כותב המאמר: שמואל קרמרמן
" וכאשר עלה ברצונו הפשוט, לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות. "
הקוד: "הוא ושמו אחד" - האמונה והכוונה
התעלות "הרצון הפשוט" בבורא וההתגלות באור האינסוף יוצרת את הבריאה ובעקבותיה את "הרצון לקבל" בנבראים. "הרצון הפשוט" שהוא הרצון העליון מקושר גם אל אור האינסוף שהינו אחיד ללא שינויים או מובחנויות. על כן, מצד אחד "הרצון הפשוט" מייצג את הבורא שמכונה "הקדוש ברוך הוא" ומצד שני מייצג את אור האינסוף שאופף את הבורא ומזוהה בשם "אור האינסוף ברוך הוא" . לכך מכוון הקוד: "הוא ושמו אחד" שמשמעותו, שהרצון הפשוט שמתעורר בבורא הינו גם הרצון הפשוט שפועל את פעולתו באור האינסוף. הגם שלא ניתן להבין את האחדות שבין הבורא לבין אור אינסוף, כי לפי תפיסתנו, עצם מתן שם שונה לכל אחד מהם מרמז שיש להבחין ביניהם. מכיוון שאיננו מסוגלים להבין משהו שהוא גם אחיד וגם נפרד, אנו מודעים לקושי זה באמצעות הקוד "הוא ושמו אחד" שמסביר, כי למרות שהבורא אינו אור האינסוף, אך אור האינסוף הוא הדבר המזוהה ביותר עם הבורא אף שאין בו ללמד ולא כלום אודות הבורא, כשמתפללים אל הקדוש ברוך הוא, הקריאה היא בשמו של אור האינסוף ברוך הוא שהינו הקדושה שאופפת את הבורא, אך הכוונה, מתוקף רצונו והתכוונותו של האדם, היא בעצם אל ריבון העולם. מכאן, שמבחינתו של האדם שמתפלל אין יכולת הבחנה בין השניים והתפילה, בסיכומו של דבר, מכוונת אל "עצמות" הבורא הנסתרת.
הוא הדין לגבי "הרצון לקבל" שמתגלה מתוך אור האינסוף ומוטבע בתהליך הבריאה בנבראים. מצד אחד, "הרצון לקבל" אינו קיים בבורא ואינו מצוי באור האינסוף אלא בחזקה של "אין". אך מצד שני, הוא מהווה צורה חדשה נוספת של רצון, שנולדת מתוך אור האינסוף והופכת להיות "יש מאין" בתוך הבריאה, מכאן שנשמרת האחדות שבין אור האינסוף, שהוא המקור לכל המתגלה בבריאה לבין "הרצון לקבל" שנובע ממנו אך גם ישנו פירוד כי הרצון לקבל הינו בחזקת "יש מאין", כלומר לא היה מלפני הבריאה ומתגלה רק כתוצאת הבריאה. מכיוון שאיננו מסוגלים להבין מצב משולב של אחדות עם פירוד, חל הקוד "הוא ושמו אחד" במובן שהכינוי "הוא" מתייחס אל אור האינסוף, שמייחד את המאציל, מתחבר יחד עם "שמו" - הרצון לקבל - שמייחד את הנאצל, באופן שהינם באחידות מלאה - "אחד".
ככלל, הקוד "הוא ושמו אחד" בנוי לפי העיקרון, שהגורם העליון או המאציל מכונה בשם "הוא" ומהווה את הנסתר כלפי הגורם שמתעורר או שמתגלה ממנו בדרך של "שמו" . במקרה הנדון, אור האינסוף הוא נסתר בעוד שהרצון לקבל הינו גלוי דרך הפעולות שנובעות ממנו ומשפיעות עלינו. חוכמת הקבלה מסבירה כי הסוד שמאחד בין הנסתר לגלוי הינו בידיעה, שבמהותם אלו הינם ההתגלות של אותו "אחד".
מורכבותו של "הרצון הפשוט"
הרצון הפשוט שעולה בבורא אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה חלק מעצמותו של הבורא. מכיוון שכך, אין התיאור פשוט נובע מהמובן של פשטני, לא מורכב או הקל ביותר, אלא במשמעות של יסודי, שורשי, בסיסי. הכוונה לומר, כי הרצון שעלה בפני הבורא לבריאת העולמות נובע משורשים עמוקים ביותר וסמויים מההבנה, אך רצון זה מבטא באופן מלא, שלם ומדויק מה שבורא חפץ בו: "פשוט - לברוא בריאה". מכאן ניתן להבין דבר נוסף, עבור הבורא, כל הקשור בהתחוללות הבריאה, התפתחותה והגעתה לקראת תכליתה ברורים ונגלים לו לגמרי. לכן, מבחינת הבורא הרצון, הידיעה וההתהוות הם בבחינת "פשוט" ובמובן של גלוי. לעומת זאת, כלפי כל הכלול בבריאה - העולמות, מערכת הספירות והנבראים - הרצון אינו "פשוט" כלל וכלל אלא מורכב ביותר מרבדים ומשכבות שחלקם מתגלים תוך כדי חקר הבריאה וחלקם עתידים להיות סתומים ולא ברורים עד לבוא תכלית הבריאה.
בהקשר לאותו רצון פשוט, שכבר הובן לגביו, שאינו נפרד מהבורא אלא מהווה חלק מעצמותו, נשאלות כמה שאלות שעליהן ננסה להשיב כאן. עולה השאלה: לפי דברי חוכמת הקבלה, עליית הרצון מבטאת שתי עילות ראשוניות לבריאה: הרצון להיטיב עם הנבראים והרצון שהנבראים יהיו מודעים לקיום הבורא. אם כך מי משני רצונות אלו קודם ומשפיע יותר על התחוללות הבריאה. על מנת להשיב על כך יש לבחון שני מצבים חלופיים: מצב ראשון שבו הרצון להיטיב קודם לרצון למודעות, ומצב שני שבו הרצון למודעות קודם לרצון להיטיב. זאת בהשוואה אל המציאות שנגלית לעינינו בפועל.
המצב שבו הרצון להיטיב קודם לרצון לעורר מודעות משקף את גישת החסד שבבורא המצדדת במתן שפע של טוב לנבראים ללא קשר אל המחשבות הדעות, המעשים, האופי וההתנהגות של הנבראים. עצם קיומם בבריאה מצדיק את הזרמת שפע הטוב הבלתי פוסק אליהם. יחד עם זאת, ישנו הרצון, כי בעקבות שפע הטוב תעלה בנבראים המודעות לקיומו של מקור השפע , קרי קיומו של הבורא, למודעות זו אמורה לחזק את האמונה שבורא הינו טוב במהותו וכי יש להודות לו ולשבחו על כוונותיו ונפלאותיו.
במצב שכזה לנברא אין חלק פעיל ותורם ביצירת הטוב בבריאה ולמעשה הינו חסר מעש לחלוטין. על קבלת הטוב בשפע רב נאמר מקודם, שיש בכך לעורר בנברא את תחושת האפסות והבושה על שום שהוא מקבל בלבד ואינו יכול להחזיר טובה תחת טובה בתמורה. התבוננות על המציאות בפועל מורה, כי מצב זה אינו מתקיים, מכיוון שבעולמנו יש הרבה דברים רעים שאינם חופפים את הרצון למתן טוב אינסופי לא כל שכן, שישנם ויכוחים עזים מרים, שנמשכים מדור לדור, אודות קיומו של הבורא ומעורבותו בבריאה.
המצב החילופי הוא שהרצון לעורר מודעות קודם לרצון להיטיב. מצב זה משקף את גישת "השכר והעונש" שאמורה להנחות את הנברא בדרכיו בעולם הגשמי ולהובילו, לעיתים בדרך של ייסורים ומכאובים, להבנה כי מעל הכל יש מי שבוחן את מעשי האדם וכוונותיו ומשלם לו על כך, בעולם הזה ובעלום הבא. הבנה זו אמורה להוליך את הנבראים לבחירה בדרך של הטוב והישר ולעורר בו את האמונה, כי אם ישמור וייטיב את דרכיו ויימנע מלעשות רע, הוא עשוי לקבל שפע של טוב בעולם הזה ולזכות בשפע של טוב ועונג בעולם הבא - כשכר על מעשיו. יתר על כן, אם כל הנבראים יהיו מודעים לקיום הבורא לדרכו בהנהגת הבריאה, הרע יסולק מתוך העולמות ומתוך מערכת הספירות והאדם יזכה למציאות כוללת של שפע טוב ועונג והבריאה תגיע לתכלית המובטחת.
התבוננות במציאות בפועל מורה, כי המצב השני הינו המתאים יותר לתיאור סדר העדיפויות ברצונותיו של הבורא. ובמילים אחרות, הבריאה וכל הכלול בה נעשתה מתוך הרצון לעורר מודעות שקודם לרצון להיטיב. זאת על מנת לאפשר לנבראים לקחת חלק ולהיות שותפים בתיקון הבריאה ולזכות ביושר בשפע הטוב הנצחי. מכאן שהרצון הפשוט הוא להיטיב עם הנבראים מתוך כך שהם המובילים לקראת הטוב, ומתוך הרצון לקבל לעצמם ייווצר לעתיד הרצון לקבל על מנת להשפיע (להעניק שפע) לזולתם ולבורא.
על כך מסבירה חוכמת הקבלה, שהבורא רצה בתחילה לברוא את הבריאה לפי הרצון לנתינת חסד לנבראים, שזו מידה שמצויה בעצמות הבורא, אלא שבסיכומו של דבר רצה לברוא את הבריאה באופן שהנבראים יקחו אחראיות על קיומה בכך שיפעלו לתיקונה ובשכר זאת יזכו לחסד ושפע אלוהי. קרי, הבורא מחולל את הבריאה לא מתוך התפיסה של המאציל לגבי מתן חסד - הרצון לנתינה, אלא מתוך התפיסה של הנאצל - הרצון לקבל והיכולת לתמרן את הקבלה לכדי נתינה של חסד לאחרים.
האישור לנאמר כך מצוי גם בהיות הרצון לנתינה, בטרם היות הבריאה, הרצון הבלעדי שקיים ופועל באלוהות ובאור האינסוף , כפי שנאמר "שהרי ממי יקבל". מכאן, שרצון לקבל הינו בחזקת "יש מאין" והוא משתלשל מתוך הרצון לנתינה שבבורא. קרי, הרצון לקבל נוצר עבור הנבראים והופך לכוח המניע המרכזי שדרכו פועל גם הרצון לנתינה. אלא מה שקובע אינו "האור" הרצון לנתינה, אלא "הכלי" הרצון לקבל. הכלי הוא שקובע את מידת הכניסה של האור לתוכו ודרך כך את מידת הזכות הכוללת של הכלי והאור ביחד. כלומר, האדם הוא שקובע את שעור האמונה וההליכה בדרך הטוב ובדרך זו את הדרגה של התעלות נפשו בו לרמות גבוהות יותר. בצורה זו האדם קובע עד כמה יכנס אליו שפע של עונג וטוב וכמה יש ביכולתו לתקן את עצמו בכך שינסה לאמץ אליו את דרך נתינה של הבורא כאורח חיים משלו עצמו.
התעוררות המודעות באדם מחזקת בו את "זכות הבחירה" ומעצימה את התפיסה שבו לגבי ההבחנה שבין טוב לרע ומכוונת אותו לקראת הבחירה הנכונה. מכאן ניתן לומר, שעצם התעוררות המודעות באדם נותנת לו שפע לכשעצמה מכיוון שמרחיבה את תפיסתו ומעמיקה אותה, גורמת לו לשאוף ולחקור מהם יסודות הבריאה ומעודדת אותו, שלא בכפיה אלא מתוך בחירה, בדרך הנכונה שתוביל אותו להבנה עילאית יותר של מהות הבריאה ומקומו הנעלה בה.
