סיכוי לקשר אישי במערכת החינוך? / מוטי לקסמן, תשע"א
אחת מהתופעות השליליות שהתקופה המודרנית, גם הפוסט מודרנית, נושאת בכנפיה היא הניכור או הזרות בין אדם לאדם. נדיר הוא שאנשים המתגוררים באותו בנין אכן מכירים זה את זה, מעבר לשלום נימוסי במעלית או בחדר מדרגות.
תקווה היא שבמקומות בהם הפעילות היא בין אישית, הניכור יהיה במידה פחותה, ותהיה קרבה אנושית רבה יותר.
בית הספר הוא אחד המקומות בהם מצופה שקרבה אנושית חמה תהיה רווחת.
איני אומר שהמצב לא כך.
אבל, לעיתים נראה ששוכחים את האדם הלומד והוא נתפס כפריט בתהליך ייצור.
הנה דוגמה.
אחת מנכדותיי הלומדת בכיתה א, הציגה בפני משוב מעריך של המורה שלה.
הנה המשוב מהמורה כלשונו, ללא פרטי זיהוי.
<><><><><>
_________ היקר/ה
כל הכבוד על השלמת החוברת
עבדת/עבדת יפה מאד.
במידת הצורך הקפד/י להשלים את החסר ו/או
לתקן טעויות.
בהצלחה בחוברת הבאה
המורה
<><><><><>
המשוב מודפס (זה מהיר יותר, נקי יותר והרי למורה יש מטלות רבות נוספות).
אבל, לא רק שהמשוב מודפס ואינו רשום בכתב יד, אלא הוא בנוי כטופס רשמי קר ומנוכר שאין בו אף קמצוץ של יחס אישי.
אני מגזים?
איך מתייחסת תלמידה בכיתה א למשוב שיש בו "מחק את המיותר"?
מה היא לומדת על קשרי בני אדם?
תגידו אבל בשיעורי ספרות ומקרא דנים בערכים ובבני אדם.
ייתכן.
ברשותכם, אני מטיל ספק; כי הרי מה שמחפשים זה בעיקר ההישג שהוא בר מדידה, וכך גם בר הצגה...
ואם-כן, האם הערכים בשיעורי ספרות ומקרא נדונים במעורבות אישית של הלומדים, או שהם "נאמרים", ונרשמים במחברת?
תשאלו, כל כך הרבה רעש ורק בגלל משוב קטן של מורה לתלמידה בכיתה א?
לטעמי, אין זה קטן וחסר חשיבות.
אני מאמין, שיחס אמיתי מתגלה לא בהצהרות חגיגיות, בדגלים מונפים ובתרועת חצוצרות טקסיות.
קשר אנושי כן ומשמעותי מתגלה דווקא במעשה השגרתי, היומיומי שנעשה כאילו לאחר יד.
"קטנים" כאלה יוצרים מציאות גדולה.
רק אני חושב כך?
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
