עד כמה אנחנו באמת פתוחים לשינוי? 

כשניסיתי לשאול כמה מחבריי מה עולה להם מהמילה שינוי, ישר הפנים שלהם עשו רושם של חשיבה מאומצת. אסוציאטיבית זה מעלה חשש, אי וודאות. אבל, מהצד השני של המטבע זה מעלה גם תחושות של התחדשות, מגוון, ריגוש.

אז מי מבינינו באמת מנצל את המילה הזו? מי באמת עושה בה שימוש שמלווה בתחושות החיוביות של המילה?

שינוי הוא חברי הטוב. כל חיי הוא ליווה אותי, ככה יד ביד הלך איתי לאורך השנים.

כשהייתי במקום מסוים שהרגשתי שזה לא המקום הנכון, חברי הטוב לחש לי באוזן: "יאללה, בואי נלך". וככה, במן תחושת ביטחון כזו ואמון מלא בשינוי, הלכתי איתו. שוב צועדים, יד ביד, אל תוך דרך חדשה ומסקרנת.

זה התחיל עוד בימי הפוסט צבא- ידעתי שאני רוצה לטייל בעולם, רק לא ידעתי עם מי אעשה זאת. אז לקחתי את עצמי ואת חברי, שינוי, ונסעתי לבדי לקצה השני של העולם.

התחושה של האי וודאות חגה מעל ראשי כל הזמן. שאלות כמו: "מה יהיה? עם מי אטייל? מה יקרה אם לא אמצא את עצמי?"

ומול פניי הופיעה כל הזמן תחושת ההתרגשות, תחושת הגאווה והעצמאות- אין עליי. אני עושה את זה, למרות הפחדים ולמרות החששות.

האומץ להתגבר על הפחדים והחששות הוכיח את עצמו- שוב ושוב במהלך חיי.

זה המשיך ביום שבו רציתי לצאת מהבית של ההורים- היה לי רכב משלי, שהיה אצלי כ- 3 שנים. אבל אם רציתי לעבור לגור לבד, לא יכולתי להרשות לעצמי גם דירה וגם רכב. הייתי חייבת להתפשר. אז עשיתי רישיון על אופנוע. כן, מפחיד קצת, במיוחד את ההורים שלי. אבל הבנתי שאין ברירה.

לאחר כמעט שנה, עשיתי תאונה קלה עד מאוד עם האופנוע. ממש ברגע זה, בא אליי שוב חברי הטוב, שינוי, וצעק לי באוזן: "אין מצב שאת ממשיכה להיות על הכלי הזה!" אז כבר יומיים אחרי מכרתי את הכלי הזה, בידיעה שאני נשארת ללא כלי תחבורה, כלומר לא ניידת. וכן לא אהיה ניידת עוד זמן רב, שהרי רכב אני לא יכולה להרשות לעצמי. מי בכלל חשב על זה באותם רגעים? מי חשב על מה אני אעשה ואיך אני אסתדר? כל מה שעניין אותי זה טובתי האישית והעובדה שאני מסכנת את עצמי אם אשאר בנוחות ואשאיר את האופנוע אצלי.

שינוי משמעותו יציאה מאזור הנוחות שלך, או יציאה מתוך "כלוב של זהב". אזור הנוחות נראה כ"כ טוב לנו לעיתים, שאנחנו עיוורים לראות שהוא בעצם לא כזה טוב לנו. אבל אנחנו כ"כ מפחדים לצאת ממנו, כ"כ חוששים משינוי, שאנחנו פשוט נשארים באזור הנוחות תקופה ארוכה או אפילו כל חיינו.

בעיניי, נוחות = נכות. ככה אני רואה את זה, מאחר ואם אני הייתי נשארת באזור הנוחות כל חיי, לא הייתי מגיעה למקום שבו אני נמצאת היום- שממש בעוד כמה שבועות אני עוזבת מקום עבודה ומשכורת יציבה ותחושת ביטחון כלכלי למען ההגשמה העצמית שלי, למען ההתפתחות האישית שלי. לא הייתי הבנאדם שאני היום, לא הייתי חווה את כל מה שחוויתי עד היום. הייתי מפספסת כ"כ הרבה דברים- חיוביים ומדהימים וגם שליליים, אך מלמדים.

שוב, אני יוצאת מאזור הנוחות, כי אני יודעת שלי אין סיכוי להישאר שם. אם אני נשארת, אז מבחינתי אני חצי מתה.

היו לי הרבה פעמים בחיים שנתקלתי בצומת דרכים. שאלתי את עצמי- מה עליי לעשות? ולא תמיד הייתה לי תשובה מהרציונאל.

התשובות האמיתיות שלי, ברובן, הגיעו מהבטן. מהתחושה הפנימית שלי, מהגוף שלי, שיודע הכי טוב מה נכון לי ומה פחות.

והלכתי עם זה. בשלב זה או אחר, הלכתי עם התחושות שלי, במן ביטחון כזה, שאם זה מה שאני מרגישה, אז לא יכול להיות לא טוב. פשוט לא.

נכון, זה מפחיד לצאת מאזור הנוחות שלנו. ויהיו כאלה בינינו שיאמרו שנוחות זה ערך עליון בשבילם, ואני מכבדת את זה, כל עוד הם מכבדים את זה ובאמת מאמינים בזה. אבל כל עוד אינך מאושר באמת מהבחירות שעשית בחיים, ואתה נשאר בהן מתוך פחד, תסתכל עמוק פנימה ותשאל את עצמך- "מה אני באמת רוצה? מה הייתי עושה במקרה הזה אם הייתי יודע שאין סיכוי שאני אפסיד?"

ות'כלס, האמת הפנימית שלנו תמיד חזקה יותר מכל דבר אחר ואם נלך איתה, ללא ספקות, היא גם תלך איתנו. כי אין סיכוי שניכשל אם נלך עם האמת שלנו. פשוט אין סיכוי כזה.