אז איפה את בחג? 

הנה כבר החגים בפתח. שוב. ואמא שלי שואלת, אצל מי אתם השנה, אצלנו? אמא, אני עונה, את עוד לא מפנימה. אין אצלי או אצלו יותר. אני תמיד אצלכם. השאלה היא האם הילדים איתי או לא.
כבר עברתי כמה וכמה חגים מאז הפירוד. זו לא תהיה פעם ראשונה. פעם ראשונה שלי בלעדיהם. לקראת החג הראשון שלי לבדי אני זוכרת שנלחצתי כל כך. מה יהיה, חמישה ימים בלי הילדים, חמישה ימים, רביעי חמישי שישי שבת ראשון לבד, כל הסובבים אותי יהיו בחיק משפחתם שלהם, מבלים מטיילים מתארחים ומארחים בדיוק כמו שאני הייתי כל השנים. מעולם לא נתתי דעתי על האנשים הרווקים פרודים גרושים שחיים סביבי בהמונים. חמישה ימים בלי שגרת עבודה, אני וארבע הקירות של ביתי, איך אמלא את הזמן מה אעשה לאן אסע איך אתגבר על הגעגוע.
נכנסתי לפאניקה. אני חייבת לנסוע לחו"ל בימים האלו. לנסוע, למצוא דיל מהיר וזול, למצוא חברה שתצטרף אלי לנסיעה ולברוח מכאן, העיקר לא להיות. אחרי כמה ימים הבנתי שזה מטופש. ראשית, כסף מיותר אין לי במצבי הנוכחי. שנית, משפחתי שלי הורי ואחי הקרובים לי מאוד מצפים שאבלה איתם את סעודות החג. כן, אצלנו אלו תמיד סעודות, ברבים, לעולם אין זה מסתכם בארוחת ערב חג אחת. וביני לבין עצמי אמרתי, שייטב לי להיות איתם, להרגיש את החג ולא להימלט אל תוך עצמי.
ושלישית, החלטתי שראוי לי להתמודד. הרי נכונו לי עוד חגים רבים לבדי. מה טעם בבריחה.
בסופו של עניין, התגעגעתי נורא, אבל הייתי מאוד עסוקה. פקדתי את חדר הכושר בכל יום שניתן היה, נפגשתי עם חברים אחרים שאין להם ילדים, התיישבתי לכתוב, עיסוק שמצריך פנאי ממנו אין לי הרבה בנמצא, ובקושי נותר לי זמן להתארח אצל המשפחה.

אבל גם הפוך זה לא פשוט. כשהילדים איתי בחגים. פתאום מצאתי את עצמי איתם חמישה ימים לבדי בחופשה מן השיגרה. מה עושים? איך ממלאים את הזמן, איך מעבירים את הימים. בעצם היה לי ברור מה עושים, מטיילים. רק שלבד זה קשה פי כמה. לתכנן, להחליט, לקנות, לבשל, להכין, לארוז, לסחוב, לנהוג, לנווט, להדריך, לשמור, להשתחרר ולהנות, לצלם, לארגן, לפרוק, לסדר, לנקות, לקלח, להשכיב לישון, להביט סביב בשביעות רצון.

בטיולים הלא מעטים שכבר עשיתי עם ילדי בעצמי, כמעט ולא ראיתי משפחות חד הוריות של אמהות וילדים. כן אני תמיד מחפשת אותם. והכלל שעובד כשאנחנו בהריון לפיו פתאום הרחוב מלא בעוד נשים בהריון, וזה לא באמת כך אלא שפתאום אנחנו שמים לב להריונות שסביבנו. או כשקנינו נעלי קרוקס ופתאום כולם נועלים אותם...טוב, בעצם באמת כולם נועלים אותם. בכל אופן, הכלל הזה חדל להתקיים. רוב רובם של המטיילים המשפחתיים נמצאים בהרכב מלא ויותר, ולעיתים רחוקות אני רואה אבא עם ילדיו. אבל אמהות? אני תמיד חריגה בנוף. שואלת את עצמי מדוע ובאותה נשימה מתרחב לי החזה, כל כולי מזדקפת ואני מרגישה גאה ביכולתי לצאת לעשות ליזום למלא את חיי ילדי בתכנים וערכים משלי לא רק ביומיום.

והנה החגים שוב בפתח, ואני כבר לא דרוכה, כבר לא במתח. מצפה לשקט המבורך של הלבד, מצפה להמולה השמחה של החג. יש לי מזה ויש לי מזה. וזה לא רע בכלל.