ומה? חשבת שלא תשלם? 

ומה? חשבת שלא תשלם ?!

אנשים "זחוחים" מדי בדעתכם לפעמים לגבי נזקים שהם גורמים מבלי משים לגופם שלהם. מילא כשמודבר בבני טיפש-עשרה עוד אפשר לסלוח על זה, למרות שנזקי התקופה הזו הם הגורם העיקרי לכתיבת הדברים, אך כשמדובר באנשים בוגרים מכל שכבות האוכלוסייה זה פשוט מדהים איך כולנו, כל אחד מאתנו, נוהג לפעמים כילד קטן שבטוח ש"זה אף פעם לא יקרה לו"...

הגוף שלנו כמו כל דבר כמעט בחיים, הוא כמו קופה רושמת, את המחיר תמיד משלמים. שום דבר לא הולך לאיבוד, למרות שלפעמים נדמה כך, אז זהו – שלא, באיזה שלב, במוקדם או במאוחר, מגיע זמן התשלום.

מלבד השימוש בסמים למעשה, אין חוק האוסר עלינו לגרום נזקים לגופנו. המדובר בכל תחומי החיים : עישון, תזונה לקויה, אופנה, למשל: נעלי פלטפורמה, נעלי עקבים גבוהים וצרות, ועוד.

בעניין עישון לפחות יש כעת אזהרה על הקופסאות, וחוק איסור עישון במקומות ציבוריים, לא שתמיד הוא נאכף אבל לפחות יש חוק.

העדר חוק האוסר עלינו לגרום לגופנו נזקים, קיים בהמון שטחים.

למשל בבית הספר אין הדרכה והכוונה לגבי פירסינג ונזקיו האפשריים, או עקבים גבוהים ומה שזה מעולל לגב.

מתקיימים יותר לעומת זאת "שיעורי הדרכה" ממומנים מטעם חברות ותאגידים מסחריים (למשל ללא שמות על היגיינה וכד') מה שכמובן אינו מזיק חלילה אך אין לזאת כוונתי הרי.

למרות שהדברים ידועים לכולם, גם לנוער בגיל הטיפש עשרה, אין הרי כמו הדרכה עם צילומים עובדות – לשים את הדברים מול העיניים, פשוט אין. ומה שלא נוח מתעלמים ממנו, במיוחד כשהתקשורת, החברה המתועשת המסחרית, והאופנה זורמים כולם בכיוונים של חדשנות ללא הרף ובכל מחיר, ללא התחשבות מה נוח או בריא.

אצלי למשל גיל הטיפש עשרה התארך קצת, אחרת לא יודעת איך אפשר להסביר את הנזק שגרמתי שנים כה ארוכות לגב שלי.

יש דברים שאין עליהם שליטה, שקורים, אך יש דברים שבהחלט אפשר להימנע מהם, לעשותם אחרת, למזער נזקים.

בצעירותי הלכתי, רצתי, זינקתי מדרגות שתיים שתיים - עם נעלי עקב גבוהות מאד של לפחות 12ס"מ במשך שעות ארוכות כל יום, לעבודה, ואח"כ לבילויים כמובן, במשך שנים רבות.

לפחות את הנזק הזה לגב ולרגליים הייתי יכולה למזער. אבי האהוב ז"ל היה משתגע ממני אך כבר הרים ידיים והפסיק להעיר לי.

אח"כ קרו כמה דברים נוספים שהיו בשליטתי כמו:  נפילה על עצם הזנב כמה פעמים, סחיבת דברים כבדים, וחילוץ חתול אומלל מפח זבל ענקי וכבד ברגע אחרון – על חשבון הגב שלי, כיון שאף אחד לא רצה לעזור והוא עמד להיגרס ולהימחץ באוטו הזבל.

ההורים לא תמיד מצליחים להשפיע, להביא למודעות לשים מול העיניים את הדברים שעלולים לגרום לנזקים בלתי הפיכים אח"כ, אך מדוע לא משרד החינוך? קופות החולים? כן, ואפילו התקשורת?

הרי אם הנזקים הללו היו נמנעי היו נחסכים כספים רבים מהטיפול בבעיות שונות להמון אנשים....

עדיין אני ברת מזל שעם כל אלה לא דפקתי את הגב ברצינות יותר, אבל אני רואה את הנערות עם העקבים, הבחורים הצעירים עם הפירסינג בלשון, ובמקומות שבאמת עלולים לגרום נזקים, נזכרת בעצמי, ושואלת את עצמי יחד אתכם:

איך היה אתכם ?  ומדוע בתי הספר, משרד החינוך וקופות החולים אינם מקיימים מסעות פרסום או תכניות ליתר מודעות לבעיות שעלולות להיווצר במקרים כאלה?

יש מבין? לי לא  כל כך.

נו, טוב, שיהיה. מישהו אמר שאני צריכה להבין הכל?

לפעמים פשוט, אתם יודעים, עושה לי קצת חיוך ציני כשאני רואה שאמהות "מזהירות" ילדים (שכך גדלים) מללטף חתול או כלב (שורטים, נושכים, מלוכלכים, מחלות ועוד מיני דעות קדומות) בזמן שלא אומרים ולו מילה לפירסינג במקומות רגישים לילדים, או להדרכה נאותה לגבי עקבים גבוהים לבנותיהן, מה שעלול וגורם נזקים באמת לאורך שנים ובלתי הפיכים.

פורסם במקור בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2142373/