חיים מוות ופרידה 

זהו מכתב "פרידה" שנכתב לחבר אהוב שנפטר לפני כשנה.

חבר יקר, היי, זאת אלה חברתך כותבת לך. עברה שנה מאז שנפרדת מעולמנו הפיזי. אתה ואני משוחחים בדרכים שונות ובחסרונך הפיזי איני חשה כיוון שנוכחותך הרוחנית ליוותה אותי מדי יום במהלך שנה זו. 

כשפגשתי אותך בפעם הראשונה היה זה אחרי ששמעתי ממשפחתך עליך, בחור מוגבל שחוסר חמצן בזמן לידתו יצר פגיעה בלתי הפיכה במוחו, בנוסף, במהלך השנים, אירוע מוחי ריתק אותך לכיסא גלגלים והפך אותך תלוי פיזית באחרים. ואם לא די בכך, מחלת לב תורשתית הוסיפה לכל החבילה עוד הרבה מצוקה. שמעתי עלייך מבני משפחתך, הסתקרנתי מאוד לפגוש אותך אך לא תיארתי לעצמי את גודל החוויה של המפגש עימך.  החלטתי הפעם, לכבוד יום השנה ללכתך, לשתף את הרבים בשיחותינו וזאת לצורך גדילה, צמיחה והתרוממות הנשמה. 

אתה יודע שבשנים האחרונות אני חווה חוויות של התעוררות והבנה את היותנו ישויות רוחניות במסען הביתה. המפגש איתך הוביל אותי לתובנות עמוקות מאוד על מסענו. אנסה דרך מילים אלו לשתף אחרים בחוויה זו, למרות שאיתך ועליך המילים תמיד צרות. 

אנו ישויות רוחניות המתנסות בעולם באמצעות כלים שהם הגוף הפיזי, הגוף הרגשי, הגוף המנטאלי והגוף האתרי (במהלך התפתחותנו האבולוציונית נכיר כלים נוספים אך כרגע הם נסתרים מעיננו). עבודת אנשי הרוח והאור היא התחברות להיותנו נשמות, להיותנו רוח אלוקים, והקושי הגדול והיומיומי הוא התנסות דרך הגופים הללו והתעלות מעליהם לטובת הרוח. זהו מאבק הדורש מחויבות אין סופית, ולא פעם אנו כושלים בו, גם אלו שחרטו על דגלם את סמל האור ואהבה. גם אנו, אנשי הרוח שעושים עבודה מודעת מלאה ברצון טוב, מועדים כל פעם מחדש ונכנעים לכלים המשתלטים עלינו, שהופכים אותנו לרובוטים חסרי חופש בחירה. 

חבר יקר, המפגש איתך הביא לחיי רצון לצניעות וענווה. ביום הראשון אחרי שפגשתי אותך נכנסתי לחדרי ובכיתי, בכי המגיע ממקום עמוק, והתחננתי לבורא עולם שברצוני לחזק את מידת הצניעות והענווה שבתוכי. הבנתי שכל תחושה המתלווה ל"הישג" רוחני ומביאה לגאווה ויהירות הינה אשליה, אשליה הגורמת לנו ליפול שוב במלכודת של הזדהות עם הכלים שבאמצעותם אנו מתנסים. 

חבר, מאז פגישתנו הראשונה כל מפגש איתך טמן בחובו התגלויות ותובנות רוחניות מדהימות. רותקתי אליך והתבוננתי לעומק, ביקשתי מבורא עולם שייתן לי את הזכות לראות מה יש לך ללמד אותי, התפעלתי מיכולתך להתעלות מעל הגופים בהם אנו מתנסים ולהיות מחויב כל העת לרוח – לאהבה. 

הכאבים הפיזיים היו מנת חלקך מיום הולדתך. חשת כאבים פיזיים בעוצמות שאי אפשר לתאר, לעיתים ראינו זאת גם על פנייך. העולם הרגשי שלך היה מן הסתם סוער. הרגשת פחד, חרדה, אכזבה ותסכול. למעשה כל רגש אפשרי היה מנת חלקך בחייך. עולמך המנטאלי היה עמוס במחשבות על מחלות, רופאים, כאב ועוד. אך בכל אלה ולמרות כל אלה הייתה נשמתך זוהרת ומנצנצת באורה. מחויבותך כלפי אהובייך ודאגתך אליהם עוררה בי הערצה. בכל פעם מחדש שאלתי את עצמי איך אפשר לחוות כל אלו, כאבים ופחדים, ועדיין להישאר מחויב לאור, לאהבת הבריות ולדאגה לשלומן, תוך שימת צרכיך בצד? 

חבר יקר, מהיכן מביאים את היכולת להתבונן על החיים ללא טיפה אחת של שיפוטיות; להסתכל על כל הבריות כיצירת מופת של אלוהים; לקבל כל חוויה, אפילו הכואבת ביותר, ללא עוררין ועוד עם חיוך? איך מביאים חמלה והבנה לכל מעשה? מהיכן שואבים את היכולת לחוש כאבים ולהמשיך לאהוב כל רגע בחיים, ועוד לראות אותם כמתנה מאלוהים? 

כיצד בחור שמוגבל פיזית, רגשית ומנטאלית, לפי הגדרות הרפואה הקונבנציונאלית ולפי הגדרות החברה הרציונאלית, יכול להיות כל כך מפותח? הרגשתי כל כך מוגבלת לצידך. למעשה כולנו היינו מוגבלים, מוגבלים ביכולת שלנו לאהוב, לאהוב את מה שיש. בכל פעם מחדש חשבתי לעצמי בחיוך "כולנו מגדירים אותו מוגבל". זה היה גורם לי לפרוץ בצחוק. אנחנו הרי המוגבלים. אנו מוגבלים אפילו ביכולת שלנו לראות אותך, לראות את היופי והטוהר של נשמתך המפותחת. 

הייתי מתמלאת בגאווה על שנפלה בחלקנו הזכות להכיר אותך בחייך, ליהנות מחיוכך השופע אהבה וקבלה, לשמוע אותך אומר "התגעגעתי אליכם". רותקתי מלראות אותך נכנס לחדר ובנוכחותך פותח לאנשים את הלב רק מהיותך אתה, רק מנוכחותך "המוגבלת".  

חברי, יש לי ווידוי, אני מקנאה.

מקנאה ביכולותיך להתחבר לרוח, להתחבר לאהבת אמת טהורה וזכה. ואתה לא למדת שיטה רוחנית זאת או אחרת, לא עשית מדיטציות בחייך, והגעת לשיאה של ההתפתחות הרוחנית בגילומה בגופים אלו.