן שהאדם מאמין שכל מגמתו של הקב"ה לטובתינו, דהיינו להראות לנו את שיפלות הרצון לקבל, את שיפלות הגשמיות, בכדי שנחבר את עצמינו עם הטוב שהוא הרוחני, דהיינו חיבור עם הקב"ה עצמו, אז האדם יכול להיות תמיד בשמחה ובבטחון. וכח האמונה הזה הוא התיבה שעל ידה אפשר להסתתר מן המשחית. ומנין לוקחים את כח האמונה הנפלא הזה? ע"י חיבור עם ספרים וסופרים. דהיינו שהאדם ידביק עצמו בספרים כאלו המדברים על דרכי האמונה, וידביק עצמו באנשים ההולכים בדרכי האמונה, ועי"כ יקבל כוחות ללכת בדרך זו.