כתיבת אוטוביוגרפיה 

לתת למילים לשרטט את תוואי חיינו היא צורך, המנחה אותנו - גם מבלי שהתכוונו - לריפוי הנפש. על כתיבת סיפור חיים או אוטוביוגרפיה מתוך התבוננות והבשלה.  

מאת אסנת גזית

אוטוביוגרפיה

כתיבת אוטוביוגרפיה היא תהליך פורקן וריפוי, הסופח איתו סחף ומשקעים של זכרונות ורגשות שהזנחנו, ששכחנו או הדחקנו. בעדינות הם יועלו "על השולחן",אם בכתיבה אישית או באמצעות סופר הצללים הנכון, וינותבו אל עולם ברור ופתור של מילים - מעין מדריך לעצמנו ולפועלנו, עם נקודות ציון הראויות לאזכור.

בעת מלאכת החיים לא תמיד אנו מאפשרים לעצמנו לעצור, להתבונן, להבין את חיינו לעומקם ולהעריך את סך הבחירות שביצענו בתחומים שונים - על נחיצותן והשלכותיהן. ייתכן כי את האובדנים שפקדו אותנו ואת הכאב החד שנלווה אליהם, בחרנו להדחיק בכדי שלא יעכבו אותנו בעשייה הנדרשת בתוך מירוץ החיים והקיום. לחילופין, אנו עלולים לשקוע בתוך האובדן, ומסלולי חיינו אז יתעוותו או יתפוגגו לנוכח הכאב, המבקש להותיר אחריו אדמה חרוכה ונפש מדממת. מטבע הדברים, בהיותנו מחוללי הגלים והמערבולות של חיינו נתקשה להפריד עצמנו מהם ולמדוד ולתאר את תנועתם בעודה מתרחשת בנו - כמהות פעילה או כזיכרון. הצורך להבין, לקרוא לפעולות, לרגשות סוערים, למחשבות, למעללים ולאירועים בשם, ואז לשמרם ולאפסנם במגירות המוח הנכונות לנו - הוא תכונה אנושית המשותפת לנו.

סופר צללים

אלא שלפעמים, כדי  לארגן את זכרונותינו וחוויותינו ולכתוב סיפור חיים אישי - נזדקק לאדם אחר, סופר צללים, אשר יסייע בידינו להפריד את עצמנו מעצמנו... מישהו שיידע להקשיב היטב, ברגישות ובאהדה, להיות עבורנו המצפן היעיל, המרחב העירני והקולט, המסנן טפל מעיקר ומוביל אותנו בבטחה בין אותם גלים ומערבולות. הוא יידע להראות לנו את נופי הדרך אותה צלחנו, להצביע בחום ובעניין על התחנות החשובות לנו - הילדות, הנערות וימי בית הספר, תקופת הצבא, העלייה ארצה והקמת משפחה, הפרנסה, התחביבים וגם הטראומות המייסרות.

I did it my way    ספר אישי  

מרהיב לגלות כיצד אוסף של אירועים בדידים, דמעות, יזע  וחיוכים, הצלחות וקשיים, נשזר לכדי רצף מנומק וקולח של חיים שלמים. האפשרות לעבד ולסכם לעצמנו חוויות חיים משמעותיות, הגיגים, זיכרונות, היסטוריה אישית השזורה בתולדות המשפחה, כל אלה הם מקור לגאווה ותיעוד יקר ערך שישאר לנו ולדורות הבאים. הפיכתן של חוויות אלו לסיפור חיים או ספר אישי יוצר את השתקפותה המזוככת של כברת הדרך שעברנו. לא סתם קרו הדברים, לא סתם עברנו ניסיונות חיים , גרנו, למדנו, עבדנו, יצרנו משפחה. חיינו מתבהרים לעצמנו, כשיש מי שמקשיב ומנווט.

ומבחינתי, כמי שניצבת לצדם של המבקשים לכתוב סיפור חיים, אנסה תמיד להתמסר מעבר לנאמר באמצעות תנועת השפתיים, להאזין גם עם הלב. להיטיב לחדור לעולמם, לתאר עבורם במדויק את רגשותיהם כפי שהיו בזמן אמת, לשבץ שם - כבפסיפס יחיד במינו - את המילים הנכונות בשבילם.

ישנו הצורך של ניצולי שואה, לדוגמה, להותיר לקרוביהם מזכרת שתישאר אחריהם, ובה מפתחות למנעולים אותם התקשו להסיר כל חייהם. הצורך להשאיר זכר ולתעד את שראו או חוו על בשרם גובר אז על הפחד מהכאב הצפוי להתעורר. למעשה, עם כיבושו של פחד זה, התהליך מתקדם בכל אופן לכיוון החלמה. החשיפה המודרכת והמובנית של חיים, על כל גווניהם, היא סגולה לבריאות נפשית. בתום שלב הראיון ובעת כתיבתה של הביוגרפיה בפועל, יחוו האצה של תהליך החלמה זה, כאשר יועלו על הדף קווים לדמותם של חייהם - על הטוב והרע, כמכלול שלם. מילים יחברו אז זו לזו, להביע יחדיו את ייחודיותם ואת נתיביהם הבלעדיים, ויגלו כי אולי, אחרי ככלות הכול, כפי שניסח זאת הזמר פרנק סינטרה - "I did it my way".