הסבר תפילת כהן גדול ביום הכיפורים על פי חכמת הקבלה 

פעם בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקודשים . וכך הייתה תפילתו של כהן גדול: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתהיה שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל, בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה", זאת אומרת אם השנה צריכה להיות שנה שחונה, בלי גשמים, אז שכן תהיה גשומה. תמוה מאד: פעם בשנה היה נכנס לקודש הקודשים וזה מה שהוא מבקש??

"ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו". הגמרא במסכת יומא מסבירה - שהיו באים לירושלים ברגלים, והיו נשארים ברגל, ואחר כך חוזרים. המציאות אז לא היתה כמו היום. היום אתה נוסע כשעתיים לכל מקום, אבל פעם זה היה לוקח ימים. זאת אומרת אם למשל היו באים מהצפון, מאזור הגליל, לירושלים, עד שהיו חוזרים זה היה לוקח הרבה זמן, ע"כ היו מתפללים שלא ירד גשם עד שיחזרו הביתה. וכנגד תפילתם הכהן הגדול בא לעשות חסימה. הם היו מתפללים שלא ירד גשם, והוא היה עושה להם חסימה - "ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו". זה מה שהיה מדאיג אותו בקודש הקודשים, עד שהיה מוכרח לעשות חסימה שהתפילה הזו לא תתקבל?? עד כאן קטע אחד בתפילה.

קטע שני: "שלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר". קטע שלישי: "שלא תפיל אישה פרי בטנה". קטע רביעי: "שיתנו עצי השדה תנובתם". קטע חמישי: "ולא עביד שולטן דבית יהודה" - שלא תעבור השליטה מבית יהודה. כל חמשת הדברים הם לכאורה דברים גשמיים. וזה לא מובן. וכי ענינים גשמיים הם שהדאיגו את הכהן הגדול שנכנס לקודש הקודשים פעם בשנה ביום הכיפורים?

לפי כל הלימודים שלמדנו, יום הכיפורים הוא בחינת מלכות דמלכות, כי כל עשרת ימי תשובה מרמזים על עשר הספירות של המלכות, נמצא ראש השנה הוא בחינת כתר דמלכות, ויום הכיפורים הוא מלכות דמלכות. יוצא אם כן שביום הזה יש ענין של ה' עינויים, כי המלכות דמלכות צריכה להיות מצומצמת. ולכן דווקא ביום הזה היה הכהן הגדול יכול להיכנס לקדש הקודשים, ומן הזהר הק' משמע שבקודש הקודשים היה נמשך בחינת ג"ר דג"ר. נמצא שיום הכיפורים הוא יום כל כך גדול עד שנתקנת אפילו המלכות דמלכות, ולכן לומדים שפרצוף המלכות עולה ביום הכיפורים למקום אמא עלאה לקבל מוחין דחיה, ובנעילת יום כיפור מלכות עומדת במקום אריך אנפין, בפעם היחידה בכל השנה. אין עוד מציאות כזו בכל השנה, מפני שכאשר יש תיקון המלכות דמלכות אז נמשכים מוחין דיחידה בנעילה. ולפי כל הנ"ל בודאי שכל תפילתו של הכהן הגדול היתה רוחנית, אלא שחז"ל כדרכם הסתירו אמיתות בשפת מליצתם. וכך צריך לפרש את תפילתו:

"שתהיה שנה הזו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם - אם שחונה - גשומה".

עניין של גשם - הרבי הברכת שלום זצ"ל היה מפרש שהוא עניין השפע שנמשך מלמעלה, שהוא עניין התגלות אלוקות. ובכדי שהשמחה הישראלית לא תהיה תלויה בשום עניין גשמי, אלא רק בעניין של התגלות ה', על זה היה מתפלל - שהשנה הזו תהיה שנה גשומה, שנה שיורד שפע מבורך מלמעלה. שהשפע הזה יאיר את עיני ישראל. וגם אם נגזר שתהיה שחונה ללא גשם, מחמת מצב התחתונים, מ"מ התפלל שכל זאת יאיר אור ה' בתחתונים, בכדי להכינם לתיקונם.



שיתנו עצי השדה תנובתם.

הרבי הברכת שלום זצ"ל גורס: "כי האדם עץ השדה". זאת אומרת בכל מקום שכתוב בתורה ענין עצים, הכוונה על האדם. "השדה" זו השכינה הקדושה, כמ"ש: "שדה אשר ברכו ה'". בשדה גדלים עצים. פירוש: כל הנשמות גדלות בשדה הזה, ונמשכות מהשדה הזה. וכפי שבשדה הגשמי יש סוגים שונים של עצים, כך בשדה הרוחני יש סוגים שונים של נשמות. וכפי שצריך לתת לעץ את כל עבודתו, השקיה וגיזום וכל העבודה מסביב, אחרת לא יצליח, כך האדם צריך לדאוג לתת לעצמו את כל המזונות הדרושים, ושמירה ממזיקים. שמירה מכל מיני עניינים שיכולים לגרום לו לא להצליח.

ע"ז היה מתפלל הכהן הגדול: "שיתנו עצי השדה תנובתם". כי ההבדל בין עובד אלוקים ללא עבדו הוא רק בעניין התנובה שהיא פירות. דהנה "אל אחר אסתריס ולא עביד פרי". הסיטרא אחרא לא נותנת פירות, אבל להולכים בדרכי הקדושה יש פירות לברכה.

יל"ה אשר סיטרא אחרא הוא הרצון לקבל שלנו. לאנשים נדמה שסיטרא אחרא זה מישהו אחר, משהו אחר. סיטרא אחרא זה אנחנו. האדם מורכב מגוף ונשמה, זאת אומרת יש בו סיטרא אחרא ויש בו סיטרא דקדושה. החוכמה היא לנטרל את הסיטרא אחרא שבאדם, לצמצם אותו, ולהגביר את דרכי הקדושה.

ובכדי להבין את ענין הפירות, צריכים להבין את כל העניין של יום כיפור בכלל. אנו עומדים יום שלם, מלילה עד לילה, עשרים וחמש שעות, וצועקים 'סלח לנו! מחל לנו!' כל הזמן אותו ענין: 'סלח ומחל וכפר'. השאלה היא - מה מטרת העניין הזה? ובאמת לכל מושג יש פירוש אחר, דסליחה מחילה וכפרה, הם ג' מושגים נפרדים. אבל כרגע נפרש בפשטות, שאנו צריכים דבר אחד בלבד: שהקב"ה ישרה בתוכנו. זה הכל. אם יש את זה, כבר יש את הכל. נמצא, כשאנו מבקשים סליחה מחילה וכפרה אנו מבקשים את זה, ולא משהו אחר.

נזכרתי במה שהיה נהוג בישיבות, כאשר הייתי בחור ישיבה, בראש השנה, כל אחד היה ניגש לשני, והיו אומרים 'שנה טובה' איש לרעהו. כל אחד היה מבקש: "סלח לי על מה שפגעתי בך". והשני היה אומר 'אני סולח לך'. וכך היו עוברים מאחד לאחד. מאתיים, שלוש מאות איש. אני זוכר שבתור בחור זה היה נראה לי חסר תוכן, למרות שבודאי ע"פ ההלכה צריך לנהוג כך. כי זה היה עניין פורמלי חיצוני, ללא שום הרגש פנימי. אלא ודאי מהות הסליחה היא אור של אהבה שמאיר באדם, אבל זהו רק בזמן שיש הרגש של צער אמיתי, מחמת הרע שבנו.

רבינו בעל הסולם מפרש שעניין סליחה אינו עניין פורמלי, שצריכים למלא פרוטוקולים המוגשים אל הקב"ה עם בקשת - 'סלח לי', והוא נותן לי פרוטוקול עם חותמת: 'סלחתי לך'. רבינו מפרש שסליחה זו מציאות ממשית. פירוש: אם הקב"ה התגלה בך, סימן שהוא סלח לך. אם הוא לא התגלה לך, הוא לא סלח לך. מאד פשוט.

נמצא, מה שאנו בעצם מבקשים ביום כיפור במשך עשרים וחמש שעות זו רק הנקודה הזו - שהקב"ה ישרה בתוכנו. אם הוא סולח אז הוא יכול לשרות בתוכנו. אם הוא לא סולח - "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אבל אם הוא סולח, אזי הוא כן צריך לדור אתנו במדור אחד. זו המשמעות של הסליחה. יש בזה הרבה מדרגות. זה לא שחור או לבן. אבל כל אחד נמצא בדירוג הזה לפי מה שהוא מבקש. הקב"ה לא נותן לאדם מה שהוא לא מבקש. הרבי זצ"ל תמיד היה אומר - יש אדם הבא ביום כיפור ומבקש: "ריבונו של עולם תן לי את האפשרות ללמוד משהו בין מנחה למעריב". ואחד בא ומבקש: "תן לי את האפשרות ללמוד חצי יום". ואחד בא ואומר: "אני רוצה ללמוד יום שלם". ואחד בא ואומר: "אני רוצה לקום בחצות". ואחד בא ואומר: "אני לא רוצה להפסיק לזכור אותך, אני רוצה לזכור אותך כל הזמן". ושאל: למה הראשון מבקש ללמוד רק בין מנחה למעריב? שיבקש מיד את הכל. אלא אינו מבקש בגלל שאין לו מושג בזה. הוא לא יכול לבקש משהו שאין לו מושג בו. כל אחד יכול לבקש לפי המושג שלו, דהיינו לפי התפיסה, ולפי הכלים והחסרונות שלו.

גם בעניין של סליחה וכפרה כל אחד מבקש לפי הכלים שלו. אחד לא יכול לבקש בשביל השני, כי לכל אחד ואחד יש את הכלים שלו. אבל בכללות העניין של סליחה מחילה וכפרה פירושו - שאנו מבקשים מהקב"ה שישרה בתוכנו באופן תמידי, שלכל מקום שנלך נראה אותו, ולא שום דבר אחר. וזה מתחלק לארבע רמות: מעשה - שנעשה רק מה שהוא רוצה. דיבור - שנדבר רק מה שהוא רוצה. מחשבה - שנחשוב רק מה שהוא רוצה. הרגשה - שנרגיש מה שהוא רוצה. ומה הוא רוצה? הוא רוצה רק את האמת. והאמת היא הוא עצמו. הוא לא יכול לרצות משהו אחר ממה שהוא בעצמו. מפני שהוא זה האמת והאמת זה הוא. לכן הכהן הגדול היה מתפלל - "שיתנו עצי השדה תנובתם". זאת אומרת שעצי השדה הנקראים אדם, שיתנו את התנובה, דהיינו את הפירות. ומהם הפירות? אדם עמל ויגע, כל אחד ואחד לפי המדרגה שלו, ורוצה לראות פירות, כל אחד לפי הפירות שלו. הרבי זצ"ל לימד אותנו שעניין של פירות הוא עניין של התגלות ה'. למעשה הסליחה מחילה וכפרה הם הפירות, כפי שפירשנו.

ועד שהאדם לא זוכה לפירות הללו הוא לא יכול להיות בטוח שהוא אכן בדרך הנכונה. אני מדבר פה כמובן רק על אנשים רציניים. על אנשים שרוצים להיות עובדי ה', בני תורה, ששייכים בתורה ומצוות, ובעמל המצוות. אבל אכן עד שאדם לא זוכה לפירות הללו אז הוא לא יודע דבר: אולי כל העבודות הן בגדר סיטרא אחרא? ולסיטרא אחרא אין פירות. שהרי הדברים הם מאד פשוטים; אם עבודתו של האדם היא על דרך הקבלה 'אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד', ואין פירות.



'ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לענין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו'

כבר הסברנו שגשם הוא כנוי לשפע שהקב"ה מאיר לנשמות. וענין עוברי דרכים פירושו כך: יש שתי דרכים - או דרך הקדושה או דרך הטומאה. וכאשר אדם רוצה לעבור מדרך אחת לדרך השניה, הוא בגדר עוברי דרכים. על דרך שרבינו בעה"ס מפרש את מאמר הגמרא: אמר רבא לתלמידיו: במטותא מיניכו אל תירתו תרתי גיהינום (אל תירשו שתי גיהינום). מדובר על אנשים רציניים, שאת העולם הזה ואת כל הענינים הגשמיים כבר עזבו, אבל לעולם הבא שהוא עולם רוחני, הם עוד לא הגיעו. על זה רבא אמר: "במטותא מיניכו אל תירתו תרתי גיהינום". גהינום אחד שעזבו את העולם הזה, וגיהינום שני שלא באו לעולם הבא. נמצא שלמעשה אין להם שום דבר.

וזה נקרא עוברי דרכים - אנשים שרוצים לעבור מדרך של הרצון לקבל לדרך של הרצון להשפיע, את הדרך של הרצון לקבל הם עזבו, אבל אל הדרך של הרצון להשפיע עוד לא באו, דהקב"ה עוד לא נתן להם טבע שני. ממילא אנשים אלו שהם עוברי דרכים, מתפללים שלא ירד הגשם, מפני שאם ירד הגשם אין להם כלים לקבל אותו. רק בזמן שאדם ניתקן בקדושה יש לו כלים מתוקנים. אבל לעוברי דרכים עדיין אין כלים, ולכן הם מתפללים מבחינתם העצמית שלא ירד הגשם, כי הגשם יכול לפגוע בהם. דהנה בזמן שמאיר אור התגלות ה' לאדם שעדיין כליו אינם מתוקנים בעמ"נ להשפיע, מצד אחד זה דבר גדול ונפלא מאוד, מצד שני זה מקבע בו את הרצון לקבל שלו, עד כדי שאחרי שמאיר לו האור הזה קשה ללכת בקטנות ובאמונה, כי כבר התרגל להרגיש את האור. ע"כ, מי שהוא מתוקן, כבר יודע איך לקבל את האור הזה, אבל מי שעוד לא מתוקן, שהוא עדיין בגדר עוברי דרכים, מבחינתו זה נזק, לכן מבחינתו עצמו הוא לא רוצה.

על זה בא הכהן וביקש: 'ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם, בשעה שהעולם צריך לו', זאת אומרת הם מבחינתם הפרטית צודקים, אבל מבחינה כללית אסור שזה ימנע את השפעת השפע למטה. דהנה האור הוא במצב המנוחה המוחלטת, אבל הרבי זצ"ל מפרש שלאחר שהתחתונים החליטו על עניין הצמצום, אזי העליון הסכים על דרך זו. ולכן ב"שמעתי" מפרש 'אני לדודי ודודי לי' - אם אני לדודי, מבחינת התבטלות לעליון, אז דודי לי, דהיינו דודי מבטל את הצמצום ומשפיע את השפע. זאת אומרת בזמן שהתחתונים אינם כדאיים העליון מחזיק את הצמצום. וקשה: הלא העליון תמיד רוצה להשפיע!? אלא העליון הוא במצב המנוחה המוחלטת, והוא תמיד רוצה להשפיע, אבל העליון קיבל את הצמצום שהתחתונים החליטו עליו, פירושו של דבר שהוא מתגלה לתחתונים רק בזמן שהצמצום שהתחתונים החליטו עליו מתבטל. נמצא, הכהן הגדול מבקש שלמרות שיש כאלו שמבקשים שהגשם לא ירד, מכל מקום מכיוון שהעולם צריך לו לכל מיני צרכים וסיבות, שזה לא ימנע.

ובאמת צריך ללמוד זאת בגוף אחד, לא בשני גופים. הכהן הגדול ועוברי דרכים שניהם נמצאים באדם אחד. דיש כאן לכאורה שתי בחינות בתוך האדם, מצד אחד תיקון הבריאה ומצד שני מטרת הבריאה. מצד תיקון הבריאה האדם צריך להגיד: "אני מעדיף להישאר במצב הקטנות, שבמצב הקטנות אני מחובר ומקושר לה' באמת". מצד שני צריכה להיות באדם השתוקקות לגילוי פני המלך. אלו הן שתי בחינות באדם; האדם מצד העוברי דרכים שבו, שזה החלק הלא מתוקן שבו, הוא מתפלל שהגשם לא ירד, והאדם מצד כהן גדול שבו, שכהן גדול נקרא בחינת מטרת הבריאה, מתפלל שהגשם כן ירד. דהנה כהן גדול הוא בחי' חסד שעלה ונעשה לחכמה, חג"ת שעלו ונעשו לחב"ד. וזו בחינת מטרת הבריאה. הוא מייצג את ההשתוקקות הגדולה לראות באור פני מלך חיים.

דהנה שתי בחינות צריכות להיות באדם. שתי הבחינות האלו הן ב' הופכים גמורים. מצד אחד כפי שקראנו בפרי חכם איגרות (עמ' ע'), "גם נפש בלא דעת - לא טוב". ואומר רבינו בעל הסולם שדעת נקראת הכרת הבורא. צריכה להיות לאדם השתוקקות להכרת הבורא. מצד שני ההפך הגמור - אדם צריך לשמוח במצב הקטנות, בעברית פשוטה - גם כשמרגיש עצמו טמבל, שאין לו כלום. הוא לומד, הוא עושה, אבל בפנים אין לו שום דבר, שום תוכן, שום הרגשה. צריך להיות מוכן לשרת את המלך גם כך. והוא כותב שזה מצב משובח מאד, שאז האדם עובד באמת מתוך השפעה, דאין לו כלום, ועובד מתוך רצון להתבטל לעליון, ומרגיש כל הזמן את הצורך לעליון, שאם העליון לא עוזר לו הוא נופל, ואינו מסוגל להחזיק מעמד במצב זה.

"ולקחתם לכם ביום הראשון". אמרו חז"ל: ראשון לחשבון עוונות. בעל הסולם שואל: האם העוונות של האדם הן משהו שצריך לציינו? ואומר שדווקא בזמן שלאדם יש חשבון עוונות, אז הוא נצרך לה'. וע"כ נבחן זה למצב טוב. נמצא דוקא אז הוא מצב שבו האדם נבחן אם רוצה להשפיע לה', או אם רוצה לשמש את עצמו.

'ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו', פירשנו זאת כמו שתי בחינות באדם - מטרת הבריאה ותיקון הבריאה, אבל אפשר להוסיף כאן עוד עניין כאשר הדגש תחת המילים בשעה שהעולם צריך לו.

הרבי הברכת שלום זצ"ל תמיד היה מפרש 'העולם' מלשון העלם והסתר. אם כן לא מובן המשפט הזה - "הגשם, בשעה שהעולם צריך לו", הלא הגשם והעולם הם שני דברים הפוכים, העולם זה העלמה והגשם זה שפע שמתגלה לבני האדם. א"כ מה הפירוש שהעולם צריך את הגשם? ומה הפירוש הכהן מתפלל שלא תכנס תפילת עוברי דרכים לעניין הגשמים, בשעה שהעולם צריך לו. לפי מה שרבנו בעל הסולם מפרש יש בזה עניין מאד נפלא. הוא אומר שלמעשה כל החידוש של כל הבריאה הזו זה העניין של ההעלם. כל מה שהקב"ה חידש בבריאה זו מציאות של העלם וחיסרון. כי במציאות של טרם הבריאה לא שייך דבר ההעלם והחיסרון, כי ממי יעלם הבורא? הווה אומר שהנקודה המהותית של הבריאה זו הפעולה של הבורא לעשות העלם על אורו יתברך.

לכן כתוב: "ביום השביעי שבת ויינפש". ואומר רבינו: משל לאדם שזורק אבן למעלה. כל זמן שהכח של הזורק דבוק באבן היא עולה למעלה, ברגע שהכח נגמר היא יורדת למטה. זאת אומרת ברגע שהפעולה נגמרה היא חוזרת לקדמותה. הירידה שלה למטה זה לא משהו חדש, אלא מכיוון שהפעולה של הזורק נפסקה, חזר המצב לקדמותו. בחזרה לקדמות אין חידוש. נמשל: הפעולה של הבורא היא לעשות העלמה. וביום השביעי שבת, דמפסיק לעשות את ההעלמה, וממילא הכל מגולה. לא צריך לעשות פעולת גילוי. הגילוי זה הדבר הטבעי, ברגע שמפסיק את פעולת ההעלמה.

ובזה נבין אשר העולם צריך את הגשם, כי למעשה כל הפעולות והתנועות וההתחדשות של האדם תלויות בהרגשת החיסרון. כי לפי עצמת הרגשת החסרון של הבורא כך נע האדם, כך מתאמץ לתקן את עצמו, להכשיר את עצמו, עמ"נ שחסרון הרגש הבורא יתמלא אצלו. אם כן האדם בעצם צריך לדאוג להתחדשות החיסרון שבו. שכל הזמן יהיה בו את החיסרון הנכון, ושזה יתחדש כל הזמן. אם הוא פועל כך, ממילא כל השאר זורם באופן טבעי. וסדר בניית החסרון הוא ע"י התפשטות האור והסתלקותו, דרק כך נעשה הכלי, דהיינו החסרון של האדם. לכן כתוב שהעולם צריך את הגשם. כי כשהגשם בא והסתלק - נוצר החיסרון. כשנוצר החיסרון מתחילה כאן פעולה ועבודה מצד התחתונים, למלא את החסרון הזה. נמצא, האדם לא צריך לדאוג למילוי, רק שיהיה בו את החיסרון הנכון, ובזאת הצלחתו. בעצם כל הלימודים שלנו, וכל ענין ספרים וסופרים, הם בכדי ליצור בנו חיסרון נכון. לחיסרון יש כמה פנים: א' - מה חסר לי? וב' - עד כמה זה חסר לי? זאת אומרת האדם צריך להגיע למצב של השתוקקות אין קץ, וזה אפשר לקבל מספרים וסופרים.

לכן כתוב בספרים של רבי נחמן מברסלב שצריך לעשות מהתורות תפילות. פירוש: כשהאדם לומד משהו הוא צריך להתפלל: 'מתי אוכל לזכות לזה'? וכך מעת לעת מפתח חיסרון. והחיסרון אינו צריך להיות על דרך שלילית, דהיינו שהאדם יביט על נגעי עצמו, אלא על דרך חיובית. שהאדם ישתוקק לזכות לכל המדרגות הרוחניות שעליהן לומדים, לכל תיקוני הנפש שבהם עוסקים. בצורה כזו החיסרון לא מוגדר כשמאל. זו תפילה, אבל האדם מרוכז בחיוב, והאדם יכול ללכת עם זה כל היום. זה נותן את כל הרוח חיים באדם.

זכורני שבאתי אל הרבי הברכת שלום זצ"ל באלול האחרון לפני שנפטר, כאשר התחילו לומר סליחות. טענתי בפניו: "כעת שלושה שבועות אומרים 'אשמנו, חטאנו', כל הזמן זה קו שמאל, כל הזמן ביקורת. הלא צריכה להיות רק חצי שעה ביום ביקורת ולא יותר, ואנו שלשה שבועות מסתובבים עם הרגשת 'אשמנו, חטאנו!?" וענה לי כך: "כשאתה אומר את הסליחות, ואת התפילות של הימים הנוראים, אל תסתכל על עצמך. תסתכל באילו מעלות אתה רוצה לזכות". היינו כאשר אדם אומר חטאנו, משמעות הדבר: אני רוצה לזכות למצב שאין בו חטא. ואין המשמעות להיות דבוק ומתבוסס בביצת החטא.