מהו אימון מנטאלי ומהי הפסיכולוגיה של הספורט? 

כולנו מכירים את הסיטואציה הזו: שחקן כדורגל, כדורסל או אפילו ג'ודוקא מתראיין לאחר עוד כישלון ומנסה להסביר מה קרה. פעמים רבות הוא יסביר שהוא הפסיד ליריב שפשוט היה חזק יותר ממנו מבחינה מנטאלית וידע להתעלות כיחיד או כקבוצה ברגע הנכון. הפרשן המלומד יזכיר לכולנו שזו לא הפעם הראשונה ויקבע נחרצות שהספורטאי הישראלי לא מצליח פשוט כי הוא חלש מבחינה מנטאלית וקורס ברגעי הלחץ.

ועכשיו אני רוצה לקחת אתכם לסיטואציה אחרת: המפגש הראשון שלי כפסיכולוג עם שחקנים ומאמנים בקבוצות איתן אני עובד. השאלה הראשונה שאני שואל אותם היא כמה אחוזים מהצלחה בספורט זה בעצם בראש? לא משנה מהו הענף, התשובות לרוב נעות בין 50 ל-100 אחוז. כשאני ממשיך ושואל כמה אחוז מהזמן מוקדש באימונים לעבודה על הצד הפסיכולוגי והמנטאלי התשובה היא לרוב הרבה פחות.

אז מה תפקידו של פסיכולוג ספורט? ומה זו בכלל עבודה מנטאלית? ברצוני לתת כמה דוגמאות שאולי יבהירו איך אני רואה את הדברים.

בקבוצת נוער עימה עבדתי, המאמן היה נוהג לערוך שיחות מוטיבציה קבוצתיות רגע לפני העליה למגרש למשחק חשוב. הוא היה מדבר בקול רם ובהתלהבות תוך שהיה זורק סיסמאות שמטרתן לעורר את השחקנים ולהחדיר בהם אמונה התלהבות ורוח קרב. אבל מה לעשות שאחד מכוכבי הקבוצה היה נער שלפני משחקים היה מאוד לחוץ ורק רצה להרגע לפני שהוא עולה למגרש. הוא סיפר לי שאחרי שהמאמן היה מטריף את כולם הרגיש שכבר לא יכול לעמוד בלחץ ולפעמים היה צריך לרוץ לשירותים. הפניתי את תשומת לב המאמן לכך והוא אמר שמבין אבל לא רוצה לוותר על שיחת המוטיבציה שהיא חשובה כדי לייצר אחדות קבוצתית ולהכניס התלהבות ואמונה בשחקנים. הפיתרון היה שלאחר השיחה הוא היה ניגש לשחקנים מסויימים, מדבר איתם בשקט ומרגיע אותם. חשוב להבין: למאמן קשה לשים לב לכל הפרטים הללו. המאמן טרוד לפני משחק בהמון דברים אחרים. מעבר לכך, השחקנים לא מרגישים בנוח לפנות אליו עם דברים מסוג זה. כאן המקום של איש מקצוע: לעזור למאמן להבין את הצרכים האישיים של כל אחד בקבוצה ולהוות כתובת עבור השחקנים.  

במקרה אחר בקבוצה שבה הקושי העיקרי היה להתאושש לאחר ספיגת שער עבדנו על קביעת רוטינה קבוצתית לאחר ספיגת שער. רוטינה היא מעין "טקס" קבוע שעוזר לשחקנים במצבי לחץ: יש להם דבר קבוע שעוזר להם ל"כוון את הראש" בצורה נכונה. בספורט אישי אפשר לראות שחקנים עוצמים עיניים, נושמים נשימות עמוקות ומדברים אל עצמם כדי להחזיר ריכוז. תסתכלו על שחר פאר במהלך משחק ותוכלו לראות דוגמה יפה לכך. באותה קבוצה קבענו מה כל שחקן עושה לאחר שסופגים שער. בפגישות קבוצתיות יחד עם המאמן הוחלט מי מוציא את הכדור מהשער, מי שם אותו על קו האמצע, ומי ניגש לעודד את השחקן שעשה את הטעות. גם המאמן התבקש על ידי השחקנים לעודד אותם במקום לנזוף ולגעור בשחקן שלדעתו היה אשם בשער. מעבר לכך, הקבוצה החליטה שבמקום להוריד את הראש ולהתעצבן, יעודדו אחד את השני במילים חיוביות או מחיאות כפיים. את הרוטינה הם גם תרגלו באימונים ולאורך השנה הרגישו שיפור ביכולת לצאת ממצבי פיגור. עכשיו הם כבר חשו ודאות רבה יותר והיה להם פיתרון קבוצתי למצב מנטאלי קשה. לכך גם היתה השפעה על הקבוצות היריבות שבמקום לראות קבוצה שמורידה את הראש ראו קבוצה שדווקא מתלכדת ברגעים הקשים.

ומה הפסיכולוג לא עושה? קודם כל הפסיכולוג לא קובע את ההרכב. הוא לא יכול לחזות מראש באמצעות נוסחאות מתמטיות (שלא לומר נומרולוגיות) איזה שחקן ישחק טוב ביום נתון, ואין לו מטה קסמים שגורם לקבוצה להפוך בן לילה מחלשה לחזקה. כמו כל איש מקצוע בתחום הספורט, הדרך הנכונה להיעזר בו היא להכניס אותו לטווח ארוך כחלק מהמערכת. רק כך יתאפשר לו לעשות את עבודתו: לסייע למאמן להפוך את הקבוצה לחזקה יותר מנטאלית, ולתת דגשים וכלים מנטאליים, לשחקנים כבודדים ולקבוצה כולה.

ומה לעתיד? תחום פסיכולוגית הספורט צובר תאוצה בשנים האחרונות ורבים מהמועדונים המקצוענים מעסיקים פסיכולוג כחלק מהמערכת. בארץ לצערנו הנושא עדיין פחות מקובל. אבל אם נחשוב על כך שבעבר גם לא היו מאמני כושר בקבוצות והיום זה מובן מאליו, אולי בעוד 10 שנים כבר יהיה פסיכולוג שיהיה חלק מהמערכת. הוא יעביר גם כן אימוני כושר. אבל לא כושר פיסי אלא כושר מנטאלי. 

ישי צור, המרכז לפסיכולוגיית ספורט.