קצב, מקצב וקצת על הצב 

קצב הוא אחד השיעורים היפים בחיים עבורי. האנרגיה המתפרצת שלי  רוצה להשיג כל דבר אתמול.

לשמחתי, לחיים יש קצב משלהם ולי הייתה ועודנה ישנה הבחירה  להתאים את עצמי לקצב זה או לאכול סרטים.

אחרי שתיים שלוש ספריות "בלוק באסטר" החלטתי לעצור רגע  ולראות ובעיקר להקשיב, האם החיים מנסים להגיד לי משהו?...

רוב החיים שלי רצתי מהר כאילו אני הולך על גחלים במקדונלד (ואני בכלל לא הודי).בבית הספר המהירות הזו באה לידי ביטוי בריצה.

אפילו למורה להתעמלות שלי קרעתי את הצורה לעיני כל בית הספר.

בריצה זה היה נחמד, אבל בחיים הבוגרים ליכולת הזו לא היה שימוש רב.

אז למה בכל זאת ניתנה לי מהירות?, שאלתי.

באותו זמן של ילדות לא קניתי את הסיפור על השפן והצב,  אבל לימים הבנתי את המסר...

יש פעמים שבהן המהירות נחוצה ויש שהאטה היא זו שמשרתת אותנו.

איך כל זה קשור לחיים או לרוחניות וגם לארץ המופלאה הזו?

בפשטות. אין בזה שום דבר מיסטי. זה גם לא עניין של גאוגרפיה, ולא צריך סדנאות בשביל זה וגם לא להיות מתקשר (ע"פ ההגדרה הרווחת).

אז מה כן ?... "לחיות בתשוקת ליבנו", זה הסוד הגדול. לעשות את מה שאנחנו הכי אוהבים, בלי אבל ובלי חבל.

עד שהתחלתי לצייר לא הבנתי מילה ממה שאמרו לי אחרים,  וגם לא מילה ממה שאני אמרתי. לא בגלל שאני סתום,  אלא שעד שאדם לא עושה את מה שהוא הכי אוהב, הוא גם לא יבין דבר מזה. עד שלא יחווה מעצמו את העוצמה הפנימית,  את אותה תשוקה, גם אם יקרא אלף ספרים וישתתף באלפיים סדנאות, זה לא יקבל ביטוי חוויתי.

אין מי שאוהב שאומרים לו מה לעשות, ואני בוודאי שלא אקח למישהו  את זכות הבחירה.

רק כשאדם בשל מספיק בכדי להקשיב לעצמו, קודם כל,  רק אז יופיעו המדריכים ואיתם "הקבצים" שמזכירים לנו את הפשטות  הקצבית של החיים. איש איש ובחירתו. כל אחד בזמנו, גם אם זה בגיל 10,' גם אם בגיל 30 'וגם אם בגיל 70' וגם... אוקיי הבנתם.

לחיים אין זמן ואין גיל. בכל שלב, אין זה מאוחר להיות מה שאנחנו רוצים.

האלוהים נתן לנו את החיים במתנה, השאלה היא  מה אנחנו עושים עם המתנה הזו?...

כשהאטתי את הקצב נוצרה בהירות ונוצר חלל...,  שהכיל את הידע כיצד להשתמש במהירות שלי ואיך לרתום  את האנרגיה המתפרצת אל נתיב ליבי.

חלק מהציורים אני מצייר מאוד מהר, חלקם יותר לאט,  וכמעט תמיד יש שילוב בין השניים . למדתי גם על סבלנות כשהאטתי את הקצב...

 לפעמים רק בזכות אותה האטה היה סינכרון, שיצר מפגש מדהים עם אדם מיוחד.

 לעיתים, דווקא המהירות הייתה זו שסייעה לי להבין דברים...

******

לוקח זמן ליצירות מופת להתעורר, במיוחד כשישנים הרבה זמן.

יש אנשים שמתעוררים רק רגע אחד לפני שהם עוזבים.

יש גם כאלה שעולים על גגות וקופצים (ירחם השם, מלח מים, מלח מים, חמסה עלינו)...

ואז מתעוררים. חבל שזה לא נמשך הרבה זמן...!!!

יש גם כאלו שמתעוררים וכועסים על עצמם שהם בזבזו הרבה זמן, ואז הם עושים הכול כל כך מהר, בכדי להשלים את החסר.

יש את אלה שלעולם לא יתעוררו וגם זה חלק מהמשחק...

ועד לפעם הבאה שניפגש, היו טובים לעצמכם ולסובבים אתכם.

בהכרת תודה,

ירון פאר