כרקדנית המחול המזרחי, כמורה וכוראוגרפית, מחפשת אני כיצד ללמוד, להתפתח, לצמוח, לשפר ולהגדיל את ידיעותי בתחום המחול המזרחי, נסעתי להשתתף בפסטיבל למחול מזרחי (ריקודי בטן) במצרים, והנה יומן נסיעות שכתבתי לטובת זיכרונותי ולשאר העוסקים בענף הזה שסקרנים לשמוע איך היה, אז הנה היומן מסע:
זוהי השנה החמישית (אם אינני טועה) שהפסטיבל למחול מזרחי מתקיים במצרים בחסותה ובארגונה של המורה, הכוריאוגרפית הבכירה והידועה ביותר רעיה חסן.
השנה הפסטיבל התקיים במלון "מנה הוטל" באזור גיזה, אשר נושק וצופה לפירמידות.
איזו חוויה להתעורר בבוקר, לאכול ארוחת בוקר ברחבת הבריכה כשברקע מתנשאות במלא הדרן הפירמידות - פשוט נוף עוצר נשימה!
כל הפעילויות והסדנאות נערכו במלון עצמו באולמות ענקיים, ממוזגים, שטיחים מקיר לקיר, הסאונד היה מעולה ובקצה כל אולם ישנה במה שעליה המורה מלמד.
עלות כל סדנא:
מורה מאסטר (כדוגמא: פארידה פהמי, רעיה חסיה, מומו קדוש ואחרים) עלתה 60 דולר לשלוש שעות, סדנאות זולות יותר בעלות של 30 דולר היו של מורים פחות בכירים ונקראו "סדנאות פולקלור".
שבעיני הם לא פחות מוצלחים ואפילו יותר שווים, גם בגלל שיש פחות משתתפים וגם בגלל שהמורים מאוד משתדלים שהסדנא תהיה הכי טובה שאפשר.
הקטע הכי קשה היה לבחור באיזו סדנאות להשתתף. ישבתי שעתיים ואולי יותר רק לקרוא חומר על כל מורה ולנסות להתאים לי סדנאות. (הם חילקו חוברות הסבר מפורטות). בחרתי 8 סדנאות שהתפרסו על פני ששה ימים, ארגנתי לעצמי שתהיה לי סדנא אחת בכל יום ויום אחד שתי סדנאות (אחת ביטלתי).
כדאי להירשם ולשלם מראש עבור חלק מהסדנאות, כך שיש לכם ראש שקט ולא צריך לעמוד בתור בכל יום מחדש. פשוט ניגשים לאולם שבו הסדנא נערכת מציגים את הקבלה ששילמתם וזהו אתם בפנים.
בתוך המלון עצמו היה באזר ענק של מוכרי תלבושות ואביזרים וכל מה שרק רוצים וחולמים. את כל התופרים של מצרים ואת שוק חאן אל חליל הביאו לתוך המלון. חדרים חדרים של מאות תלבושות נוצצות ומדהימות. ממש כאב הלב להשאיר אותן שם.
והמחירים? בשמיים! כל הבנות "חטפו" כאילו הן קונות קילו מלפפונים, קנו בהיסטריה, ולכן המוכרים היו כל כך שבעים שאם בקשת הנחה הם לא היו מוכנים לשמוע על כך. בכלל בכל תקופת הפסטיבל לא מומלץ לעשות קניות בגלל הסיבה הזאת שכולם מעלים מחירים וכדאי להגיע בתקופות שקטות.
תתארו לכם בכל בוקר אתם נכנסים לתוך אולמות הסדנאות כשבדרך עשרות דוכני תלבושות, מוסיקה רועשת וקצבית, צעיפים, תכשיטים, נעלים, מקלות, סגטים, קלטות וידאו, קלטות למוסיקה,נשים שמודדות תלבושות ומתנוענעות מול המראות (המוכרים חגגו....). רצתי מדוכן לדוכן, מחנות לחנות לעשות סקר מחירים, להשוות סחורה - הקיצר זה היה מרתון קשה מאוד, מתיש מעייף.
בראשי היתה לי תמונה של איזה סוג של תלבושת אני רוצה, אבל בגלל המודה שמשתנה כל הזמן לא ממש מצאתי את סגנון התלבושת שאני רוצה ולכן די התפשרתי על מה שמצאתי.
אם הייתי רוצה לתפור "חליפת חלומות" אז זה רק לפי הזמנה וזה יכול לקחת מספר שבועות אם לא יותר וידעתי שבקרוב לא אבקר במצרים.
בשבוע הראשון לחזרתי מהפסטיבל נהיה לי סלט מטבוחה, סלט תורכי, סלט יווני, סלט ערבי וסלט ניסואז בראש! כל הסדנאות, כל התנועות, כל הצלילים נמצאים אצלי בערבוביה בראש. אני מנסה לדלות ממוחי תנועות, קומבינציות, אבל המוח מסרב להגיב. אני יודעת שכל החומר יצא לאט לאט, אם הזמן.
אני רוצה לספר לכם שהייתה פלישה המונית של תלמידות יפניות ורוסיות על הפסטיבל. הרוסיות ברובן היו נערות צעירות, גבוהות, רזות, בלונדיניות שנראה שמקומן בקייטנה בארצן עם שוקו ולחמנייה ולא בפסטיבל למחול מזרחי. חיפשתי את האמהות שלהן, אבל ונראה לי שהן באו ללא ליווי מבוגר.
היפניות ממושמעות, מנומסות, חמושות במחברות ועטים, ונראה היה שהן ממש באו לעשות עבודת עומק.
אך הריקוד שלהן? לטעמי לא "מתלבש" עליהן, זה לא הולך כל כך עם התרבות קפואת הפנים ונוקשות התנועות, אך הריקוד הזה מושך אליו בחבלי קסם מסתוריים רקדניות מכל העולם וזהו יופיו של המחול המזרחי.
בכל ערב היו הופעות ותחרות בין הרקדניות, חלקן הופיעו לצלילי תזמורת חיה וחלקן הופיעו בליווי דיסק. השתתפות בתחרות עלתה 30 דולר ו-10 דולר רק לעלות על הבמה ולהופיע.
מה אגיד לכם? זה היה נראה כאילו זו תחרות אולימפית שישנם תרגילי חובה שעל כולם לבצע ותרגילי רשות רק שהפעם לא ראיתי כמעט תרגילי רשות, אלא רק תרגילי חובה.
שימים עצבניים, מהירים, חזקים, שימים בבטן על כל הצורות, גלים, שבירות עצבניות וקשות מכל הכיוונים. ונראה היה שכולם מבית היוצר של ראנדה כאמל, סוריה, דינה או רעיה חסן (שהן כיום המובילות בתחום). איפה הנשמה? איפה ההבנה למילים? איפה החיבור למשמעות של המוסיקה?
הן התחרו ביניהן על מי תהיה גמישה, חזקה, נועזת, שמבצעת כמה שיותר תנועות בריקוד אחד. מכירים את הסולו תופים הכי פופולארי בארץ של חאמיס? אז כמעט כל המתחרות ביצעו את הקטע שלו, עד שכבר יצא לי מהאף.
היו בנות שאני לא יודעת איך היה להן האומץ להופיע מול קהל של 500 צופים, פשוט ברמה הכי נמוכה שיש, עד שלפעמים כבר התייאשתי והלכתי עוד לפני שהערב הסתיים. אבל פה ושם הופיעו רקדניות/תלמידות שהיה נעים לראותן, אבל לא יותר מזה. רובן רקדו בסבר פנים אטום ונראה שהן לא מחוברות למהות של המוסיקה והן יותר עסוקות בלעשות אקרובטיקה היסטרית מאשר לעסוק בתוכן, במהות וברגש וגם אלה שהתאמצו לחייך זה נראה כאילו החיוך מולבש, מודבק באופן מלאכותי.
השנה זכתה במקום ראשון ברזילאית, שאני לא יודעת מי זאת, כי כשהכריזו על שמה כמנצחת, היא לא הייתה באולם, כך שלא יכולתי לקשר בין השם לבין הריקוד. מקום שני זכתה להקת בנות מהונגריה, שלטעמי רקדו ממש חמוד, בקצב וברוח השיר, בסגנון פולקלוריסטי בהשפעת "מחמוד רדה" אך שמעתי שביטלו את הזכייה שלהן כי זאת הייתה תחרות יחידים ולא להקות ובמקום השלישי שוב הונגריה עם רקדנית צעירה, בלונדינית שרקדה חביב ולא יותר.
אני רוצה לספר לכם על ערב הפתיחה:
1000 איש גדשו את האולם המפואר, כולו נוצץ בזהב ושנדלירים נוצצים תלויים מהתקרה בגודל של מכונית, על הבמה להקת נגנים שבראשם המתופף חאמיס הידוע, חלומה הרטוב של כל רקדנית.
בהתחלה הופיעה סוריה הברזילאית, במציאות היא לא יותר ממטר. זהו. נקודה. ראש גדול וגוף זערורי. אבל כשהיא רוקדת היא מהפנטת. היא חזקה, היא מהירה, היא תותחית על, יש לה כושר של להקה שלמה של רקדני סמבה ברזילאיים. בכל קטע היא רקדה לפחות שלושה ריקודים והיא החליפה 4 פעמים תלבושות. היא הופיעה שעה שלמה. תתארו לכם שלפני שהיא הופיעה, הייתה ארוחת ערב מפוארת כמובן, ברכות, הופעות נוספות של כל מיני להקות ריקוד.
אחריה הופיעה האחת והיחידה ראנדה כאמל, אבל הפעם היא לא הייתה היא. לכולם יש ימים טובים וקצת טובים פחות. אז לטעמי זה לא היה היום שלה. היא התנשמה, (הסיגריות...) הזיעה ישר על ההתחלה, היא הייתה כבדה משהו, בקיצור לא בשיא כושרה. אחרי ריקוד אחד היא מיד ברחה להחליף תלבושת וכך היה כל הזמן, ריקוד אחד או שניים מקסימום ולהחליף תלבושות. הסיגריות אתם יודעים גומרות את הכושר, דרך אגב כולן מעשנות בטרוף, אבל כשרקדנית עוברת את גיל השלושים, אז הגיל והסיגריות נותנים את אותותיהם. אין מה לעשות. ראנדה היא מתוקונת אמיתית, רקדנית שמרגישים שהיא אישה בוגרת ולא ילדה צעירה. גם הריקוד שלה אינטליגנטי, מיוחד והיא משלבת המון תנועות דרמטיות, סיבובים מעניינים - יש לה שפת תנועה מאוד מיוחדת ויפה.
אחרונה חביבה עלתה לבמה דינה. כשהיא עלתה כל הקהל מחא לה כפיים בטירוף. אבל הגברת התנהגה ככוכבת על, ולא התאמצה ביותר בריקודה. מה יש להרחיב על דינה. דינה זאת דינה. לטעמי ראנדה כאמל יותר מעניינת, אבל כל אחד עם טעמו הוא. ערב אחד ירדתי במדרגות המלון ומולי פסעה לה עם חיוך תמידי על הפנים הרקדנית דינה, מה אגיד לכם? במציאות, היא בובה אמיתית, חתיכה, פשוט פצצתית - נשמתי כמעט ונעתקה, היא חייכה אלי בחזרה, חיוך ששווה מליון גיני. בכלל בכל מקום נתקלתי ככה במקרה בכל הרקדניות שרק חלמתי לפגוש אותן במציאות. את סורייה ראיתי מדברת במרץ רב עם קבוצה של דרום אמריקאים בחנות של התופרת של דינה (סהר), מניפה את ידיה מצד לצד, כולה פצצת אנרגיה גם במציאות. מיהרתי להיות חוצפנית וביקשתי תמונה (מצ"ב). את מונה אל סעיד פגשתי במקרה בשירותים, ראיתי אותה מתקנת את איפורה ליד המראות, כמובן שנגשתי אליה וביקשתי לחבק אותה והיא הסכימה בחיוך סיליקון רחב. דרך אגב כולן אחרי סיליקון ומתיחת פנים היסטרית, כולל נגאווה פואד שנראית מליון דולר אחרי שהמנתח דחס לתוך פיה ופניה כמויות סליקון, בוטוקס והשד יודע מה. גם אותה חיבקתי ונישקתי בהתרגשות רבה, ועושה רושם שהן די אוהבות את הקטע.
אבל להצטלם היה הקטע הבעייתי, אסור לצלם בוידיאו לא בסדנאות ולא בהופעות, הם ממש החרימו מצלמות ואפילו הציבו "משטרת מצלמות" בכל מקום, אפילו לצלם בסדנאות היה קשה. היה צריך הרבה אומץ וחוצפה כדי להצטלם עם האגדות המהלכות. בסוף הסדנאות הן ניאותו להצטלם, אבל שמעתי שבסדנא עם דינה (שלא השתתפתי בה) היא ברחה איך שהסתיימה הסדנא על מנת שהיא לא תצטרך להצטלם עם 200 איש, עסק מתיש לכל הדעות (חכמה הבחורה).
קיבלנו הסבר מפורט לפני כל סדנא ולפני כל הופעה למה אסור לצלם או להסריט, הם טענו שזהו
פרנסתם היחידה, פרי עבודה קשה ומאומצת ומי שרוצה צריך לרכוש קלטת וידאו.
כמובן שהרבה ניסו לצלם בהופעות ולפעמים זה הצליח ולפעמים לא. חשבנו שרק היהודים חכמים ומתחכמים, אבל מסתבר שזוהי תכונה אוניברסלית. אלא שלא היה להם מזל המצלמות הוחרמו ונימחק מהם קטעי הריקוד המצולמים.
הסדנאות: בכל סדנא השתתפו לפחות 100 תלמידות, ולכן הייתי משכימה קום, הולכת לאכול ארוחת בוקר ומיד רצה לשבת ליד הדלת של האולם שבו נערכה הסדנא, וכך איך שפתחו את הדלתות זינקתי במהירות פנימה ובריצה מהירה כבר סימנתי לי טריטוריה קטנה ליד הבמה, בשורה הראשונה ואוי ואבוי למי שתזיז אותי ! המאבק על השורות הראשונות היה מאבק מתיש, אבל אני הייתי נחושה בדעתי לא לוותר לאף ספרדייה עם פה בטעם צ'ילי ועור של שור זועם. ולא לשום קבוצה של יפניות חמושות במחברת ועט, למרות שהיפניות היו ממושמעות ביותר, אדיבות, לא דחפו והתנהגו בנימוס. הספרדיות היו הכי גסות, דוחפות ולא מנומסות ואף חטפתי מספר פעמים צעיף בעל שוליים עם חרוזים לתוך הפרצוף ולבקשתי לזהירות נענתי במטר קללות עסיסיות.
מסקנה שהגעתי אליה, לא כל רקדנית טובה היא מורה טובה, ההיפך הגמור. רובן לא יודעות ללמד.
למשל בסדנא עם רנדה כאמל היא שאלה אם הבאנו צעיף, הרוב אמרו שלא, אז היא התחילה את השיעור, בלי חימום וישר בפעילות מאוד אגרסיבית שגרמה לכולנו לנטוף זיעה בתוך שתי דקות. לאחר מכן היא החלה לבצע שימי וכמובן הייתי חייבת לשאול שאלה (איך לא?) "האם את עושה שימי מתוך רכות או בעוצמה?" כמובן שהיא לא הבינה את השאלה שלי, כי היא בערך יודעת שתי מילים באנגלית ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלמד על שימי? עניתי לה "שאת היא המורה, אני רק תלמידה". והיא לא בדיוק הבינה את תשובתי והיא החליטה ללמד שימי. בקיצור העברנו שעתיים על שימי בכל הואריאציות האפשריות. שום דבר חדש שלא ידענו ושאנחנו לא עושים כאן בארץ, רק בשעה האחרונה לסדנא היא לימדה אותנו כוריאוגרפיה יפיפייה, אבל היא הספיקה ללמד רק דקה וקצת מתוכה. כך שיצאתי מהשיעור מתוסכלת, כי רציתי ללמוד ממנה את התנועות המדהימות שלה ולא את טכניקת השימי, שלדעתי מי שמגיעה לפסטיבל כזה צריכה לדעת לפחות את זה, ברמה זו או אחרת. כמובן שנרשמתי מראש לשתי סדנאות שלה, ואכן הסדנא השנייה הייתה מהממת. אחרי שעה (של שימי, לוהט ועצבני) היא כבר החלה ללמד אותנו את הכוריאוגרפיה של יום אתמול, כך שהיה לי יתרון, כי את ההתחלה ידעתי וכך לא הייתי צריכה לעבוד קשה. מאוד נהניתי בסדנא הזו ויצאתי עם טעם של עוד.
אני חייבת לספר לכם, שמיד איך שרנדה הגיעה לשיעור, נקייה מאיפור, נראתה צעירה בג'ינס וטריקו (מצ"ב תמונה) מיד הדליקה סיגריה, כן כן לפני השיעור, בכיתה עצמה, כמובן שהיא עשתה הפסקה אחרי כל שעה והיא מיהרה להצית לפחות 2 סיגריות ולמשוך זמן, ע"י צילומים עם התלמידות, דיבורים וצחוקים עם המלווים שלה. לא נראה לי שהיא התרגשה מים של תלמידים שנוסעים במיוחד עבורה מעבר לים ומשלמים 60 דולר ללמוד ממנה משהו. לי הייתה תחושה של זלזול ותחושה שלא ממש "שמים עלינו". (או שסתם יש לי ציפיות גבוהות ולא מציאותיות?)
מה עוד אפשר לספר על שימי? ובכן במצרים הרקדניות מבצעות שימי אחר לגמרי "משלנו" ובכלל סגנון ריקודן מאוד חזק, אנרגטי, עוצמתי ואני מנסה לברור במילים - לא כל כך צנוע! (מה צנוע לבין ריקודי בטן? יש ויש) ראשית הן עדיין באופנה (שאני מתעבת) חצאיות ה A עם שסע מקו המפשעה ועד לרצפה, כך שרקדנית רוקדת אפילו טיפל'ה בפיסוק מיד רואים לה את הצד הפנימי של הרגליים וזה אומר שאם לא התברכת ברגלי מרילין מונרו, אז אין זה מחזה שובה עין ובהחלט לא עושה חסד עם הריקוד. כמובן שאת התחתונים (מה ראו להם את התחתונים?) זה היה ברור שכ-ולם יכולים לראות.
טוב קצת גלשתי ואחזור לשימי. כאן בארץ השימי שלנו יותר רך, זורם ובא ממקום מאוד רוחני, במצרים שמתי לב, שהן מבצעות את השימי מתוך כוח שלא יתואר, וכמובן בברכיים ישרות ישרות.
קיבלנו הסבר מפורט מרעיה חסן בו היא סיפרה שבשנות החמישים הרקדניות כמעט ולא עשו שימי בגלל שזה הזכיר להן את סגנון הריקוד שבא מריקוד הגאווזים והיות שהרקדניות ניסו לחקות את הריקוד
ההוליוודי, האלגנטי והקלאסי הן השתדלו לא לבצע שימי. אך כיום, השימי חזר לאופנה, בגלל אופנת הטכנו ושהעולם היום מאוד מהיר השימי שוב באופנה.
את עמידת "ווחד ונוס" הן מבצעות תוך כדי פיסוק רגליים מכאן ועד שם, ובכלל הן לא מקפידות שהרגליים תהינה קרובות זו לזו, בעמידה נשית, רכה וחושנית.
לעניין החזיות - חזייה? לא ראיתי חזייה, רק ציצים נשפכים בנדיבות ובשפע רב! קו החזייה כל כך נמוך וחושפני ובמיוחד כשדינה מבצעת את סיבוב האגן הגדול, היא רוכנת לעבר הקהל וזוג שדי הסיליקון מונחים ממש מעל למצחו הלוהט של הצופה. נו נו נו, מה אגיד! שתבינו אני יוצאת האסכולה של דבי גודלמן שאימנה אותנו לרקוד כשצעיף קשור לברכינו על מנת שלא ייווצר בכלל רווח בין הרגליים, כך שעבורי זה היה קשה לעיכול, אבל הכל עניין של טעם ועל טעם וריח אין מה להתווכח.
מה שהכי אהבתי אצל הרקדניות המצריות, זה את החיוך הענק ומלא בהבעה והרגש שזורח להן על הפנים מרגע עלייתן לבמה ואולי גם אחרי שהן יורדות... הן מביעות כזה רגש והזדהות עם המוסיקה והמקצב שזה ממש מרגש - אותי זה קנה. במיוחד כשמונה אל סעיד עלתה בערב השני לתת הופעת אורח קטנה, היא נשארה לבושה בבגד ערב שאותו היא לבשה, שמלה מוזהבת, עם שסע שהתחיל מקרוב מאוד לקו התחתונים, נעלה מגפים חומים עד לברכיים עם עקבי מסמר, היא בקושי זזה על הבמה, אבל היא הייתה עוצרת נשימה, לא בגלל התנועות, אלא בגלל העוצמה הפנימית, הרגש הרב שאותו היא הביעה בפניה ובגופה. היא רק הזיזה אצבע קטנה וכל הקהל צרח ומחא כפיים בהסטרייה - שמחתי שזוכרים לה חסד נעורים ועדיין כולם אוהבים אותה ומעריכים אותה על התרומה הענקית שלה לריקוד האוריינטלי.
טוב נחזור לענייני סדנאות.
הסדנא עם מחמוד רדה, שהוא המקים והמייסד של להקת הפולקלור הראשונה של מצרים והידועה ביותר עד היום הזה - "רדה גרופ". הוא כבן 70 -80 (אני לא יודעת ממש את גילו), אדם עם שיער שיבה, לבוש בטרנינג וחולצת טריקו, הזכיר לי במשהו את אבי ז"ל. הוא נראה פולני ולא מצרי. הוא דיבר בשקט בשקט, ברוגע, בנועם הליכות, הייתה דממה לאורך כל הסדנא, ורואים שיש לו ניסיון רב בניהול כיתות גדולות. האדם פשוט אשף, הן בזכות מקצועיותו והן בזכות ידיעותיו הרבות בתחום חקר התרבות הפולקלוריסטית של עמו והן בזכות אישיותו הנעימה.
הוא הצטייד ברקדנית מלהקתו שהדגימה עבורו את הצעדים והתנועות, היא הייתה מדהימה, היא רקדה בחן רב, בסבלנות חזרה שוב ושוב על הצעדים, פשוט מקסימה. הכוריאוגרפיה שלו כמובן פולקלוריסטית והוא הסביר לנו את תנועות "החגלה" והמקצבים שלה. סוף סוף קיבלתי תשובות ברורות לדברים שלא היו מובנים אצלי עד הסוף. אתם יודעים שיש שיטה אמריקאית לביצוע התנועות ושיטה מצרית ולא תמיד הן זהות הן בגישה והן בידע. בגלל שהידע עובר לפעמים בצורה לא כל כך נכונה המון ידיים, לא תמיד הוא מגיע בצורתו הראשונית. חבל חבל חבל שהסדנא נגמרה.
הטכניקה הבסיסית של מחמוד רדה ושל כ-ולם היא טכניקה מבלט. חייבים לדעת בלט. נקודה. בלי זה אין מה לעשות בכלל. המון פירואטים, ערבסקות, פאטה שסה, פליי, רלווה וכו' וכו'. אם את רוצה להיות רקדנית סופר כוכבת - את חייבת שיהיה לך רקע מבלט!
השתתפתי בסדנא מאוד טובה, עם מורה שהיא לא כל כך "כוכבת ומפורסמת בעולם" שמה דיאנה והיא ממוצא אלג'ירי שנולדה בצרפת וכיום חיה במצרים. היא כבת 55, ובעברה הייתה רקדנית, אני הבנתי ממנה שהיא מוזמנת לכאן ללמד בפסטיבל אילת שיערך בפעם השנייה וכן שהיא תלמד בסדנא שוורד מארגנת (אני מאוד מקווה שהיא אכן תגיע). רק 20 תלמידים השתתפו בסדנא ולכן גם קיבלנו "אולמון" קטן עם ריח של חומר הדברה נגד ג'וקים שגרם לי לבחילה נוראית כל השיעור. היא לעסה מסטיק ולא הרפתה ממנו עד סוף הסדנא, להערכתי היא גם הולכת לישון איתו.
בניגוד לרקדניות "המפורסמות" היא יודעת ללמד, בסבלנות, בשיטתיות ובסבר פנים. היא לא משכה זמן, היא החלה את השיעור בחימום קל וסיימה בהרפיה קטנה.
הסדנא הייתה "מעלפת" היא לימדה כוריאוגרפיה בסגנון "סמיה גאמל" משנות ה-50 וסוף סוף יכולתי להבין את סגנון הצעדים המדהימים של סמיה (אחת מהרקדניות המפורסמות ביותר בכל הזמנים במצרים). ושוב אני חוזרת, מי שאין לה בסיס בבלט, הייתה מרגישה תסכול. למזלי ההורים שלי שלחו אותי לבלט בילדותי (ילדונת שמנמנה ממש "טום בוי" שובבה שמטפסת כל היום על עצים וחושבת שהיא טרזן) - כך שמשהו נשאר בגוף (הגוף זוכר) אומנם היציבה לא משהו, והפירואטים צולעים, אבל לפחות הייתי בעניינים. רוב הקבוצה שהשתתפה בסדנא הייתה יפנית ולבירור שערכתי עמן, איך זה שרק יפניות הגיעו לסדנא שלה, הן סיפרו לי שדיאנה לימדה ביפאן (בטוקיו) והן התרשמו ממנה ולכן הן נרשמו לסדנא שלה בפסטיבל. היפאניות הגיעו ביחד עם מורתן שידעה לרקוד וראו שיש לה רקע בתנועה, אבל התלמידות היו ממש ממש בינוניות ומטה. יצאתי שוב בתחושה שאני רוצה ללמוד עוד, כי הרי שנייה אחרי שהסדנא מסתיימת כבר המוח שלי לא זכר כלום. מידי פעם רשמתי לי פה ושם, אבל זה ממש היה לי מסובך גם לרשום, גם לראות מה הצעדים הבאים וגם לבצע אותן. חבל שהיא לא כל כך מוכרת "ברמת הפסטיבל" ולא היו הרבה משתתפים, אבל למזלי היה לי כייף גדול, לא הייתי צריכה להלחם על מנת לראות משהו, השיעור היה באווירה נינוחה וכייפית. ואני כבר מחכה לבואה לארץ!
הייתי אמורה להשתתף גם בסדנא עם מונה אל סעיד, אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי שלא כל כך כדאי. ואכן עשיתי בירורים (בלש גשש) וקיבלתי אישורים לכך שהיא אכן לא יודעת ללמד וגם תיארתי לעצמי שיהיו מליון משתתפים, אז החלטתי לבטל את הסדנא. כשביקשתי את כספי בחזרה ופה כבר קיבלתי יחס שלא מצא חן בעיני, כי הם אמרו מההתחלה שאפשר לבטל, אפשר להזיז כיתות, לא תהיה שום בעיה. ניגשתי למאדם רעיה חסן (שהיא האחראית, היוזמת, המפיקה, הכוכבת של הפסטיבל) וסיפרתי לה שאני מבקשת לבטל את השתתפותי באחת מהסדנאות. תשובתה הייתה שהיא אינה יודעת אם יש לה כסף להחזיר לי ושאני אבוא אחר כך. ??? לאן לבוא? מתי לבוא? ??.??? רק לאתר אותה לקח לי יום שלם. אבל לא וויתרתי והלכתי למארגנים והם הציעו לי לפנות לבן שלה שהיה אחראי על גביית הכספים. (כמה כסף הלך שם, אלפים של דולרים, יורויים ומה לא, תעשיה שלמה של כסף כסף וכסף) הוא שאל אותי מליון שאלות למה אני רוצה לבטל וכו' בסוף הוא הוציא 60 דולר והחזיר לי את הכסף בפרצוף חמוץ. כאן כבר לא קיבלתי את קבלת הפנים החמה המצרית כששילמתי לו מההתחלה קרוב ל 450 דולר עבור השתתפותי בסדנאות. ממש לא היה לרוחי כל ההתנהלות והיחס שלהם מהבחינה הכספית.
הסדנא עם פרידה פהמי:
פרידה הייתה ה-רקדנית-כוכבת המובילה בלהקתו של מחמוד רדה, במשך שנים רבות. כיום היא מתרכזת בללמד (היא בערך כבת 60). היא סיפרה שרק בשנתיים האחרונות היא חזרה ללמד (אחרי פטירת הוריה ובעלה). מצבה הבריאותי נראה רעוע לגמרי, היא סיפרה שהיא מכורה לסיגריות, והיה לה קושי רב בלדבר ובלהסביר (נשימות, השתעלויות וקוצר נשימה). היא נעזרה ברקדנית שביצעה את התנועות לפי הנחיותיה. אבל סוף סוף מורה רצינית, שמדברת אנגלית טובה, אינטליגנטית, יודעת להסביר ו...להסביר. בעצם רוב הסדנא היא הסבירה והסבירה, כל פסיק, וכל דבר שנראה לה חיוני. כמו יציבה, על איזו רגל לעמוד. למשל כשהיא לימדה את תנועת הגמל (או הגל), היא ממש הקפידה להסביר בפרטי פרטים מאיזה מקום בכף הרגל התנועה מתחילה ומסתיימת. למדנו גם את "צעדי החגלה" שהיה מאוד מעניין לגלות מה המקור שלהם ומה הקצב הנכון שמבצעים את הצעדים (יש בלבול מה, כאן בארצנו בקשר לכך וגם אני נמניתי עם הלא כל כך מבינים ועכשיו סוף סוף יש לי סדר בעניין).
ו- כוריאוגרפיה היא לא לימדה, רק קצת תנועות וצירופי תנועות (שנתן לי רצון עז לעוד ועוד - איזה יופי). אבל אפשר לומר ש 50% מהסדנא היו הסברים ולמי שאין סבלנות או רצון ללמוד אז בהחלט זו לא הסדנא שמתאימה.
לצערי היא הפסיקה קצת לפני הזמן, מכיוון שהיא הייתה מאוד מאוד עייפה. כמובן שנשארתי עם טעם של עוד, זה היה רק הקצה של הקצה של הידיעות הענקיות שלה בתחום הריקוד הפולקלוריסטי.
התרשמתי ממנה לטובה, למרות שהיא נראית ומתנהגת כמו מנהלת פנימיית בנות קשוחה באנגליה (קצת מפחידה) היא הקפידה על משמעת ברזל בשיעור והיה מצחיק לראות איך שהיא נוזפת כל שנייה בדי.ג'י שלה (בחור שהיה אחראי על החלפת הדיסקים) ומתנצלת בפנינו כל הזמן על חוסר הבנתו. לבסוף היא התייאשה ממנו ונשארה רק עם הדרבוקאי (דרך אגב בכל סדנא התלווה דרבוקאי שנתן את הקצב, איזה אושר גדול, ככה הקצב קבוע ואפשר לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל מבלי לחפש קטע מוסיקלי מתאים). כאשר פרידה הדגימה לנו תנועות אפשר היה לראות את "זוהר ימיה" כרקדנית למרות גילה - גמישות, יציבה מדהימה, גב ישר, רגליים ארוכות ארוכות וישרות (כמובן מבלט) וחן תנועותיה משכבר הימים. אבל שוב, החיים לוקחים לאן שלוקחים ואם לא שומרים על הבריאות ואורח חיים נכון, קשה קשה להחזיק מעמד לאורך 3 שעות של סדנא. אני מקווה שהיא תמשיך ללמד עוד דורות רבים של רקדניות, כי היא באמת אחת ויחידה.
הסדנא עם רעיה חסן:
רעיה חסן, היא האימא של כולם, הבוסית הגדולה (המעלמה), היא הכוריאוגרפית והמורה הכי אהובה והכי מבוקשת כיום בכל העולם - כולם סרים למוצא פיה ולכל תנועה חדשה שיוצאת מבית דמיונה. היא מפעל שלם של ייצור המוני של תלמידות בסגנון "רעיה חסן" מבית מדרשה.
כמובן שידעתי שהסדנא תהיה מבוקשת ביותר ואכן הם פתחו שתי אולמות (בעזרת דלתות הזזה ענקיות בגודל של 2 קומות לפחות) ונוצר אולם ענק כמו אולם של חתונות.
רעיה לימדה כוריאוגרפיה (שמי שכבר למד אצלה, או צפה בקלטות הוידיאו שלה לא יגלה שום דבר חדש - הכל כבר מוכר וידוע). בתחילת השיעור היא לימדה את התנועות מתוך הכוריאוגרפיה ובחלק השני היא חילקה את הכוריאוגרפיה לחלקים חלקים ואכן היה נעים וכייף ללמוד ממנה. רואים שהיא מנוסה בללמד סדנאות ענק בסגנון אירופאי והיא משתלטת על כל העניין בצורה מקצועית ומכובדת. מה גם שהיא עדיין מדגימה את התנועות בעצמה, היא קלילה וגמישה להפליא ואין לה בעיה ללמד 3 שעות ואפילו יותר.
דיסקים-מוסיקה וציידי רקדניות:
בכל פינה במסדרונות הארוכים שבמלון בחורים עם מחשב "לכדו" רקדניות (כולל אותי) והם הציעו "דיל" - ניתן להאזין לשירים ולבחור מה שרוצים והם צורבים את זה לדיסק. כמה עולה? 20 דולר!!!! מוסיקה ידועה ומוכרת שאפשר למצוא כאן ביפו ב-20 - שם זה 20 דולר. בקיצור ביקשתי ממנו שיצרוב לי 3 דיסקים (כי לא היה לי סבלנות וזמן לבחור, מה שגם הכל נשמע אותו דבר: חכים, חכים, איהב טואפיק ועוד זמרים מוכרים) לפי טעמו הוא וסיכמתי אתו מראש על מחיר נמוך יותר, אחרי ויכוחים מרים, ואחרי שהלכתי ממנו מספר פעמים, אבל בכל פעם שעברתי במסדרון הוא לכד אותי בחיוך מתוק מדבש. כמה שלא הורדתי לו את המחיר אני מרגישה ששילמתי המון המון כסף. ואכן כשהגעתי לביתי ושמעתי את הדיסקים, חלק גדול מהשירים אפשר לקנות בארץ, אבל היו שם שירים שלא הכרתי ולכן מבחינתי הקנייה כן מוצלחת. שיר אחד טוב שווה מליון! שיר אחד שעושה לי חשק לכתוב כוריאוגרפיה שווה בעיני מאוד מאוד ואכן כבר הספקתי לכתוב כוריאוגרפיה מאז חזרתי ולדעתי היא מהממת.
בכלל, אני התמקחתי המון על כל קניה ולא וויתרתי, אבל זה היה קשה קשה. צריך סבלנות ועצבים של ברזל. כי מה אכפת להם? מיד אחרי שאני מסובבת את גבי ללכת עם פרצוף חמוץ, מגיעה בלונדה עם "סטיפה" של כסף, או מחסור ענק במוצרים זולים בארצה, ואין לה ברירה אלא לשלם כל סכום של כסף, או שהיא שלא יודעת להתמקח והיא חושבת שזה כמו באירופה - מחיר זה מחיר והיא נהנית מהחנפנות שלהם ומהמילים נוטפות דבש וחלב של המוכרים שגורמים לה להרגיש ככוכבת וככה היא פותחת את הארנק בלי לחשוב פעמיים.
ושוב אני חוזרת המחירים היו בשמיים, בשמיים ולדעתי הם הגזימו בצורה מטורפת.
ביקרתי גם בשוק חאן אל חלילי בחנות של מחמוד, אבל לא מצאתי שום דבר, החליפות שלו מאוד ישנות ולא מעודכנות, בכלל החנות שלו עוברת שיפוץ מסיבי, ונראה לי שהיא תהיה אחת החנויות הגדולות ביותר במצרים. הוא בונה קומה שלמה ענקית ולאחר תקופה מסוימת גם קומה שנייה. אבל בינתיים לא אהבתי את הסחורה שלו וכך יצאתי בידיים ריקות. (כמעט).
ערב אחד נסענו לראות רקדנית בטן בשם "קאמלייה" כוכב עולה בשמי מצרים (כך אומרים) שמופיעה על ספינת שעשועים. הערב כולל ארוחת ערב מפוארת, שייט על הנילוס והופעה של הרקדנית.
אכן האוכל היה מהמם, טעים טעים, וקמלייה הופיעה במספר תלבושות. היא מאוד מרשימה, יפה בעלת גוף מדהים וכדאי ללכת לראות אותה. הערב היה חביב ביותר והוא נמשך משהו כמו שעתיים וחצי.
טוב מה עוד אוכל לספר, לצערי הרב הרב, בערב הסגירה הופיעה לוסי, אבל אנחנו כבר חזרנו לארץ יום קודם (בגלל מועדי הטיסות שלא תאמו עם תאריכי הפסטיבל) וכך הרגשתי שפספסתי, אבל יחד אם זה - זהו - שבעתי - די לי במה שראיתי - די לי במה שלמדתי הדיסק כבר התמלא. עכשיו הגיע הזמן של העבודה הקשה והבלתי מתפשרת! לנסות להוציא פיסות מידע מהמוח, להקשיב לדיסקים החדשים, לערוך את הפנקסים שרשמתי לעצמי במשך הפסטיבל.
אבל כבר עכשיו אני מרגישה שמשהו "נפתח" אצלי מבפנים, קשה לי להסביר מה בדיוק, אבל אני מרגישה יותר חופש בתנועות, להעז, לנסות שילובים חדשים, להסתובב ולנוע יותר במרחב!
אני שואלת את עצמי האם למדתי תנועה חדשה, שלא ידעתי על קיומה? אז התשובה היא בהחלט לא ולא! לא מצאתי שום תנועה שאני לא מכירה. אבל, החיבורים, ההשלמות של מידע חסר, צרופים חדשים של תנועות, הבנה עמוקה יותר לשיטות לימוד שונות ואחרות, איך משתמשים במקצב זה ואחר, חלקי פזל שהיו חסרים לי וחלקם השלמתי - כל זה עשה את זה שווה.
האם למהר לנסוע למצרים? תמיד כייף להתחדש, לראות טכניקות חדשות, ללמוד דברים חדשים, אבל בהחלט יש לנו מורים מעולים שבמעולים כאן בארץ הקודש, שלמדו, נסעו וחרשו כל פינה בעולם על מנת ללמוד על הריקוד המקסים הזה, אז כך שאין צורך למהר ולנסוע בהמונינו - אבל בשביל החוויה הכללית, זה בהחלט שווה. בפעם הראשונה שנסעתי למצרים, חזרתי לארץ בתחושה של ממש בריחה, מצרים היא קשה לעיכול, התרבות השונה, מיליוני האנשים שגודשים את הרחובות 24 שעות ביממה, זיהום האוויר, החום הבלתי נסבל, האנשים שמתגודדים וכמעט נדבקים, העוני ברחובות. אבל הפעם חזרתי קצת מאוהבת, קשה לי להגדיר במה בדיוק, אבל משהו ממני נשאר עדיין שם.
זוהי השנה החמישית (אם אינני טועה) שהפסטיבל למחול מזרחי מתקיים במצרים בחסותה ובארגונה של המורה, הכוריאוגרפית הבכירה והידועה ביותר רעיה חסן.
השנה הפסטיבל התקיים במלון "מנה הוטל" באזור גיזה, אשר נושק וצופה לפירמידות.
איזו חוויה להתעורר בבוקר, לאכול ארוחת בוקר ברחבת הבריכה כשברקע מתנשאות במלא הדרן הפירמידות - פשוט נוף עוצר נשימה!
כל הפעילויות והסדנאות נערכו במלון עצמו באולמות ענקיים, ממוזגים, שטיחים מקיר לקיר, הסאונד היה מעולה ובקצה כל אולם ישנה במה שעליה המורה מלמד.
עלות כל סדנא:
מורה מאסטר (כדוגמא: פארידה פהמי, רעיה חסיה, מומו קדוש ואחרים) עלתה 60 דולר לשלוש שעות, סדנאות זולות יותר בעלות של 30 דולר היו של מורים פחות בכירים ונקראו "סדנאות פולקלור".
שבעיני הם לא פחות מוצלחים ואפילו יותר שווים, גם בגלל שיש פחות משתתפים וגם בגלל שהמורים מאוד משתדלים שהסדנא תהיה הכי טובה שאפשר.
הקטע הכי קשה היה לבחור באיזו סדנאות להשתתף. ישבתי שעתיים ואולי יותר רק לקרוא חומר על כל מורה ולנסות להתאים לי סדנאות. (הם חילקו חוברות הסבר מפורטות). בחרתי 8 סדנאות שהתפרסו על פני ששה ימים, ארגנתי לעצמי שתהיה לי סדנא אחת בכל יום ויום אחד שתי סדנאות (אחת ביטלתי).
כדאי להירשם ולשלם מראש עבור חלק מהסדנאות, כך שיש לכם ראש שקט ולא צריך לעמוד בתור בכל יום מחדש. פשוט ניגשים לאולם שבו הסדנא נערכת מציגים את הקבלה ששילמתם וזהו אתם בפנים.
בתוך המלון עצמו היה באזר ענק של מוכרי תלבושות ואביזרים וכל מה שרק רוצים וחולמים. את כל התופרים של מצרים ואת שוק חאן אל חליל הביאו לתוך המלון. חדרים חדרים של מאות תלבושות נוצצות ומדהימות. ממש כאב הלב להשאיר אותן שם.
והמחירים? בשמיים! כל הבנות "חטפו" כאילו הן קונות קילו מלפפונים, קנו בהיסטריה, ולכן המוכרים היו כל כך שבעים שאם בקשת הנחה הם לא היו מוכנים לשמוע על כך. בכלל בכל תקופת הפסטיבל לא מומלץ לעשות קניות בגלל הסיבה הזאת שכולם מעלים מחירים וכדאי להגיע בתקופות שקטות.
תתארו לכם בכל בוקר אתם נכנסים לתוך אולמות הסדנאות כשבדרך עשרות דוכני תלבושות, מוסיקה רועשת וקצבית, צעיפים, תכשיטים, נעלים, מקלות, סגטים, קלטות וידאו, קלטות למוסיקה,נשים שמודדות תלבושות ומתנוענעות מול המראות (המוכרים חגגו....). רצתי מדוכן לדוכן, מחנות לחנות לעשות סקר מחירים, להשוות סחורה - הקיצר זה היה מרתון קשה מאוד, מתיש מעייף.
בראשי היתה לי תמונה של איזה סוג של תלבושת אני רוצה, אבל בגלל המודה שמשתנה כל הזמן לא ממש מצאתי את סגנון התלבושת שאני רוצה ולכן די התפשרתי על מה שמצאתי.
אם הייתי רוצה לתפור "חליפת חלומות" אז זה רק לפי הזמנה וזה יכול לקחת מספר שבועות אם לא יותר וידעתי שבקרוב לא אבקר במצרים.
בשבוע הראשון לחזרתי מהפסטיבל נהיה לי סלט מטבוחה, סלט תורכי, סלט יווני, סלט ערבי וסלט ניסואז בראש! כל הסדנאות, כל התנועות, כל הצלילים נמצאים אצלי בערבוביה בראש. אני מנסה לדלות ממוחי תנועות, קומבינציות, אבל המוח מסרב להגיב. אני יודעת שכל החומר יצא לאט לאט, אם הזמן.
אני רוצה לספר לכם שהייתה פלישה המונית של תלמידות יפניות ורוסיות על הפסטיבל. הרוסיות ברובן היו נערות צעירות, גבוהות, רזות, בלונדיניות שנראה שמקומן בקייטנה בארצן עם שוקו ולחמנייה ולא בפסטיבל למחול מזרחי. חיפשתי את האמהות שלהן, אבל ונראה לי שהן באו ללא ליווי מבוגר.
היפניות ממושמעות, מנומסות, חמושות במחברות ועטים, ונראה היה שהן ממש באו לעשות עבודת עומק.
אך הריקוד שלהן? לטעמי לא "מתלבש" עליהן, זה לא הולך כל כך עם התרבות קפואת הפנים ונוקשות התנועות, אך הריקוד הזה מושך אליו בחבלי קסם מסתוריים רקדניות מכל העולם וזהו יופיו של המחול המזרחי.
בכל ערב היו הופעות ותחרות בין הרקדניות, חלקן הופיעו לצלילי תזמורת חיה וחלקן הופיעו בליווי דיסק. השתתפות בתחרות עלתה 30 דולר ו-10 דולר רק לעלות על הבמה ולהופיע.
מה אגיד לכם? זה היה נראה כאילו זו תחרות אולימפית שישנם תרגילי חובה שעל כולם לבצע ותרגילי רשות רק שהפעם לא ראיתי כמעט תרגילי רשות, אלא רק תרגילי חובה.
שימים עצבניים, מהירים, חזקים, שימים בבטן על כל הצורות, גלים, שבירות עצבניות וקשות מכל הכיוונים. ונראה היה שכולם מבית היוצר של ראנדה כאמל, סוריה, דינה או רעיה חסן (שהן כיום המובילות בתחום). איפה הנשמה? איפה ההבנה למילים? איפה החיבור למשמעות של המוסיקה?
הן התחרו ביניהן על מי תהיה גמישה, חזקה, נועזת, שמבצעת כמה שיותר תנועות בריקוד אחד. מכירים את הסולו תופים הכי פופולארי בארץ של חאמיס? אז כמעט כל המתחרות ביצעו את הקטע שלו, עד שכבר יצא לי מהאף.
היו בנות שאני לא יודעת איך היה להן האומץ להופיע מול קהל של 500 צופים, פשוט ברמה הכי נמוכה שיש, עד שלפעמים כבר התייאשתי והלכתי עוד לפני שהערב הסתיים. אבל פה ושם הופיעו רקדניות/תלמידות שהיה נעים לראותן, אבל לא יותר מזה. רובן רקדו בסבר פנים אטום ונראה שהן לא מחוברות למהות של המוסיקה והן יותר עסוקות בלעשות אקרובטיקה היסטרית מאשר לעסוק בתוכן, במהות וברגש וגם אלה שהתאמצו לחייך זה נראה כאילו החיוך מולבש, מודבק באופן מלאכותי.
השנה זכתה במקום ראשון ברזילאית, שאני לא יודעת מי זאת, כי כשהכריזו על שמה כמנצחת, היא לא הייתה באולם, כך שלא יכולתי לקשר בין השם לבין הריקוד. מקום שני זכתה להקת בנות מהונגריה, שלטעמי רקדו ממש חמוד, בקצב וברוח השיר, בסגנון פולקלוריסטי בהשפעת "מחמוד רדה" אך שמעתי שביטלו את הזכייה שלהן כי זאת הייתה תחרות יחידים ולא להקות ובמקום השלישי שוב הונגריה עם רקדנית צעירה, בלונדינית שרקדה חביב ולא יותר.
אני רוצה לספר לכם על ערב הפתיחה:
1000 איש גדשו את האולם המפואר, כולו נוצץ בזהב ושנדלירים נוצצים תלויים מהתקרה בגודל של מכונית, על הבמה להקת נגנים שבראשם המתופף חאמיס הידוע, חלומה הרטוב של כל רקדנית.
בהתחלה הופיעה סוריה הברזילאית, במציאות היא לא יותר ממטר. זהו. נקודה. ראש גדול וגוף זערורי. אבל כשהיא רוקדת היא מהפנטת. היא חזקה, היא מהירה, היא תותחית על, יש לה כושר של להקה שלמה של רקדני סמבה ברזילאיים. בכל קטע היא רקדה לפחות שלושה ריקודים והיא החליפה 4 פעמים תלבושות. היא הופיעה שעה שלמה. תתארו לכם שלפני שהיא הופיעה, הייתה ארוחת ערב מפוארת כמובן, ברכות, הופעות נוספות של כל מיני להקות ריקוד.
אחריה הופיעה האחת והיחידה ראנדה כאמל, אבל הפעם היא לא הייתה היא. לכולם יש ימים טובים וקצת טובים פחות. אז לטעמי זה לא היה היום שלה. היא התנשמה, (הסיגריות...) הזיעה ישר על ההתחלה, היא הייתה כבדה משהו, בקיצור לא בשיא כושרה. אחרי ריקוד אחד היא מיד ברחה להחליף תלבושת וכך היה כל הזמן, ריקוד אחד או שניים מקסימום ולהחליף תלבושות. הסיגריות אתם יודעים גומרות את הכושר, דרך אגב כולן מעשנות בטרוף, אבל כשרקדנית עוברת את גיל השלושים, אז הגיל והסיגריות נותנים את אותותיהם. אין מה לעשות. ראנדה היא מתוקונת אמיתית, רקדנית שמרגישים שהיא אישה בוגרת ולא ילדה צעירה. גם הריקוד שלה אינטליגנטי, מיוחד והיא משלבת המון תנועות דרמטיות, סיבובים מעניינים - יש לה שפת תנועה מאוד מיוחדת ויפה.
אחרונה חביבה עלתה לבמה דינה. כשהיא עלתה כל הקהל מחא לה כפיים בטירוף. אבל הגברת התנהגה ככוכבת על, ולא התאמצה ביותר בריקודה. מה יש להרחיב על דינה. דינה זאת דינה. לטעמי ראנדה כאמל יותר מעניינת, אבל כל אחד עם טעמו הוא. ערב אחד ירדתי במדרגות המלון ומולי פסעה לה עם חיוך תמידי על הפנים הרקדנית דינה, מה אגיד לכם? במציאות, היא בובה אמיתית, חתיכה, פשוט פצצתית - נשמתי כמעט ונעתקה, היא חייכה אלי בחזרה, חיוך ששווה מליון גיני. בכלל בכל מקום נתקלתי ככה במקרה בכל הרקדניות שרק חלמתי לפגוש אותן במציאות. את סורייה ראיתי מדברת במרץ רב עם קבוצה של דרום אמריקאים בחנות של התופרת של דינה (סהר), מניפה את ידיה מצד לצד, כולה פצצת אנרגיה גם במציאות. מיהרתי להיות חוצפנית וביקשתי תמונה (מצ"ב). את מונה אל סעיד פגשתי במקרה בשירותים, ראיתי אותה מתקנת את איפורה ליד המראות, כמובן שנגשתי אליה וביקשתי לחבק אותה והיא הסכימה בחיוך סיליקון רחב. דרך אגב כולן אחרי סיליקון ומתיחת פנים היסטרית, כולל נגאווה פואד שנראית מליון דולר אחרי שהמנתח דחס לתוך פיה ופניה כמויות סליקון, בוטוקס והשד יודע מה. גם אותה חיבקתי ונישקתי בהתרגשות רבה, ועושה רושם שהן די אוהבות את הקטע.
אבל להצטלם היה הקטע הבעייתי, אסור לצלם בוידיאו לא בסדנאות ולא בהופעות, הם ממש החרימו מצלמות ואפילו הציבו "משטרת מצלמות" בכל מקום, אפילו לצלם בסדנאות היה קשה. היה צריך הרבה אומץ וחוצפה כדי להצטלם עם האגדות המהלכות. בסוף הסדנאות הן ניאותו להצטלם, אבל שמעתי שבסדנא עם דינה (שלא השתתפתי בה) היא ברחה איך שהסתיימה הסדנא על מנת שהיא לא תצטרך להצטלם עם 200 איש, עסק מתיש לכל הדעות (חכמה הבחורה).
קיבלנו הסבר מפורט לפני כל סדנא ולפני כל הופעה למה אסור לצלם או להסריט, הם טענו שזהו
פרנסתם היחידה, פרי עבודה קשה ומאומצת ומי שרוצה צריך לרכוש קלטת וידאו.
כמובן שהרבה ניסו לצלם בהופעות ולפעמים זה הצליח ולפעמים לא. חשבנו שרק היהודים חכמים ומתחכמים, אבל מסתבר שזוהי תכונה אוניברסלית. אלא שלא היה להם מזל המצלמות הוחרמו ונימחק מהם קטעי הריקוד המצולמים.
הסדנאות: בכל סדנא השתתפו לפחות 100 תלמידות, ולכן הייתי משכימה קום, הולכת לאכול ארוחת בוקר ומיד רצה לשבת ליד הדלת של האולם שבו נערכה הסדנא, וכך איך שפתחו את הדלתות זינקתי במהירות פנימה ובריצה מהירה כבר סימנתי לי טריטוריה קטנה ליד הבמה, בשורה הראשונה ואוי ואבוי למי שתזיז אותי ! המאבק על השורות הראשונות היה מאבק מתיש, אבל אני הייתי נחושה בדעתי לא לוותר לאף ספרדייה עם פה בטעם צ'ילי ועור של שור זועם. ולא לשום קבוצה של יפניות חמושות במחברת ועט, למרות שהיפניות היו ממושמעות ביותר, אדיבות, לא דחפו והתנהגו בנימוס. הספרדיות היו הכי גסות, דוחפות ולא מנומסות ואף חטפתי מספר פעמים צעיף בעל שוליים עם חרוזים לתוך הפרצוף ולבקשתי לזהירות נענתי במטר קללות עסיסיות.
מסקנה שהגעתי אליה, לא כל רקדנית טובה היא מורה טובה, ההיפך הגמור. רובן לא יודעות ללמד.
למשל בסדנא עם רנדה כאמל היא שאלה אם הבאנו צעיף, הרוב אמרו שלא, אז היא התחילה את השיעור, בלי חימום וישר בפעילות מאוד אגרסיבית שגרמה לכולנו לנטוף זיעה בתוך שתי דקות. לאחר מכן היא החלה לבצע שימי וכמובן הייתי חייבת לשאול שאלה (איך לא?) "האם את עושה שימי מתוך רכות או בעוצמה?" כמובן שהיא לא הבינה את השאלה שלי, כי היא בערך יודעת שתי מילים באנגלית ואז היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תלמד על שימי? עניתי לה "שאת היא המורה, אני רק תלמידה". והיא לא בדיוק הבינה את תשובתי והיא החליטה ללמד שימי. בקיצור העברנו שעתיים על שימי בכל הואריאציות האפשריות. שום דבר חדש שלא ידענו ושאנחנו לא עושים כאן בארץ, רק בשעה האחרונה לסדנא היא לימדה אותנו כוריאוגרפיה יפיפייה, אבל היא הספיקה ללמד רק דקה וקצת מתוכה. כך שיצאתי מהשיעור מתוסכלת, כי רציתי ללמוד ממנה את התנועות המדהימות שלה ולא את טכניקת השימי, שלדעתי מי שמגיעה לפסטיבל כזה צריכה לדעת לפחות את זה, ברמה זו או אחרת. כמובן שנרשמתי מראש לשתי סדנאות שלה, ואכן הסדנא השנייה הייתה מהממת. אחרי שעה (של שימי, לוהט ועצבני) היא כבר החלה ללמד אותנו את הכוריאוגרפיה של יום אתמול, כך שהיה לי יתרון, כי את ההתחלה ידעתי וכך לא הייתי צריכה לעבוד קשה. מאוד נהניתי בסדנא הזו ויצאתי עם טעם של עוד.
אני חייבת לספר לכם, שמיד איך שרנדה הגיעה לשיעור, נקייה מאיפור, נראתה צעירה בג'ינס וטריקו (מצ"ב תמונה) מיד הדליקה סיגריה, כן כן לפני השיעור, בכיתה עצמה, כמובן שהיא עשתה הפסקה אחרי כל שעה והיא מיהרה להצית לפחות 2 סיגריות ולמשוך זמן, ע"י צילומים עם התלמידות, דיבורים וצחוקים עם המלווים שלה. לא נראה לי שהיא התרגשה מים של תלמידים שנוסעים במיוחד עבורה מעבר לים ומשלמים 60 דולר ללמוד ממנה משהו. לי הייתה תחושה של זלזול ותחושה שלא ממש "שמים עלינו". (או שסתם יש לי ציפיות גבוהות ולא מציאותיות?)
מה עוד אפשר לספר על שימי? ובכן במצרים הרקדניות מבצעות שימי אחר לגמרי "משלנו" ובכלל סגנון ריקודן מאוד חזק, אנרגטי, עוצמתי ואני מנסה לברור במילים - לא כל כך צנוע! (מה צנוע לבין ריקודי בטן? יש ויש) ראשית הן עדיין באופנה (שאני מתעבת) חצאיות ה A עם שסע מקו המפשעה ועד לרצפה, כך שרקדנית רוקדת אפילו טיפל'ה בפיסוק מיד רואים לה את הצד הפנימי של הרגליים וזה אומר שאם לא התברכת ברגלי מרילין מונרו, אז אין זה מחזה שובה עין ובהחלט לא עושה חסד עם הריקוד. כמובן שאת התחתונים (מה ראו להם את התחתונים?) זה היה ברור שכ-ולם יכולים לראות.
טוב קצת גלשתי ואחזור לשימי. כאן בארץ השימי שלנו יותר רך, זורם ובא ממקום מאוד רוחני, במצרים שמתי לב, שהן מבצעות את השימי מתוך כוח שלא יתואר, וכמובן בברכיים ישרות ישרות.
קיבלנו הסבר מפורט מרעיה חסן בו היא סיפרה שבשנות החמישים הרקדניות כמעט ולא עשו שימי בגלל שזה הזכיר להן את סגנון הריקוד שבא מריקוד הגאווזים והיות שהרקדניות ניסו לחקות את הריקוד
ההוליוודי, האלגנטי והקלאסי הן השתדלו לא לבצע שימי. אך כיום, השימי חזר לאופנה, בגלל אופנת הטכנו ושהעולם היום מאוד מהיר השימי שוב באופנה.
את עמידת "ווחד ונוס" הן מבצעות תוך כדי פיסוק רגליים מכאן ועד שם, ובכלל הן לא מקפידות שהרגליים תהינה קרובות זו לזו, בעמידה נשית, רכה וחושנית.
לעניין החזיות - חזייה? לא ראיתי חזייה, רק ציצים נשפכים בנדיבות ובשפע רב! קו החזייה כל כך נמוך וחושפני ובמיוחד כשדינה מבצעת את סיבוב האגן הגדול, היא רוכנת לעבר הקהל וזוג שדי הסיליקון מונחים ממש מעל למצחו הלוהט של הצופה. נו נו נו, מה אגיד! שתבינו אני יוצאת האסכולה של דבי גודלמן שאימנה אותנו לרקוד כשצעיף קשור לברכינו על מנת שלא ייווצר בכלל רווח בין הרגליים, כך שעבורי זה היה קשה לעיכול, אבל הכל עניין של טעם ועל טעם וריח אין מה להתווכח.
מה שהכי אהבתי אצל הרקדניות המצריות, זה את החיוך הענק ומלא בהבעה והרגש שזורח להן על הפנים מרגע עלייתן לבמה ואולי גם אחרי שהן יורדות... הן מביעות כזה רגש והזדהות עם המוסיקה והמקצב שזה ממש מרגש - אותי זה קנה. במיוחד כשמונה אל סעיד עלתה בערב השני לתת הופעת אורח קטנה, היא נשארה לבושה בבגד ערב שאותו היא לבשה, שמלה מוזהבת, עם שסע שהתחיל מקרוב מאוד לקו התחתונים, נעלה מגפים חומים עד לברכיים עם עקבי מסמר, היא בקושי זזה על הבמה, אבל היא הייתה עוצרת נשימה, לא בגלל התנועות, אלא בגלל העוצמה הפנימית, הרגש הרב שאותו היא הביעה בפניה ובגופה. היא רק הזיזה אצבע קטנה וכל הקהל צרח ומחא כפיים בהסטרייה - שמחתי שזוכרים לה חסד נעורים ועדיין כולם אוהבים אותה ומעריכים אותה על התרומה הענקית שלה לריקוד האוריינטלי.
טוב נחזור לענייני סדנאות.
הסדנא עם מחמוד רדה, שהוא המקים והמייסד של להקת הפולקלור הראשונה של מצרים והידועה ביותר עד היום הזה - "רדה גרופ". הוא כבן 70 -80 (אני לא יודעת ממש את גילו), אדם עם שיער שיבה, לבוש בטרנינג וחולצת טריקו, הזכיר לי במשהו את אבי ז"ל. הוא נראה פולני ולא מצרי. הוא דיבר בשקט בשקט, ברוגע, בנועם הליכות, הייתה דממה לאורך כל הסדנא, ורואים שיש לו ניסיון רב בניהול כיתות גדולות. האדם פשוט אשף, הן בזכות מקצועיותו והן בזכות ידיעותיו הרבות בתחום חקר התרבות הפולקלוריסטית של עמו והן בזכות אישיותו הנעימה.
הוא הצטייד ברקדנית מלהקתו שהדגימה עבורו את הצעדים והתנועות, היא הייתה מדהימה, היא רקדה בחן רב, בסבלנות חזרה שוב ושוב על הצעדים, פשוט מקסימה. הכוריאוגרפיה שלו כמובן פולקלוריסטית והוא הסביר לנו את תנועות "החגלה" והמקצבים שלה. סוף סוף קיבלתי תשובות ברורות לדברים שלא היו מובנים אצלי עד הסוף. אתם יודעים שיש שיטה אמריקאית לביצוע התנועות ושיטה מצרית ולא תמיד הן זהות הן בגישה והן בידע. בגלל שהידע עובר לפעמים בצורה לא כל כך נכונה המון ידיים, לא תמיד הוא מגיע בצורתו הראשונית. חבל חבל חבל שהסדנא נגמרה.
הטכניקה הבסיסית של מחמוד רדה ושל כ-ולם היא טכניקה מבלט. חייבים לדעת בלט. נקודה. בלי זה אין מה לעשות בכלל. המון פירואטים, ערבסקות, פאטה שסה, פליי, רלווה וכו' וכו'. אם את רוצה להיות רקדנית סופר כוכבת - את חייבת שיהיה לך רקע מבלט!
השתתפתי בסדנא מאוד טובה, עם מורה שהיא לא כל כך "כוכבת ומפורסמת בעולם" שמה דיאנה והיא ממוצא אלג'ירי שנולדה בצרפת וכיום חיה במצרים. היא כבת 55, ובעברה הייתה רקדנית, אני הבנתי ממנה שהיא מוזמנת לכאן ללמד בפסטיבל אילת שיערך בפעם השנייה וכן שהיא תלמד בסדנא שוורד מארגנת (אני מאוד מקווה שהיא אכן תגיע). רק 20 תלמידים השתתפו בסדנא ולכן גם קיבלנו "אולמון" קטן עם ריח של חומר הדברה נגד ג'וקים שגרם לי לבחילה נוראית כל השיעור. היא לעסה מסטיק ולא הרפתה ממנו עד סוף הסדנא, להערכתי היא גם הולכת לישון איתו.
בניגוד לרקדניות "המפורסמות" היא יודעת ללמד, בסבלנות, בשיטתיות ובסבר פנים. היא לא משכה זמן, היא החלה את השיעור בחימום קל וסיימה בהרפיה קטנה.
הסדנא הייתה "מעלפת" היא לימדה כוריאוגרפיה בסגנון "סמיה גאמל" משנות ה-50 וסוף סוף יכולתי להבין את סגנון הצעדים המדהימים של סמיה (אחת מהרקדניות המפורסמות ביותר בכל הזמנים במצרים). ושוב אני חוזרת, מי שאין לה בסיס בבלט, הייתה מרגישה תסכול. למזלי ההורים שלי שלחו אותי לבלט בילדותי (ילדונת שמנמנה ממש "טום בוי" שובבה שמטפסת כל היום על עצים וחושבת שהיא טרזן) - כך שמשהו נשאר בגוף (הגוף זוכר) אומנם היציבה לא משהו, והפירואטים צולעים, אבל לפחות הייתי בעניינים. רוב הקבוצה שהשתתפה בסדנא הייתה יפנית ולבירור שערכתי עמן, איך זה שרק יפניות הגיעו לסדנא שלה, הן סיפרו לי שדיאנה לימדה ביפאן (בטוקיו) והן התרשמו ממנה ולכן הן נרשמו לסדנא שלה בפסטיבל. היפאניות הגיעו ביחד עם מורתן שידעה לרקוד וראו שיש לה רקע בתנועה, אבל התלמידות היו ממש ממש בינוניות ומטה. יצאתי שוב בתחושה שאני רוצה ללמוד עוד, כי הרי שנייה אחרי שהסדנא מסתיימת כבר המוח שלי לא זכר כלום. מידי פעם רשמתי לי פה ושם, אבל זה ממש היה לי מסובך גם לרשום, גם לראות מה הצעדים הבאים וגם לבצע אותן. חבל שהיא לא כל כך מוכרת "ברמת הפסטיבל" ולא היו הרבה משתתפים, אבל למזלי היה לי כייף גדול, לא הייתי צריכה להלחם על מנת לראות משהו, השיעור היה באווירה נינוחה וכייפית. ואני כבר מחכה לבואה לארץ!
הייתי אמורה להשתתף גם בסדנא עם מונה אל סעיד, אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי שלא כל כך כדאי. ואכן עשיתי בירורים (בלש גשש) וקיבלתי אישורים לכך שהיא אכן לא יודעת ללמד וגם תיארתי לעצמי שיהיו מליון משתתפים, אז החלטתי לבטל את הסדנא. כשביקשתי את כספי בחזרה ופה כבר קיבלתי יחס שלא מצא חן בעיני, כי הם אמרו מההתחלה שאפשר לבטל, אפשר להזיז כיתות, לא תהיה שום בעיה. ניגשתי למאדם רעיה חסן (שהיא האחראית, היוזמת, המפיקה, הכוכבת של הפסטיבל) וסיפרתי לה שאני מבקשת לבטל את השתתפותי באחת מהסדנאות. תשובתה הייתה שהיא אינה יודעת אם יש לה כסף להחזיר לי ושאני אבוא אחר כך. ??? לאן לבוא? מתי לבוא? ??.??? רק לאתר אותה לקח לי יום שלם. אבל לא וויתרתי והלכתי למארגנים והם הציעו לי לפנות לבן שלה שהיה אחראי על גביית הכספים. (כמה כסף הלך שם, אלפים של דולרים, יורויים ומה לא, תעשיה שלמה של כסף כסף וכסף) הוא שאל אותי מליון שאלות למה אני רוצה לבטל וכו' בסוף הוא הוציא 60 דולר והחזיר לי את הכסף בפרצוף חמוץ. כאן כבר לא קיבלתי את קבלת הפנים החמה המצרית כששילמתי לו מההתחלה קרוב ל 450 דולר עבור השתתפותי בסדנאות. ממש לא היה לרוחי כל ההתנהלות והיחס שלהם מהבחינה הכספית.
הסדנא עם פרידה פהמי:
פרידה הייתה ה-רקדנית-כוכבת המובילה בלהקתו של מחמוד רדה, במשך שנים רבות. כיום היא מתרכזת בללמד (היא בערך כבת 60). היא סיפרה שרק בשנתיים האחרונות היא חזרה ללמד (אחרי פטירת הוריה ובעלה). מצבה הבריאותי נראה רעוע לגמרי, היא סיפרה שהיא מכורה לסיגריות, והיה לה קושי רב בלדבר ובלהסביר (נשימות, השתעלויות וקוצר נשימה). היא נעזרה ברקדנית שביצעה את התנועות לפי הנחיותיה. אבל סוף סוף מורה רצינית, שמדברת אנגלית טובה, אינטליגנטית, יודעת להסביר ו...להסביר. בעצם רוב הסדנא היא הסבירה והסבירה, כל פסיק, וכל דבר שנראה לה חיוני. כמו יציבה, על איזו רגל לעמוד. למשל כשהיא לימדה את תנועת הגמל (או הגל), היא ממש הקפידה להסביר בפרטי פרטים מאיזה מקום בכף הרגל התנועה מתחילה ומסתיימת. למדנו גם את "צעדי החגלה" שהיה מאוד מעניין לגלות מה המקור שלהם ומה הקצב הנכון שמבצעים את הצעדים (יש בלבול מה, כאן בארצנו בקשר לכך וגם אני נמניתי עם הלא כל כך מבינים ועכשיו סוף סוף יש לי סדר בעניין).
ו- כוריאוגרפיה היא לא לימדה, רק קצת תנועות וצירופי תנועות (שנתן לי רצון עז לעוד ועוד - איזה יופי). אבל אפשר לומר ש 50% מהסדנא היו הסברים ולמי שאין סבלנות או רצון ללמוד אז בהחלט זו לא הסדנא שמתאימה.
לצערי היא הפסיקה קצת לפני הזמן, מכיוון שהיא הייתה מאוד מאוד עייפה. כמובן שנשארתי עם טעם של עוד, זה היה רק הקצה של הקצה של הידיעות הענקיות שלה בתחום הריקוד הפולקלוריסטי.
התרשמתי ממנה לטובה, למרות שהיא נראית ומתנהגת כמו מנהלת פנימיית בנות קשוחה באנגליה (קצת מפחידה) היא הקפידה על משמעת ברזל בשיעור והיה מצחיק לראות איך שהיא נוזפת כל שנייה בדי.ג'י שלה (בחור שהיה אחראי על החלפת הדיסקים) ומתנצלת בפנינו כל הזמן על חוסר הבנתו. לבסוף היא התייאשה ממנו ונשארה רק עם הדרבוקאי (דרך אגב בכל סדנא התלווה דרבוקאי שנתן את הקצב, איזה אושר גדול, ככה הקצב קבוע ואפשר לחזור שוב ושוב על אותו תרגיל מבלי לחפש קטע מוסיקלי מתאים). כאשר פרידה הדגימה לנו תנועות אפשר היה לראות את "זוהר ימיה" כרקדנית למרות גילה - גמישות, יציבה מדהימה, גב ישר, רגליים ארוכות ארוכות וישרות (כמובן מבלט) וחן תנועותיה משכבר הימים. אבל שוב, החיים לוקחים לאן שלוקחים ואם לא שומרים על הבריאות ואורח חיים נכון, קשה קשה להחזיק מעמד לאורך 3 שעות של סדנא. אני מקווה שהיא תמשיך ללמד עוד דורות רבים של רקדניות, כי היא באמת אחת ויחידה.
הסדנא עם רעיה חסן:
רעיה חסן, היא האימא של כולם, הבוסית הגדולה (המעלמה), היא הכוריאוגרפית והמורה הכי אהובה והכי מבוקשת כיום בכל העולם - כולם סרים למוצא פיה ולכל תנועה חדשה שיוצאת מבית דמיונה. היא מפעל שלם של ייצור המוני של תלמידות בסגנון "רעיה חסן" מבית מדרשה.
כמובן שידעתי שהסדנא תהיה מבוקשת ביותר ואכן הם פתחו שתי אולמות (בעזרת דלתות הזזה ענקיות בגודל של 2 קומות לפחות) ונוצר אולם ענק כמו אולם של חתונות.
רעיה לימדה כוריאוגרפיה (שמי שכבר למד אצלה, או צפה בקלטות הוידיאו שלה לא יגלה שום דבר חדש - הכל כבר מוכר וידוע). בתחילת השיעור היא לימדה את התנועות מתוך הכוריאוגרפיה ובחלק השני היא חילקה את הכוריאוגרפיה לחלקים חלקים ואכן היה נעים וכייף ללמוד ממנה. רואים שהיא מנוסה בללמד סדנאות ענק בסגנון אירופאי והיא משתלטת על כל העניין בצורה מקצועית ומכובדת. מה גם שהיא עדיין מדגימה את התנועות בעצמה, היא קלילה וגמישה להפליא ואין לה בעיה ללמד 3 שעות ואפילו יותר.
דיסקים-מוסיקה וציידי רקדניות:
בכל פינה במסדרונות הארוכים שבמלון בחורים עם מחשב "לכדו" רקדניות (כולל אותי) והם הציעו "דיל" - ניתן להאזין לשירים ולבחור מה שרוצים והם צורבים את זה לדיסק. כמה עולה? 20 דולר!!!! מוסיקה ידועה ומוכרת שאפשר למצוא כאן ביפו ב-20 - שם זה 20 דולר. בקיצור ביקשתי ממנו שיצרוב לי 3 דיסקים (כי לא היה לי סבלנות וזמן לבחור, מה שגם הכל נשמע אותו דבר: חכים, חכים, איהב טואפיק ועוד זמרים מוכרים) לפי טעמו הוא וסיכמתי אתו מראש על מחיר נמוך יותר, אחרי ויכוחים מרים, ואחרי שהלכתי ממנו מספר פעמים, אבל בכל פעם שעברתי במסדרון הוא לכד אותי בחיוך מתוק מדבש. כמה שלא הורדתי לו את המחיר אני מרגישה ששילמתי המון המון כסף. ואכן כשהגעתי לביתי ושמעתי את הדיסקים, חלק גדול מהשירים אפשר לקנות בארץ, אבל היו שם שירים שלא הכרתי ולכן מבחינתי הקנייה כן מוצלחת. שיר אחד טוב שווה מליון! שיר אחד שעושה לי חשק לכתוב כוריאוגרפיה שווה בעיני מאוד מאוד ואכן כבר הספקתי לכתוב כוריאוגרפיה מאז חזרתי ולדעתי היא מהממת.
בכלל, אני התמקחתי המון על כל קניה ולא וויתרתי, אבל זה היה קשה קשה. צריך סבלנות ועצבים של ברזל. כי מה אכפת להם? מיד אחרי שאני מסובבת את גבי ללכת עם פרצוף חמוץ, מגיעה בלונדה עם "סטיפה" של כסף, או מחסור ענק במוצרים זולים בארצה, ואין לה ברירה אלא לשלם כל סכום של כסף, או שהיא שלא יודעת להתמקח והיא חושבת שזה כמו באירופה - מחיר זה מחיר והיא נהנית מהחנפנות שלהם ומהמילים נוטפות דבש וחלב של המוכרים שגורמים לה להרגיש ככוכבת וככה היא פותחת את הארנק בלי לחשוב פעמיים.
ושוב אני חוזרת המחירים היו בשמיים, בשמיים ולדעתי הם הגזימו בצורה מטורפת.
ביקרתי גם בשוק חאן אל חלילי בחנות של מחמוד, אבל לא מצאתי שום דבר, החליפות שלו מאוד ישנות ולא מעודכנות, בכלל החנות שלו עוברת שיפוץ מסיבי, ונראה לי שהיא תהיה אחת החנויות הגדולות ביותר במצרים. הוא בונה קומה שלמה ענקית ולאחר תקופה מסוימת גם קומה שנייה. אבל בינתיים לא אהבתי את הסחורה שלו וכך יצאתי בידיים ריקות. (כמעט).
ערב אחד נסענו לראות רקדנית בטן בשם "קאמלייה" כוכב עולה בשמי מצרים (כך אומרים) שמופיעה על ספינת שעשועים. הערב כולל ארוחת ערב מפוארת, שייט על הנילוס והופעה של הרקדנית.
אכן האוכל היה מהמם, טעים טעים, וקמלייה הופיעה במספר תלבושות. היא מאוד מרשימה, יפה בעלת גוף מדהים וכדאי ללכת לראות אותה. הערב היה חביב ביותר והוא נמשך משהו כמו שעתיים וחצי.
טוב מה עוד אוכל לספר, לצערי הרב הרב, בערב הסגירה הופיעה לוסי, אבל אנחנו כבר חזרנו לארץ יום קודם (בגלל מועדי הטיסות שלא תאמו עם תאריכי הפסטיבל) וכך הרגשתי שפספסתי, אבל יחד אם זה - זהו - שבעתי - די לי במה שראיתי - די לי במה שלמדתי הדיסק כבר התמלא. עכשיו הגיע הזמן של העבודה הקשה והבלתי מתפשרת! לנסות להוציא פיסות מידע מהמוח, להקשיב לדיסקים החדשים, לערוך את הפנקסים שרשמתי לעצמי במשך הפסטיבל.
אבל כבר עכשיו אני מרגישה שמשהו "נפתח" אצלי מבפנים, קשה לי להסביר מה בדיוק, אבל אני מרגישה יותר חופש בתנועות, להעז, לנסות שילובים חדשים, להסתובב ולנוע יותר במרחב!
אני שואלת את עצמי האם למדתי תנועה חדשה, שלא ידעתי על קיומה? אז התשובה היא בהחלט לא ולא! לא מצאתי שום תנועה שאני לא מכירה. אבל, החיבורים, ההשלמות של מידע חסר, צרופים חדשים של תנועות, הבנה עמוקה יותר לשיטות לימוד שונות ואחרות, איך משתמשים במקצב זה ואחר, חלקי פזל שהיו חסרים לי וחלקם השלמתי - כל זה עשה את זה שווה.
האם למהר לנסוע למצרים? תמיד כייף להתחדש, לראות טכניקות חדשות, ללמוד דברים חדשים, אבל בהחלט יש לנו מורים מעולים שבמעולים כאן בארץ הקודש, שלמדו, נסעו וחרשו כל פינה בעולם על מנת ללמוד על הריקוד המקסים הזה, אז כך שאין צורך למהר ולנסוע בהמונינו - אבל בשביל החוויה הכללית, זה בהחלט שווה. בפעם הראשונה שנסעתי למצרים, חזרתי לארץ בתחושה של ממש בריחה, מצרים היא קשה לעיכול, התרבות השונה, מיליוני האנשים שגודשים את הרחובות 24 שעות ביממה, זיהום האוויר, החום הבלתי נסבל, האנשים שמתגודדים וכמעט נדבקים, העוני ברחובות. אבל הפעם חזרתי קצת מאוהבת, קשה לי להגדיר במה בדיוק, אבל משהו ממני נשאר עדיין שם.
תמרה, רקדנית בטן, מורה, כוריאוגרפית למחול מזרחי.
בעלת סטודיו למחול מזרחי,
לנערות ולנשים
הפחד ליווה את חיי, צמוד אלי כצל חונק, מגביל ומדכא את כל החושים, התשוקות, הרצונות והמאווים.
כשהתחלתי לרקוד ריקודי בטן עברתי תהליך הדרגתי וממושך של שנים רבות, להסיר מעלי את "צל הפחד" להשתחרר, להעז לחיות את חיי כפי שאני רוצה.
www.tamarabelly.co.il
בעלת סטודיו למחול מזרחי,
לנערות ולנשים
הפחד ליווה את חיי, צמוד אלי כצל חונק, מגביל ומדכא את כל החושים, התשוקות, הרצונות והמאווים.
כשהתחלתי לרקוד ריקודי בטן עברתי תהליך הדרגתי וממושך של שנים רבות, להסיר מעלי את "צל הפחד" להשתחרר, להעז לחיות את חיי כפי שאני רוצה.
www.tamarabelly.co.il
