תקשורת מקרבת-תקשורת מרחיקה:נקודות למחשבה 

בתקופה זו בה הכול

בתקופה זו בה הכול קיים נראה שפע רב של אמצעי תקשורת.האינטרנט,הצ'ט,הטלוויזיה,מכשירי הטלפון הניידים וכד'.על פניו זו נראית מהפכת התפתחות שרק הולכת וגדלה בקצב מסחרר-שכלולים,נוחיות,זמינות,נגישות... אני שואלת את עצמי ומתארת לעצמי שגם אחרים שואלים-האם זו ההתפתחות בתקשורת שלה אנו מצפים?האם זו התפתחות או שיעבוד?

כל אדם הנפגש עם ילדים ונוער-אם כהורה ואם כמחנך יכול לחוש מיד את השלכות העניין.רמת הסיפוק השתנתה פלאים.כיום יש צורך בגירויים משתנים ומתחלפים בתדירות גבוהה מאוד.יכולת המיקוד והמרכוז קיבלו צורה אחרת.נשאלות השאלות-היכן הציר המרכזי-בפנים או בחוץ? מהיכן מתעורר העניין?מדוע נעלמה הסקרנות והרצון הבסיסי להיפגש עם חברים ולשחק משחקים מעבר למשחקי מחשב? לא נראה לי שיש צורך לענות על שאלות מהותיות כאלה.אני מודעת לעובדה שיש גם צדדים חיוביים לתקשורת הטכנולוגית,אך האם הנזק רב על התועלת או להיפך? נראה לי שהמפתח לתשובה תלוי במינון,בכמות,ביכולת לשים גבולות,בסמכות שלנו כלפי הילד.

הקשר הראשוני של אדם עם זולתו מתחיל בימים הראשונים של הולדת התינוק-במערכת היחסים הנבנית עם אימו.זו בונה תשתית של אמון וביטחון כלפי מערכות יחסים במעגלים רחבים יותר.כיום החברויות מצטמצמות לתקשורת מרחוק,לעניין מאוד מסוים.לעיתים אין שום צורך להיפגש כי יש תחליפים מספקים.זה ברור שאדם צריך גם לדעת להיות עם עצמו ולהעסיק את עצמו.אך היכן מתחיל השיח שלו וההקשבה שלו הן לעצמו והן לסביבתו? האם הוא קשוב ללב שלו? האם יש איזון בין ראש ללב? בהתנהלות שלי האם רצוני מדויק או נגרר אחרי מה שיש?

בכתיבה זו כמות השאלות רחבה.הסיבה לכך טמונה ברצון שלי לעורר שיח תקשורתי במטרה לקרב ולעורר מחשבה אישית לגבי הנושא הנ"ל.