ישראליות כיתרון ולא חסרון 

קראתי השבת את הטור של יאיר לפיד. לפיד כתב הפעם על העובדה שהישראלי תמיד יתייחס למציאות כהמלצה בלבד וישר ינסה למצא דרכים שלא להשלים איתה. לפיד נתן דוגמאות רבות על ההתנהגות שלנו כישראלים מול מצבים שונים בהם אנחנו תמיד חושבים איך ניתן שלא לנהוג לפי החוקים או המובן מאליו. תמיד נחשוב שמגיע לנו יותר או נרצה לדבר עם המנהל או נמצא דרכים להתחכם. ושאר העולם? כמובן שבאופן מוזר הם עובדים לפי כללים ומוסכמות, לא עוקפים בתור, לא מבקשים את המנהל, ואם סגור אז סגור, ואם אין מקום אז אין מקום. אז מה? אנחנו באמת עם סגולה. היתרון הזה של זה בד"כ מוביל ל"חשיבה מחוץ לקופסא" ובאמת לפתרונות לא סטנדרטים, אילטורים ווירטאוזיות מרהיבה. כך אנחנו עם המיוחד בהיקף לא מבוטל של סטארט-אפיסטים וחתני פרס נובל.
לפיד, שכנראה באמת מכין עצמו לפוליטיקה, מתפלא איך זה שדווקא אנחנו זוכים לממשלה משעממת וחסרת מעוף שכזו העומדת כלכך בסתירה למ שאנחנו כעם.
ובכן מר לפיד, זה בדיוק העיניין. חשיבה מחוץ לקופסא עובדת בכל הכיוונים. גם לכיוונים השליליים לכאורה.
אם אני יכול לעשות כסף ומהר, למה לי להקים חברה יציבה לדורות? אם אני יכול לזכות בעוד קדנציה כשר או ח"כ או ראש ממשלה, מבלי שאעשה כלום, מדוע להשקיע ולתת מעצמי ומזמני כדי באמת לשנות דברים ולקדם את המדינה?
אנחנו עם לריצות קצרות. קצורי דרך ומעקפים.
אז מה, למה שנרצה להיות כמו כל העמים?   לעבוד מסודר? לגבש כללים? אינגריטי? לעבוד?...ולאבד את הייחודיות שלנו?

ובכן לא חייבים. אולי לא בקיצוניות הזו אבל גם יצירתיות יכולה להיות שיטה. גם קיצורי דרך יכולים להיות דרך חיים ודרך ניהול.אפשר לחשוב מחוץ לקופסא ובכל זאת להבין היכן יש יתרון לנסיון. אפשר להיות יצירת ובכל זאת לרוץ למרחקים ארוכים,  ובלבד שאנשים יהיו מחוייבים למטרה, לדרך. שתהיה מחוייבות לתנועה קדימה, ליצירה של הכלל - וזה מה שחסר היום. בייחוד בפוליטיקה, בייחוד אצל המנהיגים שלנו.
אפשר להיות כל מה שאתה רוצה בוכל זאת להצליח ובלבד שתהיה לך האחריות, המחוייבות והאינטגריטי בדרך.

ובאמת באימון אישי שאני עושה למנהלים ועצמאים, הדגש הוא תמיד שאין נכון או לא נכון אבל תמיד עלינו לקדש את האינטגריטי והאחריות שלנו כי ללא זה מי אנחנו בכלל?....