בימים שבהם מתקיימות תהפוכות בעולם הערבי, הפגנות, אלימות ,רצח עם ודיכוי הפרט, רצוי לשאול את עצמנו:" להיכן אנחנו הולכים?"
ההיסטוריה מלמדת אותנו שבעולם המערבי מלחמות אזרחים אינן סיפורי מעשיות כי אם חלום בלהות שמתגשם.אלו הן מלחמות עקובות מדם שתכליתן הייתה שינוי הסטאטוס קוו במדינה (החלפת השלטון, שינוי מצב האזרחים במדינה, מלחמות דת או אידיאולוגיה).
אין זה סוד שהמדינה שלנו צועדת אל הלא נודע. הפערים החברתיים רק הולכים וגדלים,ממשלות קמות ונופלות ואינן מצליחות להסתכל מעבר לשנות הקדנציה, השלום שכולנו מייחלים לו רק הולך ומתרחק. אנו נמצאים באחת התקופות המכריעות בתולדותינו. אנו נמצאים בתקופה שבכל העולם מתעוררים רחשי האנטישמיות, הפגנות נגד מדינת ישראל וקיומה ורשע אשר מתעורר במזרח ומאיים לכלותנו. אך גרוע מכל העולם מאס בתהליך השלום וביוזמות המדיניות ומעוניין לכפות על מדינת ישראל את הקמת המדינה הפלסטינאית. מדינת ישראל שמשך עשורים ניסתה ודחפה, לעיתים יותר בנחישות ולעיתים פחות, ליצור שלום ואזור משגשג במזרח התיכון, נכנסה למערבולת שמקום להיות המובילים והיוזמים נעשינו תוצאתיים ומובלים. הרוח בעולם שינתה כיוון ונראה שקברניטי המדינה עוד לא שמו לב שהם שטים נגד הרוח.
אז אני שואל אתכם : "לאן אנחנו הולכים" – האם גם עלינו לייצור מהפכה ולצאת במלחמות ענק למען עתיד ילדנו ונכדינו או שכדאי לתקן את הדברים שהם עדיין ברי תיקון? נראה לי שכולם מבינים כי האפשרות השנייה היא העדיפה- כי בנינו, אין לנו את הפריבילגיה למלחמות פנימיות, כי שכתוב בהגדת פסח "שבכל יום ויום עומדים עלינו לכלותינו" ואנו צריכים לשמור על הלכידות שלנו. אז כמה עוד אפשר לשבת בחיבוק ידיים שאוכלוסיות שלמות נוטלות חלק ואוכלוסיות אחרות נהנות מהדיבידנד - כמה עוד ניתן לאפשר לפוליטיקאים להתל בנו ב"משחק הכיסאות"? מדוע אנו נותנים להם להחליט על עתידנו בזמן שאנו יודעים שרק עתידם מונח לנגד עיניהם?
63 שנים אנו נלחמים על הבית שלנו ולאט לאט רואים את ההתפוררות: הנוער חסר הסבלנות וערכים, מערכת החינוך אינה מתפקדת, תחבורה ציבורית שבקושי עובדת, ועדי עובדים שאת חיינו ממררים, מערכת בריאות שקורסת תחת העומס, בתי משפט שמרוב דיבורים כבר לא רואים את האופק והגרוע מכל ממשלה שהיא חסרת כל תוכן, כמה עוד אפשר לשתוק ?
בימים אלו החלה התעוררות בארץ בכל מיני כיוונים –הפגנות של עובדים ציבוריים שדורשים לקבל את חלקם הצודק מהעוגה, התקשורת שמעלה לתודעה שלנו את חולשת הממשל לעיתים קרובות יותר, אך זהו לא מספיק.צריך לתקן את הבעיה מהשורש – ומהות הבעיה היא הממשל הרופס אשר נאבק בהישרדות ולא בהובלה, ולכן הדרך הטובה ביותר להתחיל בתיקון שיטת הממשל בארץ, שתאפשר להכניס קצת יציבות למערכת הפוליטית. בתקווה שזו תשרה את היציבות ותדע לנצל מכוחה בכדי להביא לשינויים מהותיים בחברה ובמדינה.
זיכרו שבכל אחד מאיתנו יש את הכוח להוביל שינוי רק צריך להאמין ולנסות – אל תוותרו לעצמכם , ואל תיקחו דבר כמובן מאליו.
