"אילו היית גבוה כשם שאתה טיפש, היתה השמש חורכת את קודקודך".
(אומר למילן קונדרה, חברו הציניקן, ב"הבדיחה", הוצאת זמורה – ביתן, כינרת, 2011).
לאמור, שבשום מצב צבירה עתידי, מצבו של הסופר (כמו גם מצבי שלי), לא יהיו זוהרים, ואור נגוהות אינו ממתין לו או לי וגם לא לאומר, בעיקר בהעדר מוחלט של אופק*.
אמנם המשפט במקור נאמר בצ'כוסלובקיה החדשה, זו הקומוניסטית לאחר המהפכה ב - 1948, שרק החלו בה ליהנות מן הכיבוש הסובייטי, (לאחר כמעט עשור של כובש סימפטי קודם, זה שסר להוראותיו של היטלר), אולם אמירה דומה, והעדר מוחלט של אופק כלשהו, מתאימים גם להלך הרוחות של ישראל רבתי, על סיפה של מהפכת הקוטג'.
הנה עמי החכם והגאה עוד מעט יוצא לרחובות בגין מחירה של גבינה חסרת עידון וייחוד, למרות שהיא נחשבת לגאווה לאומית ועל בטוח מאחדת מחנות ומבטלת גבולות ומחיצות, אולי אפילו בינינו ובין הפלסטינים.
כך, בזכותה של עפרה שטראוס המצודדת והבוסית של תנובה, (המצודדת פחות, אבל עוד יותר נמרצת), מצטרפת ישראל לאביב העמים המזרח תיכוני ונשאר רק לתהות האם ההמון המקומי, ירצה בראשן של שתי גבירות החן, או יסתפק במהלך שיבטיח עבורו הספקה שוטפת של הגבינה המגורענת הזאת וכמה גרושים לפה או לשם יעשו לו את ההבדל, בין מהומות רחוב, לבין המשך של חיים נטולי אופק, שמבטיחים כי בעתיד כלשהו, לא מאוד רחוק, האוטופיה של יונסקו בקשר לקרנפים, תהפוך סוף סוף למציאות ישראלית.
*הצ'כים עתידים להמתין 41 שנה לשינוי, אין לי מושג לכמה אנחנו.
נ.ב. – קיימת אפשרות לגמרי סבירה, שאנחנו ועכשיו זה האופק, ואז אין למה להמתין אלא לחפש את הקרן.
כותב, מבקר ומייחל.
