יש מקומות שלא ניתן להימלט מהם. ללא הבדל גזע, דת או מין. כולם שם. ערבים כיהודים, חילוניים כחרדים. מדובר על בית חולים. בסערות החיים, יושבים בירכתי המיטה של הילדים ההורים מכל החתכים בציבור הישראלי.
הגעתי לשם, לבית החולים שניידר, אמש בליל חג הפורים, מטעם הארגון האגדי "עזר מציון". בלווי חברים, משלוחי מנות וגיטרה, פיזזנו וכרכרנו. ואז... אתה רואה את העיניים ניצתות, בורקות, נוצצות.
כל השנה יכול האיש שעומד לפני לעטות פנים קשוחות ולצעוק עלי בקול מריר: "יא פרזיט סורר!"
והיום, ברגע אחד של מועקה, אתה רואה קסם, נהרה על הפנים. הלב מתמוסס ודמעה סוררת נושרת מעפעפי עיניו. כמעט אמרתי: "ברוך מחייה המתים"!
בחיים יש עיתים שהכיפה לא משנה בדיוק. המיקום והעידן מאחים את הקרעים ויוצרים אחווה מרגשת. כזו שלא אוכל לתאר במילים. רק מי שיהיה שם יבין.
העינים שלו מתמגנטות והוא נשרך אחרי עם בנו הקט כשהוא אוחזו בידיו. "תראה מיקי, תראה איזה ילדים טובים הם" הוא מצביע. "תשיר" הוא פוקד עליו. קשה עליו פרידתנו, אבל אנחנו חייבים, חייבים ללכת. חייבים לנטוש.
זה היה ונברא באמת. אבל מבחינתי זה רק משל על החיים, איך שמציאות החיים שלפעמים לופתת בנו בעוז יכולה לאחות, לחבר, וליתר דיוק: לא להכיר בכלל את החתך. להיות עם הלב, האחד ליד השני. לחוש, לחבק.
לא אמרתי אחדות דעים ובלילת הצבע והיחודיות של כל פלג. אמרתי רק: אחדות וליכוד הלב. פחות קיטוב, פחות שנאה, יותר אחווה!
ישנם רבים שחולים במחלות רוחניות קשות ומרות, עלינו החובה להצית להם את העיניים, להאיר עיניהם הכבויות. לשלהב לב ולהמיס אותו.
אז אם רציתי לקח משמעותי מפורים תשע"א, קיבלתי אותו דווקא שם, בתוך מעוז האפילה האנושית.
מאת: אבישי פרי
מתוך: הבלוג של אבישי פרי, צו פיוס.
