ר?ז?י נו?ף / יעקב פיכמן
א?ין ד??י ל?צ?י??ר ו?ל?ב?ח?ש? ו?ל?ש??ים
ב??י?ד ת??א?מ?ה א?ת ה?כ??חו?ל ב??ו??ר?ד ,
ו?כ?ה ה?ע?לו?ת ב??צ?ב?ע?ים ת?ו?ס?ס?ים
נו?פ?ים ע?ל ה?ב??ד ו?ת?מו?נו?ת ו?מ?ר?או?ת;
כ??י י?ש? ל?ה?ש??הו?ת ר?ג?ע?ים נ?ח?פ??ז?ים
ו?ז?כ?ר ו?ה?ק?ש??ב ו?א?ס?ף ה?פ??זו?רו?ת,
כ??י נו?ף הו?א ל?כ?ד פ??ל?א?י-א?ר?ץ כ??מו?ס?ים,
ו?הו?א ג??ם ח?ד?ו?ש? ה?עו?ל?ם ב??נ??ר?או?ת;
ו?י?ש?, כ??ג?רו?טו?ת, מ?כ?מ?נ??ים כ??נו?ס?ים -
ח?ן ש??ו?א, ז?ה י?ת?ע?ה? , ל?ה?ש??ל?יך? ל?מ??דו?רו?ת,
ו?כ?ב?ש? א?ת ה?מ??ע?ט, ה?ש???מו?ר ב??ר?מ?ז?ים ,
ב??ח?ידו?ת ת?ו?ך? ד??מ?ך? ה?א?פ?ל ע?צו?רו?ת,
ו?בו? ה?נ??צו?רו?ת ו?ה?הו?ד ה?ג??נו?ז?ים;
ו?י?ש? ת??ו א?ח?ד מ?ת?ע?ל??ם, - הו?א י?ק?רו?ת
ת??ב?ל ל?ך? א?ב?דו? י?ח?ש??ף ב??ל?י מ?ש??ים , -
א?ל נ?א ת??ת?י?א?ש? ו?הו?ס?פ?ת?? ל?כ?רו?ת,
ב??ש??ג??ם ב?ו? א?ת??ה. ו?הו?א כ??ת?ב ה?ר?ז?ים,
ו?הו?א ש??ר?ש? כ??ל ח?ן ו?מ?ב?ח?ר או?צ?רו?ת.
שיר שברו כתוכו. כלומר, שיר לא נחפז, לא מסתפק בצבעים תוססים, במשקליו ההדורים.
שימו לב, למשל, איך ניתן היה בקלות לסיים אותו כבר אחרי ארבע צמדי השורות הראשונים. יתכן שזה היה אפילו הופך אותו לאלגנטי, קומפקטי יותר. אבל לא. מעשה כזה היה חותר תחת עצם האמירה של הטקסט. תחת אותו "אין די", שאתו פותח פיכמן. ואכן, השורה הבאה ממהרת להבהיר מדוע חיב היה השיר להימשך: "ויש, כגרוטות, מכמנים כנוסים". והטקסט מתעקש ולוקח לעצמו את השהות להמשיך ולכבוש את המעט הזה.
שימו לב גם כמה קל לקרוא את השיר הזה במהירות. כמה מפתה "להבין את העקרון" ולהמשיך הלאה. אבל "להבין את העקרון" משמעו במקרה הזה בדיוק לא להבין את העקרון. האופן שבו הטקסט מזמין "להחליק עליו", להזרים את העין בקלילות לא מחויבת במורד החרוזים ההדוקים עומד בסתירה ערמומית לתוכן שלו. בכך שהוא מקפל בתוכו, הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, את שני ההיבטים האלה; את ה"יד התואמה" יחד עם ה-"אל נא תתיאש והוספת לכרות", מצליח הטקסט הזה להיות טקסט אקטיבי; כלומר כזה שמזמן לקורא העירני אפשרות לגלות, מתוך המודעות לתהליך הקריאה שלו עצמו, את היחס בינו לבין אותו מקום מושהה שאליו מנסה השיר להצביע.
א?ין ד??י ל?צ?י??ר ו?ל?ב?ח?ש? ו?ל?ש??ים
ב??י?ד ת??א?מ?ה א?ת ה?כ??חו?ל ב??ו??ר?ד ,
ו?כ?ה ה?ע?לו?ת ב??צ?ב?ע?ים ת?ו?ס?ס?ים
נו?פ?ים ע?ל ה?ב??ד ו?ת?מו?נו?ת ו?מ?ר?או?ת;
כ??י י?ש? ל?ה?ש??הו?ת ר?ג?ע?ים נ?ח?פ??ז?ים
ו?ז?כ?ר ו?ה?ק?ש??ב ו?א?ס?ף ה?פ??זו?רו?ת,
כ??י נו?ף הו?א ל?כ?ד פ??ל?א?י-א?ר?ץ כ??מו?ס?ים,
ו?הו?א ג??ם ח?ד?ו?ש? ה?עו?ל?ם ב??נ??ר?או?ת;
ו?י?ש?, כ??ג?רו?טו?ת, מ?כ?מ?נ??ים כ??נו?ס?ים -
ח?ן ש??ו?א, ז?ה י?ת?ע?ה? , ל?ה?ש??ל?יך? ל?מ??דו?רו?ת,
ו?כ?ב?ש? א?ת ה?מ??ע?ט, ה?ש???מו?ר ב??ר?מ?ז?ים ,
ב??ח?ידו?ת ת?ו?ך? ד??מ?ך? ה?א?פ?ל ע?צו?רו?ת,
ו?בו? ה?נ??צו?רו?ת ו?ה?הו?ד ה?ג??נו?ז?ים;
ו?י?ש? ת??ו א?ח?ד מ?ת?ע?ל??ם, - הו?א י?ק?רו?ת
ת??ב?ל ל?ך? א?ב?דו? י?ח?ש??ף ב??ל?י מ?ש??ים , -
א?ל נ?א ת??ת?י?א?ש? ו?הו?ס?פ?ת?? ל?כ?רו?ת,
ב??ש??ג??ם ב?ו? א?ת??ה. ו?הו?א כ??ת?ב ה?ר?ז?ים,
ו?הו?א ש??ר?ש? כ??ל ח?ן ו?מ?ב?ח?ר או?צ?רו?ת.
שיר שברו כתוכו. כלומר, שיר לא נחפז, לא מסתפק בצבעים תוססים, במשקליו ההדורים.
שימו לב, למשל, איך ניתן היה בקלות לסיים אותו כבר אחרי ארבע צמדי השורות הראשונים. יתכן שזה היה אפילו הופך אותו לאלגנטי, קומפקטי יותר. אבל לא. מעשה כזה היה חותר תחת עצם האמירה של הטקסט. תחת אותו "אין די", שאתו פותח פיכמן. ואכן, השורה הבאה ממהרת להבהיר מדוע חיב היה השיר להימשך: "ויש, כגרוטות, מכמנים כנוסים". והטקסט מתעקש ולוקח לעצמו את השהות להמשיך ולכבוש את המעט הזה.
שימו לב גם כמה קל לקרוא את השיר הזה במהירות. כמה מפתה "להבין את העקרון" ולהמשיך הלאה. אבל "להבין את העקרון" משמעו במקרה הזה בדיוק לא להבין את העקרון. האופן שבו הטקסט מזמין "להחליק עליו", להזרים את העין בקלילות לא מחויבת במורד החרוזים ההדוקים עומד בסתירה ערמומית לתוכן שלו. בכך שהוא מקפל בתוכו, הן ברמת התוכן והן ברמת הצורה, את שני ההיבטים האלה; את ה"יד התואמה" יחד עם ה-"אל נא תתיאש והוספת לכרות", מצליח הטקסט הזה להיות טקסט אקטיבי; כלומר כזה שמזמן לקורא העירני אפשרות לגלות, מתוך המודעות לתהליך הקריאה שלו עצמו, את היחס בינו לבין אותו מקום מושהה שאליו מנסה השיר להצביע.
משורר. כותב על שירה ועל דברים נוספים באתר רשימות: http://www.notes.co.il/alex
