אבל מה אני עשיתי?? 

בתפקיד הראשון שלי בשירות בצה"ל, איך אני אנסח את זה בעדינות... טוב, נגיד שלא ממש היה לי מזל עם משטרה צבאית. 

ולמרות זאת, מהיתקלות להיתקלות, לאט-לאט התגבש אצלי ערך שכבר הרבה זמן רציתי לחזק:

רגע ההארה הופיע למען האמת, רק לאחר התלונה ה-6 שקיבלתי (כולן על חוסר דיגום). זה היה בבוקר יום רביעי קריר אחד - במקרה הזה נתפסתי בעודי עובר דרך הטרמינל בכניסה לקירייה, עם כובע צמר על הראש. "לא עשיתי כלום - היה לי קר, אז חבשתי אותו" - זה לפחות המחשבה שהייתה לי בראש לאחר שהשוטרת הצבאית סיימה לכתוב לי את הדוח, והמשכתי פנימה לקירייה, בעודי תוהה לגבי העונש שאקבל הפעם.

נקבע לי משפט ליום שני בשבוע שלאחר מכן. שעה 15:00 בדיוק. אני נכנס למשרד של הרע"ן (ראש ענף) שלי, שם כומתה על הראש, ואומר "שלום". הצגתי את טענותיי, התבססתי על כך שזו תלונה ראשונה שקיבלתי על כובע ושפעלתי בתום לב. הודאתי בעובדות אך כפרתי באשמה, כמתאפשר בנוסח המשפט הצבאי, ואפילו העליתי את הקצין הצבאי שעצר אותי כעד, בתקווה להוציא מגירסתו ספק סביר (ייתכן כי דרמות עורכי הדין שראיתי בטלויזיה בגיל יותר צעיר קצת השפיעו עליי ;) ). לא נראה שעזר - נמצאתי אשם וקיבלתי עונש ריתוק של 3 ימים.

כן, רבים וטובים לפני קיבלו ריתוקים של שבועות, כך שכנראה לא היה לי על מה להתלונן. ובכל זאת יצאתי קצת רגזני מהחדר. אחריי כל המאמצים והציפיות נחלתי מפלה שכזאת במשפט. המוח שלי כבר התחיל להיכנס למצב של מגננה: "אני לא אשם. אני פעלתי בתום לב, לא הפרעתי לאף אחד, וזה לא הוגן שקיבלתי עונש כזה. אני אבקש משפט חוזר." לא הייתי מוכן לקבל את העוול שנגרם לי.

בעודי צועד במסדרונות, מנסה לעשות סדר במחשבות ולהרגיע את רוחי, עברתי ליד לוח מודעות שהיה תלוי על אחד הקירות. הרמתי את עיניי ומבטי נמשך כאילו בהכוונה נסתרת לדף לבן, ועליו מודפס ציטוט כלשהו, מעין שיר ב-5 בתים. הנוסח הופיע כדלקלן:

1) אני הולך ברחוב,

במדרכה יש בור עמוק,

אני נופל לתוכו.

אני אבוד, אני חסר ישע,

אין זו אשמתי.

לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.

2) אני הולך באותו רחוב,

במדרכה יש בור עמוד,

אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו,

אני נופל לתוכו שוב.

אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן,

אבל אין זו אשמתי,

ושוב לוקח לי נצח לצאת.

3) אני הולך באותו רחוב,

  במדרכה יש בור עמוק,

אני רואה אותו,

אני נופל לתוכו בכל זאת... כוחו של הרגל.

עיני פקוחות,

אני יודע היכן אני,

זוהי אשמתי.

אני יוצא מיד.

4) אני הולך באותו רחוב,

במדרכה יש בור עמוק,

אני עוקף אותו.

5) אני הולך ברחוב אחר.

השיר המדהים הזה לקוח מתוך "ספר החיים והמתים הטיבטי", ומתאר את תהליך השינוי על חמשת שלביו.

עבורי זה היה רגע שהביא אותי להבנה פנימית של המושג - 'אחריות'.

לא, אני לא מדבר על אחריות במובן של 'עשית משהו רע - קבל עליו את העונש'. מפני שגישה כזאת במובן של הענשה, לדעתי משליכה את האחריות ברמה כלשהי על גורם שלישי שיושב מהצד, מטיל אימה ומחכה להעניש אותך על כל טעות. לדעתי זו גישה מדכאת ושאינה באמת מאפשרת להתפתח וללמוד. אני מדבר על אחריות במובן של תובנה אחת פשוטה, יש שיגידו אף עמוקה, שברגע שאדם מגיע אליה, במקום להכביד עליו היא דוקא משחררת אותו. תובנה זו אומרת:  'אני הוא הבורא של המציאות שלי, ואני היחידי שאחראי לה.'

עכשיו יבואו הציניקנים ויגידו: 'אבל רגע, איך  אני יכול להיות אחראי למשהו שמישהו אחר עשה, וזה השפיע עליי - הרי אין לי שליטה על מה שהוא עושה!'

אז לכל מי שכבר מכיר את 'חוק המשיכה' או 'הסוד' (ואם נשארתם איתי עד כה, אז אני מניח שרבים מכם שייכים לקטגוריה זו) יכול להבין קצת למה אני מתכוון. כל מה שמתרחש במציאות שאני חי בה, לא היה יכול להתרחש בה אילולא הוא היה קיים באיזושהי צורה בתודעה שלי. בין אם זו חוויה טובה שקרתה לי או אחת רעה (ואגב, זה גם כן עניין של פרשנות ודרך הסתכלות), אנחנו אלו שמביאים זאת על עצמנו, מושכים זאת לתוך בועת ההוויה שלנו. 

כשמבינים את הרעיון הזה, ברור לחלוטין שהשליטה בכל מה שקורה בחיים שלנו נמצאת בידינו בלבד! מכאן נהיה לפתע הרבה יותר קל לקבל את האחריות על חיינו ועל כל מה שקורה בהם, ולאחר שקיבלנו אותה, אז מגיע החופש האמיתי - שכן כעת באפשרותינו לקחת את הדרך שלנו לאן שאנחנו בוחרים. וזו עוצמה אמיתית!

לאחר שקראתי את השיר הזה, משהו אצלי השתנה. חזרתי אל המשרד שלי עם כוח פנימי מחודש. 3 ימי הריתוק עברו עליי בכיף, הכרתי אנשים חדשים, התמכרתי מחדש לזמן קצר למשחק מחשב ישן וטוב, ובעיקר קיבלתי השראה לכתיבת מספר מאמרים, שאת אחד מהם יצא לכם לקרוא בדקות האחרונות. לא פחות חשוב, הלינה במשרד חסכה לי זמני נסיעה ארוכים בבקרים, מה שאפשר לי לישון טוב יותר ולקום רענן. כשהריתוק נגמר, ועמדתי לצאת הביתה, עברתי ליד המשרד של הרע"ן שלי (אצלו נשפטתי): איחלתי לו סופ"ש נעים, ואמרתי לו תודה מכל הלב.