אנטישמיות שווה זהב 

"בגללכם לא אוהבים אותנו"
========================
גם כשהמלחין היווני מיקיס תיאודוראקיס, קומוניסט מהאסכולה הוותיקה, נשא נאום אנטישמי כולל השוואות איגנורנטיות בין אברהם ויעקוב לבין פריקלס - גם אז היו מי שהצליחו לזהות זאת לא כאנטישמיות אלא כתגובה מוצדקת למצב בישראל. היו אף מי שהרחיק לכת עד כדי דרישה להתנצל בפני תיאודורקיס!
בין התמונות מעברי הרחוק החרותות בזיכרוני, ישנה אחת הקופצת לי מול הענייניים בכל פעם, שאני נתקל בתופעה הזו. תחנת משטרה אזורית באחת מערי אוקראינה, בה מגישים את הבקשות להיתרי יציאה מברה"מ. שעות קבלה: חצי יום פעם בשבוע ותור הפונים נהיה ארוך. יש לשמור את מקומך בתור שבוע אחרי שבוע בטרם תיכנס אל החדר. מחוץ לתחנת המשטרה עומדים היהודים ומנסים לארגן ביניהם את ניהולו התקין של תור. כמובן, פורץ ויכוח ולא עוברים אלא רגעים מעטים עד תישמע כאן, מול תחנת המשטרה של האויב, בנקודת ההתנגשות בין דוד היהודי לבין גולית הסובייטי, אזעקת קרב של היהודי השפל, שהגלות זורמת בכל עורקיו וכבר חדלה להיות עלבון והייתה לישותו: "בגלל האנשים שכמותך לא אוהבים אותנו!"
תחת שמי מדינת ישראל הקריאה הזו מושמעת בעברית צברית כמעט צחה בקשר לכל עניין שהוא, עד כדי גיחוך. דוגמה אחת: באחד מאתרי חדשות התפרסם מאמר מחמיא לכתיבתו של ניקולאי גוגול. כתבתי הערה, שחסר לי במאמר אזכורו של הפרק המזעזע בספר "טראס בולבה" המהלל את מעשה הטבח ביהודים בידי קוזאקים - הרי גוגול היה הסופר הרוסי היחיד, שירד לשפל כזה. התגובה שלי עוררה פרץ של פולמוס בין המגיבים, מי הוא האשם באנטישמיות - האם זה אני, האם זו כותבת המאמר, האם זה הוא, שהאשים את כותבת המאמר, או שמא אברהם אבינו ושאר היהודים, למעט אותו אחד, שכתב את התגובה.

ניקולאי גוגול ואבי הירושלמי
===========================
תולדות האנטישמיות, סימניה, סיבותיה, דרכי התגוננות מפניה לא נחקרים ולא נלמדים על ידי הציבור הישראלי הרחב. הקמת המדינה הצטיירה לא רק כתשובה הולמת לאנטישמיות, אלא כסוף הפסוק ההיסטורי של תופעות הגלות. הם (האנטישמים) שם, אנחנו כאן - ושלום על ישראל. כל הנושא הצטייר כשייך לעבר הגלותי, שלא צריך לעניין את הישראלי החדש "עז מבט ושחור כפיים".
ברם, החיים אינם מתנהלים על פי המיתוסים של התנועה הציונית. האנטישמיות לא רדפה אחרינו מאירופה, היא קיבלה את פנינו במזרח התיכון ממרוקו עד מלזיה - וגם בירושלים, בדמותם של חאג' אמין אל-חוסייני ותלמידיו הרבים.
כשבאיחור של מספר עשורים נאלץ להכיר האדם הישראלי את התופעה, הוא נעמד משתאה מול כיעורה ועוצמתה ומסרב להבין את מה שקורה. הייתכן, שהקוזאקים, שהיו מנת חלקם של יהודי העיירות המושפלים שוב עומדים מולנו? הייתכן, שישנאו אותי? האיש לא פנה לחפש את התשובה בחיים אמיתיים, בעולם המושגים והדעות של האנשים, שמולם הוא עומד, אלא בעולם המוכר והחמים של המושגים הקבועים הרגילים שלו, העוטפים את תודעתו כצלופן. שם הוא מצא את התשובה הצפה על פני העיסה הדביקה של סיסמאות קצרות ופתרונות שלופים מהמותן: האשמים הם שוב וכרגיל הימניים, הדתיים, החרדים והמתנחלים, "זוועות הכיבוש המשחית", חיילים במחסומים - כל אחד מכיר את הרשימה.
אחת התוצאות היא התפוצה הרבה של הביטויים האנטישמיים החריפים ביותר הרווחים בשיח הישראלי. מתוך בורות ורוע לב אנשים מסוגלים להשמיע ביטויים, שהיו ראויים לפי הקוזאקים ממש. בין המגיבים למאמר על גוגול היה אחד, שאמר לי "להניף את פאותיי ופשוט לשתוק" - וזה בגלל אזכורי את התיאור האוהד מאת גוגל של פוגרום ביהודים! אפשר להאמין, שקוראים לו אבי והוא גר בירושלים?!

עצה טובה מז'בוטינסקי
====================
בקשר לפרשות האנטישמיות החדשות אני מציע לקוראי לחוות חוויה מיוחדת - לקרוא בעיתוני העבר תיאורים של אירועי היום. המאמר "במקום נאום ההגנה" נכתב ע"י זאב ז'בוטינסקי בשנת 1911. המאמר מתייחס לעלילת הרצח הפולחני, שהייתה לאמונה נפוצה בקרב האוכלוסייה הרוסית. ז'בוטינסקי מתאר שלוש תגובות אופייניות, שאותם לובשת התגובה היהודית להאשמה המפלצתית: רגישות יתר, תמימות ועיוורון.
הרגישים מגיעים לסף שיגעון מאימת העלבון והייאוש. התמימים הם אלה המוכנים לרוץ ברחוב, לתפוס אנשים באמרות בגדיהם ולשכנעם בחפותם המוחלטת של היהודים, בהסתמך על עשרת הדיברות ועל זיכויים של היהודים בכל המשפטים הקודמים, בהם נאשמו ברצח פולחני. העיוורים מתעלמים מעובדות ומאמינים, שמרבית האוכלוסייה אינה מאמינה בכזב זה ואף מתקוממת נגדו, כלומר הבעיה איננה קיימת.
ז'בוטינסקי מעמיד את עצמו מול כל שלוש הקטגוריות, ובמיוחד הוא מתכחש לזו האחרונה: "בוודאי, קל ונעים לדמיין, כאילו כל אויבינו רמאים ושקרנים ביודעין; ברם, תפישה כל כך פשטנית של מנטאליות היריב, מובילה תמיד בסופו של דבר, אל המפלות החרוצות ביותר." ז'בוטינסקי מדבר על גויים אשר בחלקם גם חכמים, עדינים ומתחשבים, שכנים וידידים טובים, ובכל זאת מאמינים באפשרותו של הרצח הפולחני. הם אף מבקשים לחקור את הרציחות בהקפדה יתרה, "אחרת היהודים העשירים ישחדו את אלת הצדק הרוסייה ויטייחו את הפרשה."
"גם התמימים טועים", ממשיך ז'בוטינסקי, "אלו אשר על כל צעד ושעל נעמדים בתנוחה גאה ופותחים בנאום הגנה. נימוקיהם חדגוניים כמו ההאשמות של הצד השני... האספסוף איננו מקשיב אל הנימוקים האלה ואיש מההמון איננו מתחשב בהם... כשאת מקומו של הפרלמנט תופסת עצרת המונים, בה ממטירים מהבמה קריאות "עליהום", בה איש איננו שם לב לשיקולי היגיון ואיש איננו מעוניין במסמכים, - אומנות ההגנה מחוסרת כל משמעות... כבר מספר שנים יושבים יהודי רוסיה צפופים על ספסל נאשמים. זו איננה אשמתם. אך מה שכן אשמתם, זה שהם מחזיקים את עצמם במעמד של נאשמים. כל הזמן ובכל כוח גרוננו אנחנו מצטדקים..."
התגובה היחידה, אשר מניחה את דעתו של ז'בוטינסקי: "הלא הגיע הזמן, שבתשובה על כל ההאשמות האלו, נוכחיות ועתידיות, נזיפות, החשדות, עלילות, הלשנות, פשוט נשלב את הידיים על החזה ונטיח בקול רם, ברור, קר ושליו, כנימוק יחיד אשר הציבור הזה מסוגל להבין ונאמר: 'לכו לעזאזל'? מי אנחנו, שנצטדק, מי הם, שיחקרו אותנו?.."
כך כתב ז'בוטינסקי אז: "ההרגל למסור דין וחשבון, בקביעות ובשקדנות, בפני כל ערב רב, גרם לנו נזק עצום ועוד יביא נזק אף גדול יותר. הציבור התרגל לכך, התרגל לשמוע מפינו את נימת התחינה של מואשמים ... אנחנו בעצמנו הרגלנו את שכנינו אל המחשבה, ... שניתן להעמיד לדין את כל העם הקדום אשר חקק חוקים בתקופה, בה השכנים טרם המציאו פוזמקאות... אנחנו סבורים, שהנכונות התמידית שלנו לאפשר חיפוש בביתנו בסופו של דבר תשכנע את האנושות באצילות רוחנו: הננו בפניכם, אין לנו מה להסתיר! זו טעות גסה. אנשים אציליים לעולם לא יתירו חיפוש בביתם, כיסם ונפשם. רק אלו הנתונים במעקב מתמיד מוכנים בכל שעה לעמוד לחיפוש."
מהבחינה הזו, לא השתנה הרבה מאז 1911 ועד היום. מה גורם לשמעון פרס לעמוד ליד ז'אק שיראק ולומר בצרפתית למיקרופון: "צרפת מדינה לא אנטישמית - לא היסטורית ולא אקטואלית." מה גורם לאמנון שחק לומר לאותו שיראק, שהקרבנו את מדחת יוסף הי"ד כדי לא לפגוע בפלשתינים יתר על המידה?.. הלא אותו יצר גלותי בזוי להאשים את היהודי האחר - זה הוא אשם, זה בגללו לא אוהבים אותנו - גובר על החלום הציוני של עידן התמימות?
החברה הישראלית הגדירה קבוצות של "יהודים של יהודים" כדי להעביר אליהם את האשמה היהודית: האנטישמי הזר שונא את כל הגזע, אך "האליטה" של הגזע שונאת באותה שנאה ממש את קבוצות המיעוט, "המגזרים", כשהחרדים והמתנחלים - בקצה שרשרת המזון של החיה האנטישמית.
השיעורים מעולם לא נלמדו על ידי ציבור הימין בישראל. הימין השקיע אנרגיה עצומה בניסיון לשכנע בטוהר דרכיו וכוונותיו, אך "המשורר" יצחק לאור כתב על מתנחל השותה דם של ילד פלשתיני. המתנחלים זעקו בניסיון להתנער ממעשיו של ברוך גולדשטיין, אך אורי אבנרי כתב אז מאמר בשם "כן, הימין כולו!" ("מעריב", יום ו', 3.3.94). לאחר רצח רבין היסטריית הסליחות של הימין הגיעה לשיא חדש, אך דוד טרטקובר גם שנים לאחר מכן שילב בעבודותיו את תמונותיהם של יגאל עמיר, אריאל שרון ואפי איתם. כאשר עלילות מוחמד א-דורה, מחנה ג'נין ומנהרות ברפיח עלו על הפרק, הסתבר מה שידענו גם קודם: מבחינתם של ז'אק שיראק, קופי אנאן ושות', הימין והשמאל שלנו כאחד, שותים את כוסית הדם הפולחנית.

הנאיביות הישראלית
==================
הנאיביות של הישראלי המצוי בענייני האנטישמיות הייתה יכולה לעורר גיחוך אלמלא הייתה מעוררת פלצות. פרופסור ישראלי, שעבד תקופה באוניברסיטה אמריקאית כלשהי הופתע להיתקל בעמית מקומי, שניקה את החדר בו שהה לפניו יהודי, בחומרי חיטוי ואף סיפר על כך בחיוך לאותו ישראלי. יוסי ביילין עמל קשות לקשור קשרים מדיניים וכלכליים עם מדינות המפרץ - כמובן, עם אפס תוצאות. כשהוא נשאל על כך בהקשר לאנטישמיות השוררת באותן מדינות, הוא זעק: "אבל הצלחנו לחדור..!" ברור, שהוא לא "חדר" לשום מקום אלא נתנו לו לבוא. כך עושה כל אנטישמי מצוי כשהוא זקוק לשירותיו של יהודי או צופה להפיק ממנו תועלת: נותן לו לבוא, משלה אותו בתחושת שותפות לעסקים, אחר כך יורק מאחורי גבו ומחטא את החדר. אני משוכנע, שכך עשו לו לא רק באבו-דבי אלא גם בשוויץ...
במציאות המזרח תיכונית, שבה גם הערבים "הפלשתינים" מוחזקים ככלי משחק בידי שליטי ערב ואירופה - גם האנטישמיות הינה כלי להשיג מטרות. לעומת זאת, אומר המיתוס, ישנה כביכול קורלציה כלשהי בין מעשי היהודים לבין רמת האנטישמיות: האנשים הרעים שבינינו גורמים לאנטישמיות וניתן לשכנע את האנטישמים, שאנחנו כן ראויים ליחס אנושי.
אלה אמונות הבל, שמצדיקות את האנטישמיות ואינן מציעות כל פתרון. כל ניסיוננו הרב, שנצבר במאות שנות ההתמודדות עם האנטישמיות מוכיח זאת. אנחנו יכולים להשתדל ללא סוף להיות ילדים טובים - לא יעזור. גם שנים לפני "חומת מגן" והסיקולים הממוקדים סיפרו עלינו, שאנחנו מפזרים על הערבים חומר מייבש עיניים ומחדירים להם סמים וחגורות רדיואקטיביות. מוסלמים שונאי נצרות מוכנים לבכות את מר גורלו של ישו כשמהווה הדבר הזדמנות לבעוט ביהודים.
דרוש לו לאדם בישראל מבנה נפשי מיוחד כדי לפנטז, שהמחסומים של צה"ל או ציד המחבלים גורמים לכך והסרת המחסומים ועזיבת המחבלים לנפשם ישפרו את המצב. שיתוף הפעולה של מנהיגי הערבים עם הנאצים, חינוך בלתי פוסק לרצח יהודים, הפצת הפרוטוקולים של זקני ציון, מלחמה על ידי טרור היו זמן רב לפני תפיסת יש"ע במלחמת ששת הימים ואף לפני קום המדינה ולפני סברה ושאתילה ולפני מחסומי צה"ל - ובכל זאת יש מספיק אנשים לעריכת הפגנות עם שלטים "סיקול - פיגוע" - שיא הזוהמה האנטישמית הישראלית. הכול מרוכז בזה: על היהודי לדעת את מקומו, להניף את פאותיו ולשתוק ולא להילחם ברוצחיו, כי החזרת מלחמה שערה היא התגרות באנטישמים ובגלל האנשים שכמותכם לא אוהבים אותנו...
יש מי שמכנה את האנשים האלה "יפי נפש" הסובלים משנאה עצמית - לדעתי, אסור לומר עליהם "יפי נפש" אפילו בלשון סגי נהור. עדיף לומר במילים ישרות, שמדובר במכוערי נפש, אשר ניזונים משקרים ארסיים ומפיצים אותם. להשתמש כלפיהם בביטוי "שנאה עצמית" - טעות מרה. האנשים האלה אינם מזדהים עם הציבור, אותו הם שונאים אלא מתרחקים ממנו ככל האפשר. נהפוך הוא: אלה הם נרקיסיסטים, הם שונאים אותנו כי זו דרכם היחידה להעריץ ולהאדיר את עצמם!

הניסיון הגלותי
==============
דווקא התגובה עפ"י ז'בוטינסקי, לבוז לאנטישמים ולשולחם אל הכתובות המרוחקות, ש"עזאזל" היא הקרובה שבהן, גורמת להם לקפל את הזנב. אבותיו של חמי חיו בבלארוס, באזור, שרבים מהיהודים בו התפרנסו מהשטת קורות עצים על נהרות. אלה היו אבותיו, אנשים חזקים, שידית גרזן לא הייתה זרה לכפות ידיהם. אזור זה לא ידע פוגרומים מעולם, עד שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הוקם בקרבתם מחנה גיוס של הצבא הרוסי. המתגייסים החדשים, שבאו ממקומות מרוחקים הציפו את בינתם באלכוהול והסתערו על היהודים. אותם משיטי העצים יצאו נגדם וכתוצאה מכך, חיים נחמן ביאליק לא כתב "על השחיתה" בעקבות מה שקרה שם.
בתחילת שנות ה-50 חמי היה צוער במכללה צבאית בברה"מ. בתקופת האנטישמיות הסטליניסטית ומשפטי הראווה של הרופאים, באסיפה, שנערכה במכללה, בניגוד למה שציפו ממנו, הוא מחה נגד המתקפה על היהודים. חמי הודח מהמכללה ונשלח לפלוגת עונשין לפרק שדות מוקשים, שנשארו לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא היה היהודי היחיד בפלוגת העונשין המורכבת מעבריינים בני עמים שונים, שהאהבה לאלכוהול, אלימות ואנטישמיות היו מן הגורמים המאחדים אותם. אך חמי היה מתאגרף ובעל אופי חזק. לאחד המלעיזים על "פחדנות" של היהודים זרק לידיים לבנת חבלה עם פתיל דלוק. בלילה באוהל היה מרצה להם על תולדות עם ישראל ועל ציונות - והם הקשיבו מוקסמים.

מה שחמי עשה באוהל בפלוגת עונשין ניתן לעשות פה ושם עם אלה, שהם אנטישמים מתוך בורות וטיפשות, אך לא כאשר האנטישמיות מהווה כלי להשיג יותר כסף ושלטון, או לפחות מקווה האנטישמי, שיעלה בידו להשיג יותר כסף ושלטון. האנטישמיות הייתה אחד הכלים השלטוניים באירופה ואסיה, כי היא אפשרה לשלטון לתעל את הייאוש והזעם של ההמונים הרחק מכס המלכות. כך נולדה והתפשטה עלילת הרצח הפולחני. לכן השירות החשאי של הצאר הרוסי פברק בשנת 1897 את "הפרוטוקולים של זקני ציון" וארגן את גל הפוגרומים - לתת בידי ההמון את האשם האלטרנטיבי בכל צרותיו של האיש הפשוט.
ראשי הכנסייה והמדינה בספרד לא היו מוכשרים במדעי כלכלה, אך הסיבות האמיתיות מאחורי גרוש "הזרים" היו כספיות-פליליות, לאו אמוניות. הכנסייה הקתולית הייתה בראש וראשונה מפעל כלכלי אדיר, שגבה דמי חסות מכל אוכלוסיית אירופה. היא המציאה את האנטישמיות בגלל הפחד בפני גיורי הנוצרים, שלו היו נותנים לתופעה לצאת מכלל שליטה, היו עלולים לקעקע את המונופול הכנסייתי בשוק. כמו-כן הנוצרים רצו לשלוט בשווקים ולהלוות בריבית, לכן הופצה העלילות והתרחשו הגירושים ממדינות אירופה שונות. בחלק מהמדינות הבינו מאוחר יותר השליטים, שהנזק הכלכלי הכרוך בגרוש היהודים גדול מן התועלת והחזירו אותם, רק ספרד שקעה עמוק מדי בתוך המלכודת הקתולית ולא היו לה מי שיחליפו את היהודים והמוסלמים בתפקידיהם הכלכליים. ספרד נענשה על הגרוש בפיגור כלכלי, שנמשך מאות שנים.
לקרת סוף חייו, פתח סטלין במסע אנטישמי כדי להטיל על ראשי היהודים את אשמת הכישלונות הכלכליים של ברה"מ, לזרוק אותם טרף לאספסוף ולנעוץ חזק יותר את טרפיו שלו בשלטון. רק לכתו של סטלין לגיהינום בפורים של 1953 הצילה את היהודים.
בגרמניה האשמת היהודים במפלה במלחמת העולם הראשונה הייתה לאחד הכלים החשובים של הגעת הנאצים לשלטון. בעלי ההון הגרמנים תמכו בהם מתוך רצון להיפטר מיהודים מתחרים ולשדוד את רכושם. מאז מתאמצים ההיסטוריונים לפענח את חידת המאה: מה גרם להיטלר להיות כל כך אנטישמי?

***
ניתן לומר, שהסיבות הכלכליות והשלטוניות לאנטישמיות תמיד קדמו לסיבותיה הדתיות או החברתיות. אין בזה כל הפתעה: כל אידיאולוגיה, חייבת לשרת אינטרסים כלכליים ושלטוניים, אחרת היא נאסרת ומושרשת. גם השיסוי של קבוצות אוכלוסיה אלו באלו הינו הכלי הנפוץ ביותר בידי השלטון לשמור על עצמו; האנטישמיות היא הצורה האולטימטיבית של המדיניות "הפרד ומשול". לכן מאחורי כל בריון פוגרומצ'יק לבוש סרבל מזוהם, מדיף ריח וודקה זולה ומניף גרזן, ניתן לזהות בריון מעודן, לבוש בהידור, מדיף ריח בושם וקוניאק, סופר שטרות.