בשבועיים האחרונים מתנהלת סערה סביב האירועים הקשורים בחקירתו של הרב ליאור. כותבים רבים הבעו דאגה לשלטון החוק לנוכח ההתפרעויות של תומכי הרב ואינספור טורים חריפים נכתבו. הנימוקים מדוע הרב היה צריך לבוא ברורים. אם היינו שואלים אחד מתומכי הרב מדוע הוא לא בא סביר שהיה משיב כי לשלטון במדינה אין דריסת רגל בפסיקת ההלכה ולכן באופן עקרוני אין לחקור רב על פסק שנתן וודאי שלא על הסכמה לספר של רב אחר.
בסערת הדיון הציבורי ושלל האמירות רוויות הרגש והטינה נראה לי שפסחנו על הדיון החשוב ביותר בנושא. כאשר יש סתירה מוסרית בין ציווי תורני לבין נטיית הלב שלנו, מה מכריע? אם נשאל את המתפרעים בשערי ירושלים הם יטענו כנגדנו כי מוסר אנושי מטבעו אינו שלם והמוסר האלוהי הוא היחיד שיש לציית לו. אפילו אם נקבל את הטיעון שמטהר כל מעשה הלכתי בעייתי (כמו הציווי התורני "לא תחיה כל נשמה" ודומיו), הרי פרשנות הלכתית של רב אינה מוסר אלוהי אלא היגיון אנושי. ואם המוסר שלנו כל כך חסר שלמות מדוע אלוהים ברא לנו מוסר? ואיך יכל הרמב"ן להורות לנו לא להיות נבלים ברשות התורה (פירוש על התורה, ספר ויקרא, י"ט ב'), זאת אומרת לשמוע לקול המוסרי שלנו בנוסף לקולה של ההלכה?
איך שאני רואה את זה, אחת המטרות העיקריות של היהדות היא לפתח בנו מוסר טבעי. מטרה שברבות הדורות דומה שנשכחה. אני לא חושב שהגיוני לא להיזהר בחיי אוכלוסיה אזרחית כשצבא נכנס לפעילות בשטח עוין. אני לא מאמין שזה בסדר להרוג ילדים של ה"אויב" כי הם ודאי יגדלו להיות שונאים שלנו. אני חושב שצה"ל הוא צבא מוסרי בגלל שקולות כאלה לא נשמעים בו. מי ייתן ולעולם לא ישמעו בו קולות כאלה.
למען הגילוי הנאות, למדתי בישיבתו של הרב ליאור כמעט שנתיים לפני גיוסי לצה"ל.
_______________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אלחנן הורנמן מהאתר צו פיוס
