כמו היפנים בשעתם, גם הישראלים הם עם של סמוראים. גם הם מתגאים בנפלאות ארצם, מרגישים את עוצמת הדממה בנופים הקסומים, מצפון ומדרום, את השקט הפראי והרועש, המשקיט את הנפש.
לפני ימים מועטים, חזרתי מיום כיף בירדן ונפשי לא ידעה את עצמה מרוב שימחה. מאחר ושהיתי בצפון בבדידותי המזהרת, יכולתי לחמוק מחברת אדם ולהיטמע בנוף למשך ימים מספר. האירוח בכפר בלום היה למופת אולם אני דעתי הוסחה משעשועי האטרקציות הרבות וליבי נמשך לדממה. או אז עלה בזכרוני סרטו של טקאשי קויזומי על פי תסריטו האחרון של אקירה קוראסאווה, "אחרי הגשם". בסרט מתאכסנים סמוראי ואישתו בפונדק דרכים עקב הצפת הנהר. מיד עולה ההשוואה לנהר השוצף שלנו הוא הירדן. גם הירדן זועם במרץ את מימיו הרבים וגם אני חש כסמוראי לכוד בזרמו, אלא שבמקום חרב נתנו לי משוט קיאק ונאבקתי בסחף. הנופים בסרט הם מהממים ביותר ומשרים תחושת שקט הכרחית, כמו סוג של יראה לטבע ולאלוהיו וגם אני חש ביראה זו כשהתבודדתי בנוף הירוק והשקט, הגלילי, הבראשיתי, שלנו. אין ספק שזהות הנופים אחידה היא בפרטים רבים אולם החשוב הוא שהנוף, יותר מהכל, הינו הפתח לנשמת האדם ובהשאלה, לעולם הרוח, כפי שהמזון הינו הפתח לקיבה, משמע לעולם החומר. גם בסרט נאבק הסמוראי שלא להיגרר לעולם החומר אלא להיטמע בנוף ולהישאר רוחני. וגם אני נאבקתי בכך אולם משעברו הימים שבתי לביתי.
יהושע ג. הינו פובליציסט והוגה דעות מטעם עצמו. במאמריו המרתקים, מנסה יהושע לשפוך אור על סוגיות מהותיות בעולמנו, תוך שהוא מערבב זאת בעינייני חולין המתובלים בשפתו העשירה והמתנגנת. יהושע מאמין שניתן לערבב דבר בדבר והוא נאמן לתפיסותיו האידיאולוגיות תמיד.
