" אם ברצונך ליהנות מן החיים עכשיו הוא הזמן.
היום הזה חייב תמיד להיות הנפלא ביותר שבחייך" (תומס דרייר)
ניתן לכנות את הציטוט הזה "קבלה עצמית", לקבל את היום הזה שבא עלינו לטובה ולהפיק ממנו את המרב.
להפיק מהיום הזה את המרב, פירושו לקבל את עצמנו כפי שאנו, לקבל על עצמנו גם אחריות למעשינו.
הקבלה העצמית פותחת ערוצים אל היקום, זה בלתי נשלט, זהו פועל יוצא. בקבלה העצמית אנו הופכים את עצמנו רכים יותר עבורנו ופחות נוקשים אל העומד מולנו.
לעולם, אבל לעולם, לא נוכל להכיל את האחר בטרם אנו מכילים את עצמנו. אדם שלא יכול להכיל ולקבל את עצמו יחוש חוסר נוחות ושייכות בכל מקום אשר אליו יגיע .
אם חוסר היכולת של קבלה עצמית נובע מחסכים של ילדות והיסטורית חיים, הרי שמערכת הגנה מאוד מתוחכמת אך לא הוגנת , תחסום חדירה אל הפנימי שבאדם , אפילו לדברים הטובים שסביב אותו אדם.
ראייה וגישה פרפקציוניסטית מונעת את האדם מקבלה , כיוון שהוא מוצא את עצמו בביקורת שיפוטית על אחרים. ועל ידי כך בעצם עלול לפספס את העיקר שהוא הפתיחות וקבלת האחר ממקום נקי, כפי שהאדם הינו, ומניעת דינמיקה דו סטרית לקבלה בחזרה.
הערכה עצמית נמוכה לא מאפשרת את הקבלה העצמית והסביבה הנותנת, כיוון שהאדם הזה חיי את חייו בתחושה כי לא מגיע לו.
כל אדם באשר הוא יכול לשנות עם עצמו את הבסיס של הגישה הדוחקת החוצה "קבלה עצמית".
עבודה על סוגיית : אני מוערך, מקובל, מגיע לי, אהוב, שייך, בטוח, מוגן, נחוץ, חשוב, משמעותי, סומכים עלי, חכם, מתייחסים אלי, אני קיים! , מביאה לאט את שינוי הגישה והתפיסה.
קבלה ונתינה לרוב מופיעים יחדיו, וכשזה מגיע, זה נוחת כמו גשם. זה לא פוסק, פתאום היקום נראה שונה ואחר ממה שהכרנו.
יש גם דרך אחרת, תמיד יש דרך נוספת להתמודד עם המעצורים של הקבלה העצמית, תמיד צריך לרצות להיות שם.
זאת לא אוטופיה.
זאת מציאות שרבים חיים טוב בתוכה.
אפשר להתחיל בלהעניק לסביבה במקום לשפוט ולבקר אותה, תגלו שזה מייצר מעגל חיובי אשר בתוכו אתם רוצים להיות ולכם רוצים להעניק.
כי לקבל פירושו לתת.
